ביקורת: צורת המים

the-shape-of-water-poster-2-large_resize.jpg

 

אם הייתי מספר לכם עליו, על הבמאי ללא סגנון, איפה הייתי מתחיל? גיירמו דל טורו הוא טיפוס מוזר. במאי שבברור אוהב ומושפע מקומיקס ומבי-מוביז ישנים, אבל שואב מהם השראה רק לסיפור המסגרת ולא למראה של סרטיו. הוא לא מנסה לחקות את הסגנון החזותי שלהם, או לעשות להם מחוות, כפי שרוברט רודריגז וטים ברטון מרבים לעשות, אבל תמיד נראה שמתנגן ברקע איזה סרט מפלצות זול בזמן שדל טורו עובד על תסריט חדש.

הוא ביים את "הלבוי", לא כפארודיה אפלה על סיפורים של גיבורי-על סטנדרטיים, אלא כסרט גיבורי-על רגיל לחלוטין. זה עבד, אבל לא ברמה שהיה יכול לו היו מוסיפים לדמות אמירה על הז'אנר. את "פסיפיק רים" הוא בסס על עשרות שנים של קולנוע יפני זול, משחקי מחשב וסדרות אנימציה שהביאו לעולם את הרעיון של מפלצת ורובוט ענקיים הולכים מכות בשטח עירוני, אבל ביים את הסרט כך שחצי מסצנות הקרב חשוכות ולא ברורות. גם הטון הכללי של הסרט רציני מדי בתור משהו שהדגש העיקרי בו היה צריך להיות האקשן. אפילו "המבוך של פאן", ששואב השראה מספרי האיגיון של לואיס קרול, שם יותר דגש על אימה חזותית מאשר על תחושת קסם ודמיון פורה. זה כאילו דל טורו תמיד מנסה להמציא מחדש דברים שעובדים טוב מאוד כמו שהם.

"צורת המים" שואב השראה מסרטי אסונות-בקנה-מידה-קטן-באופן-מגוחך של רוג'ר קורמן. הפחד מקטסטרופה שתווצר בעקבות המלחמה הקרה ומרוצי החימוש והטכנולוגיה שבאו בעקבותיה, בהחלט קיים כאן. רק שדל טורו עשה שני דברים קצת שונים. קודם כל, הוא נתן לסרט קריינות פותחת שיוצרת תחושה של אגדת ילדים. קריינות שאינה חוזרת עד סוף הסרט, מה שמעלה את השאלה למה בכלל לטרוח. הדבר השני שדל טורו עשה אחרת מההפקות מעוררות המחלוקת של קורמן, הוא למעשה לנסות וליצור סרט, עם יומרות אמנותיות ושחקנים רציניים, במקום לנסות לדחוס כמה שיותר ימי צילומים למסגרת זמן מצומצמת כי צריכים את האולפן לעוד שני סרטים בשבוע הבא. האם זה הצליח לו? התשובה מורכבת.

אלייזה "דל טורו ממש רוצה שישוו אותו ללואיס קרול" אספוזיטו היא עובדת נקיון במכון מחקר ממשלתי באמצע המאה שעברה. היא אישה צנועה שאינה מושכת יותר מדי תשומת לב, בין השאר מכיוון שאינה מסוגלת לדבר. היחידים שהיא מתקשרת איתם באופן קבוע הם זלדה, עמיתתה לשטיפת מרצפות, וחברה הטוב גיילס, אמן מזדקן שהתמכרויות העבר הביאו אותו לחפש כל עבודה שיוכל בתחום הגרפיקה. אלייזה וגיילס גם גרים שניהם מעל אולם קולנוע ישן שמושך מעט מאוד קהל.

יום אחד, מגיע למכון המחקר משהו מסתורי. אוקי, אני אדייק מכיוון שזה מכון מחקר סודי למחצה וכל המטרה שלו היא להחזיק ולחקור דברים מסתוריים. מגיע יצור מסתורי. הוא נראה כמו שילוב בין אדם לדו-חי ומוצאו ככל הנראה באמזונס, שם הילידים סגדו לו כאל. אלייזה המסוקרנת מוצאת את היצור מרתק במיוחד מכיוון שכמוה, גם הוא אינו מדבר. אין ספק שמדובר ביצור אינטליגנטי שמסוגל להבדיל בין אנשים ולהבין את כוונותיהם, אבל לא כולם חושבים שעליו לקבל יחס אנושי. האחראי על המחקר הוא איש צבא לשעבר בשם סטריקלנד, שהדרך שלו לחקור את היצור היא לענות אותו ולראות עד כמה הוא עמיד במצבים שונים. אם לא יצא מזה מידע חיוני, לפחות הם השיגו אותו לפני הסובייטים.

