ביקורת: הפנתר השחור

Black-Panther-poster-main-xl_resize

 

כשניגשים ליצור סרט גיבורי-על, יש שתי גישות עיקריות. האחת היא ללכת לפי נוסחה בסיסית פשוטה, כזו שהצליחה לא פעם למשוך קהל ועיקרה היה להציג דמות ראשית ואת העולם סביבה מבלי לעורר יותר מדי שאלות קשות. הגיבור הוא גיבור, הנבל הוא נבל ורוב הסיכויים שמתישהו, מישהו ישגר קרן אור ענקית לשמיים. הגישה האחרת היא להתמקד בדמויות עצמן, לפתח את הגיבור כמי שהיה צריך לעבור תהליך בכדי להגיע למעמדו ואת הנבל כמי שבעצמו היה מעדיף שדברים יתגלגלו אחרת. זה ההבדל בין הבאטמנים של טים ברטון לאלה של ג'ואל שומאכר, או בין וולברין מ-2009 ללוגאן מ-2017. זה גם מה שהופך את מייקל בי. ג'ורדן של "כרוניקל" למעניין יותר ממייקל בי. ג'ורדן של "ארבעה מופלאים".

גם למארוול יש נטיה לזגזג בין הגישות. ישנם מצד אחד סרטים שטחיים כמו "האלק", "אנט-מן" ו"דוקטור סטריינג'" הראשון, שגם אם היו מבדרים לפרקים, עדיין לא ניסו לשבור את התבנית המוכרת ולהפתיע. מצד שני, יש את אלה שנועדו להציג שינוי גישה, כמו "איירון מן", "קפטן אמריקה: חייל החורף" ו"ספיידרמן: השיבה הביתה", שלושתם הכילו לפחות טוויסט מקורי אחד על חלוקת התפקידים הקלאסית בין גיבורים ונבלים והאופן בו הם נחשפים לשאר העולם.

כעת, מגיע תורו של "הפנתר השחור", גיבור-על שנוצר על רקע האקלים הפוליטי המתוח של שנות השישים והשבעים באמריקה, והופיע לראשונה על המסך ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". בשני המקרים, מישהו עם מספיק השפעה הרגיש שהגיע הזמן לגוון מעט את הנוף המוכר ולשלב גיבור שאינו אירופי למראה. עדיין לא מוכנים לשלב נזיר טיבטי גולה בעלילה, כי זה יעצבן את הסינים, אבל מארוול הגיעו למסקנה שגם לאפריקה מגיע יצוג ראוי על המסך.

רוב עלילת הסרט מתרחשת בווקאנדה, מדינה מזרח אפריקאית שזכתה בלוטו לפני שנים רבות. מטאור שנחת בשטחה נשא עליו ויברניום, וזה איכשהו הפך את ווקאנדה למדינה הכי מתקדמת טכנולוגית בכדור הארץ. הוויברניום גם הביא לשינוי בחלק מהצומח באיזור, כך שגדל בווקאנדה צמח שהופך את מי שאוכל אותו לחזק במיוחד. האדם שזוכה לאכול מהצמח הוא הפנתר השחור, שליט ווקאנדה ומגן הממלכה. כרגע, מחזיק בתואר הנסיך טצ'אלה, בנו של המלך שנרצח בסרט קודם. לפי חוקי הירושה של ווקאנדה, יהפוך טצ'אלה למלך החדש, אלא אם יפסיד בקרב לטוען אחר לכתר, כאשר כוחותיו המיוחדים מנושלים ממנו.

בזמן שמשפחת המלוכה עסוקה בטקסים, מבריח בשם יוליסס קלאו נעזר באזרח אמריקאי בשם אריק "קילמונגר" סטיבנס (מייקל בי. ג'ורדן פעם שלישית), על מנת לגנוב פריטים ווקאנדים עתיקים ולמכור אותם לגורם שלישי. אותו גורם שלישי הוא במקרה סוכן ה-CIA אוורט רוס, שגם הפציע לכמה דקות ב"מלחמת האזרחים". טצ'אלה מונע את העסקה, בסיוע אחותו שורי, הגאון הטכנולוגית שמספק לו צעצועים יפים, ואהובתו לשעבר נאקיה, שהפכה ללוחמת צדק בפני עצמה. נראה שהדברים מתנהלים לפי התכנית, עד שמתברר שקיימת היסטוריה משפחתית בין הנסיך לבין השודדים, שמשנה את מאזן הכוחות.