אף על פי שיש לצורת המים מראה אחיד לכל אורכו, קשה להגדיר אותו כבעל סגנון מסוים, או אפילו קהל מוגדר. הוא מזכיר, כאמור, סרטי מפלצות זולים משנות החמישים והשישים, כאלה שצופים בהם כיום רק בשביל לצחוק על ערכי ההפקה הדלים. מצד שני, הוא בנוי כמו אגדה לכל המשפחה, עם הגיבורה הלא צפויה שרואה את האנושיות שביצור המוזר. מצד שלישי, יש בסרט התיחסויות מיניות ואלימות פיזית שאינן מתאימות לקהל צעיר. זו ערבוביה של רעיונות שלא בהכרח אמורים להיות תחת אותה קורת גג, אבל גיירמו דל טורו הלך על השילוב המוזר בכל אופן.

התוצאה היא סרט דליל מבחינת עלילה שעדיין נראה שנמשך יותר מדי זמן בגלל עומס הרעיונות שנזרקו לתוכו. זה היה יכול להיות סרט לילדים לולא פרטים שמתאימים אותו למבוגרים בלבד. בניית הדמויות כה פשוטה, שכאשר סטריקלנד מופיע לראשונה על המסך, מתנגנת ברקע מוזיקה של רעים. אין לי דרך אחרת להגדיר את הסגנון הזה, מדובר במוזיקה שכל מטרתה היא להודיע לקהל לא מנוסה שמדובר באיש רע. גם כשנדמה שסטריקלנד מקבל שמץ של אנושיות כאשר אנחנו נחשפים לאשתו ולילדיו זה לא מוביל לשום דבר, כי רגע לאחר מכן, הוא שוב האיש הרע. זה לא "בלתי נסלח", בו החלוקה לגיבורים ונבלים תלויה לחלוטין בנקודת המבט. סטריקלנד הוא הנבל בסרט ולא נעשה שום נסיון להסתיר זאת, או לתת לו מאפיינים פחות חלולים, כי לכל אגדה חייב להיות רשע.

באותה מידה, גיילס הוא העוזר הנאמן שתמיד ניצב לצדה של אלייזה ואף פעם לא מנסה לעצור אותה. גם כאשר היא מסבכת אותו עם בעל הדירה, הוא פשוט מקבל את זה ומאפשר לה לעשות כרצונה. הוא גרסה עצובה לכל אותם בעלי חיים מצוירים שנסיכות דיסני תמיד מסתובבות איתם, רק שגיילס לא נמצא בסיפור בכדי לעודד את אלייזה. היא זו שמעודדת אותו, כי החיים שלו בזבל בלעדיה.

חוסר הנכונות של דל טורו להעניק לדמויות אישיות מורכבת, מביא לכך שהסיפור צפוי ונטול מתח. כולם מתנהגים בדיוק כפי שמצפים מהם, כולל אייב… כלומר, היצור ללא שם שבכלל אינו קשור לאיש הדג שמדבר בקולו של דיוויד הייד פירס ב"הלבוי". בכלל לא דומה. אייב אוכל ביצים משומרות וזה בצורת המים מעדיף אותן קשות. הקשר בינו לבין אלייזה נבנה בבת אחת ואנחנו אמורים פשוט לקבל את זה שהוא קיים עכשיו. אלייזה לא חוששת מהיצור המוזר שמסוגל לפצוע אנשים בקלות והוא אינו חושש מהאישה שעובדת עם מעניו. הם פשוט יודעים שיהיה ביניהם משהו מיוחד, אז עיקר תהליך הבניה של הקשר נותר מחוץ לתסריט.