האם הפנתר השחור הוא סרט גיבורי-על מהסוג השטחי, או מהסוג שלמעשה מנסה לחדש? רוב הסימנים מצביעים לאפשרות הראשונה. הסיפור צפוי ואינו מתפתח מעבר לשלד עלילתי נדוש. טצ'אלה אינו דמות מעניינת ונעשה מעט מאוד מאמץ להוסיף לו אישיות מעבר להיותו מנהיג מלידה. הוא נבוך מעט כאשר עליו לדבר עם נאקיה, אבל גם זה עובר לו במהירות. הדמויות סביבו הן פונקציונליות ולא הרבה מעבר. שורי מספקת לו גאדג'טים ומשדרגת נשקים קיימים, ממש כמו Q מסרטי ג'יימס בונד. המלכה האם, בגילומה של אנג'לה באסט טובה בלתת תחושה של יוקרה ואופטימיות, אבל אין לה שום תפקיד אקטיבי בקידום העלילה. פורסט ויטאקר מגלם את זורי, שחוץ מלבלבל את הקהל בין שמו לבין שמה של הנסיכה, נמצא כאן בכדי למלא הוראות. אני בטוח שיש לזורי סיפור חיים מרתק משלו, אבל הוא די תקוע בתפקיד היועץ החכם שגם מנהל בעצמו טקסים ושומר על הצמח הקדוש. הוא כמו ראפיקי ב"מלך האריות", אם ראפיקי היה עוזב את הסרט אחרי שיר הפתיחה.

ויש את נאקיה, שקצת מפצה על העדר העומק של הדמויות האחרות. אין לה כוחות מיוחדים, אבל היא לוחמת אמיצה שגם מבצעת משימות ריגול ופועלת למען החלשים שקולם אינו נשמע. היא משמשת מראה למשפחת המלוכה ובמיוחד לטצ'אלה בטענתה שווקאנדה צריכה לחלוק את הידע הטכנולוגי שלה עם העולם ולעזור לאוכלוסיות נזקקות. זאת בעוד משפחת המלוכה יוצרת בכוונה מראית עין של מדינה נחשלת על מנת ששאר העולם לא ידע עד כמה היא מתקדמת וירצה חלק בשלל. זה מה שהופך מבריח כמו יוליסס קלאו למסוכן במיוחד, כי הוא מנסה לחשוף את אוצרה הסודי של הממלכה מול גורמים חיצוניים.

ווקאנדה מזכירה את אחת מאמירויות המפרץ בכך שהיא יושבת על משאב מבוקש ביותר ומעניקה לתושביה את הטכנולוגיה, הרפואה וההגנה הצבאית הטובות ביותר שניתן, אבל עדיין מתבססת במידה רבה על מסורות ועל שלטון שעובר בירושה. מוזר לראות את חמשת השבטים המרכיבים את הממלכה שולחים נציגים לטקס בחירת מנהיג שעשוי להסתיים במוות של אחד המתמודדים, בעוד יש להם את מערכת התחבורה הציבורית המהירה ביותר בעולם וכלי טיס הניתנים להפעלה מרחוק מבלי לצאת מהכסא. יש מקום לשאול הרבה שאלות על ההשענות על מסורות והסתגרות משאר העולם, למרות ששום דבר טוב לא יוצא מהגישה הזו.

הסתירה בין טקסים עתיקים ברוח אפריקה, לבין טכנולוגיה עילית שכמו יצאה מהעולם של "בלייד ראנר", יוצרת את הדבר הטוב ביותר בסרט – העיצוב. זהו הסרט הצבעוני והיפה ביותר לעין שיצא עד כה מבית מארוול, וזה אומר הרבה אם כתבתי זאת פחות מחצי שנה אחרי "תור: ראגנארוק". התלבושות, התפאורות והאיפור בסצנות המציגות את החיים בווקאנדה, הם שילוב מקסים בין סגנונות שמראה כיצד ניתן לשאוב השראה גם מהעבר וגם מהעתיד. לכל שבט יש את המראה האופייני לו, בעוד למשפחת המלוכה מלתחה מרשימה משלה. גם הדורה מילאג'ה, יחידת הלוחמות המשמשות שומרות ראש לבני המלוכה וכקו ההגנה הראשון והאחרון של ווקאנדה, זכו למראה יחודי ("סגנון גרייס ג'ונס" כפי שהסרט דואג בעצמו להגדיר זאת) שמציג את קשיחותן לצד נאמנותן למסורת בצורה פשוטה ויעילה. כל זאת בעוד העולם שמחוץ לווקאנדה בכוונה אינו מרשים במיוחד. אמריקה מיוצגת בידי בלוק מוזנח בשכונת מצוקה בקליפורניה, בריטניה היא מוזיאון סטרילי כמעט שומם וכמה רחובות אפרוריים סביבו. השטחים שמקיפים את ווקאנדה אמנם יפים לצלמי טבע, אבל כמעט ואינם מיושבים ומשמשים בעיקר חקלאים דלי אמצעים. גם הסוכן רוס, נציג העולם הלבן, לבוש תמיד בחליפה ומגולם בידי מרטין פרימן, האיש שעשה קריירה מלגלם דמויות לא מתבלטות.

יוצאת הדופן היחידה היא בוסאן, בדרום קוריאה, בה מתרחשת סצנת האקשן הטובה בסרט. בהחלטה חריגה, בוסאן מוצגת כמקום צבעוני ושוקק חיים לא פחות מווקאנדה. אולי זו החלטה מאוחרת שנועדה להפוך את המרדף למרגש יותר, במיוחד בהתחשב בכמה שהקרבות בסרט סתמיים ומבויימים בצורה משעממת. עדיין, בכל מצב אחר, העולם המערבי מוצג כאפרורי ומסוכן, בעוד ווקאנדה היא סוג של גן עדן.

בהתחשב בכך שהיו לבמאי ריאו קוגלר ולשותפו לכתיבה ג'ו רוברט קול כמעט שנתיים לעבוד על התסריט מאז "מלחמת האזרחים", מדהים עד כמה הפנתר השחור נראה מואץ. מבחינת העיצוב, מדובר בסרט יפהפה, אבל הדמויות סתמיות והעלילה לא מחדשת שום דבר. הסרט עובר על כל הנקודות הצפויות בז'אנר ולא מפתיע אפילו פעם אחת. אם לספיידרמן יש את האתגר להתמודד עם עניינים של גיל ההתבגרות בנוסף להצלת העולם, לתור יש דמויות משנה משובחות (ולאחרונה, גם תור עצמו ממש השתפר), לאיירון מן יש דמות ראשית עם נטיה לבטחון עצמי מופרז, ולקפטן אמריקה יש קונספירציות שמטשטשות את הגבול בין מוצדק ולא מוצדק, לפנתר השחור חסר הגורם הנוסף שיהפוך אותו לבולט מול האחרים. כן, הוא מתרחש באפריקה וכמעט כל הדמויות שחורות. זה לא מפצה על עלילה שאפשר לנחש את מהלכה בלי בעיה. יפה שנזכרו סוף סוף לשים במרכז התמונה גיבור-על שחור שאינו חצי ערפד, אבל גם גיוון אתני אינו מעניק פטור מהשקעה בסיפור מעבר למרכיבים יסודיים.

לו היה יוצא לפני כמה שנים, אני מאמין שהפנתר השחור היה סרט טוב יותר, כי היה ניתן יותר זמן לפתח את הדמויות ואת העולם סביבן. מכיוון שהוא יצא בסופו של דבר חודשים ספורים לפני ש"מלחמת האינסוף" מסמל סוף עידן בסרטי מארוול, הפנתר השחור נראה כמו תחנת ביניים זניחה בדרך ליעד המרכזי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s