לא אגזול קרדיט מסאלי הוקינס. בסיפור מבולבל ושטחי להחריד, היא מחזיקה את הסרט על כתפיה. בלי לומר מילה, הוקינס מסוגלת לייצר כמויות אדירות של רגש. משהו בעיניים שלה תמיד אומר יותר מכפי שניתן לגלות במילים. למרות שהסרט משאיר הרבה שאלות ללא תשובה, לפחות אפשר תמיד לדעת מה אלייזה מרגישה. שאר השחקנים נעים בין סבירים (ריצ'רד ג'נקינס, אוקטביה ספנסר) לבין מבזבזים את כישוריהם על הופעה לא אמינה בעליל (מייקל שאנון), לבין נמצאים כאן רק כי יש איזה חוק חדש שמחייב שלפחות פעם בחודש מייקל סטאלברג יופיע בסרט.

אפרופו מייקל סטאלברג, הוא מגלם כנראה את הדמות הכי מורכבת בסרט ועם זאת, הכי מיותרת לעלילה. הסיפור שלו מכיל סודות, מזימות, בגידות ועדיין, העלילה הייתה מתנהלת בדיוק אותו דבר בלעדיו. הוא שם כדי להוסיף הקשר תקופתי, אבל לא באמת משהו מעבר. באופן מוזר, קיומה של הדמות הזו מחזק את התאוריה (המופרכת, אני מקווה) שלי לפיה גיירמו דל טורו כתב את התסריט בזמן שהטלוויזיה הייתה דלוקה ברקע והכניס לסרט כל מיני פרטים ששמע במקרה. כך למשל, אחד מסרטי "בחזרה לעתיד" התנגן ברקע כאשר דל טורו חשב על שמו של סטריקלנד, והוא כנראה צפה ב"המפץ הגדול", כי לדמות של מייקל סטאלברג קוראים דוקטור הופסטטלר והוא מאוד דומה במראהו ובקולו לדוקטור הופסטטר מהסדרה. אולי זה צרוף מקרים, אבל צריך לזכור שלא הייתה לדל טורו שום בעיה להעתיק מעצמו כאשר יצר את דמותו של היצור המימי חסר השם.

יש בצורת המים כמה סצנות באמת טובות. השיחה השניה של גיילס עם המוכר בחנות המאפים השכונתית אמנם קיימת בעיקר בכדי לתת עוד קצת הקשר היסטורי, אבל עשויה היטב ומגלה על גיילס פרט משמעותי שמסביר את היחס של הסביבה כלפיו. ההופעה הקצרה של בעלה של זלדה מתחברת היטב עם כל הדברים שהיא אומרת עליו מאחורי גבו ומספקת קיצור דרך מבורך לקראת סוף הסרט כאשר נראה שזמן המסך מתחיל להתארך יתר על המידה. יש סצנה אחת בין אלייזה לבין היצור בהשראת הסרטים הישנים בהם היא צופה שמספקת הצצה נדירה לתוך ראשה. זו סצנה שבניגוד לשאר הסרט, מרשה לעצמה לצאת מגבולות העולם בו הסיפור מתרחש ולמתוח עוד קצת את אלמנט הפנטזיה. אלה רגעים קצרים ומוצלחים, אם כי לצערי אין מספיק מהם ורוב הסרט חדגוני להחריד.

חדגוניות יכולה להיות דבר טוב כאשר היא ממלאת תפקיד נחוץ. אם זו הייתה הדרך להראות איך אלייזה רואה את העולם אחרת מהסובבים אותה, או איך היצור מוסיף עניין לחייה, הייתי תומך. אלא שבצורת המים, החדגוניות היא פשוט חדגוניות. אין בדירה של אלייזה שום מאפיין שמייצג אותה כדמות נפרדת והחדר של גיילס כמעט זהה לשלה, מהמעט שאפשר לראות. גם כל החדרים במתקן הממשלתי נראים אותו דבר, מה שמקשה להבין איפה בדיוק הדמויות נמצאות, במיוחד לאור הנטיה של דל טורו לצלם אותן מקרוב. ישנו רגע בו זלדה רואה שמשהו השתנה ומעירה על כך, אבל לא רואים מספיק מהחדר בכדי להבין מה השינוי. היא פשוט מגיבה בצורה טיפה יותר חסרת סבלנות מבדרך כלל. זו אותה בעיה שהייתה לי עם "פסיפיק רים": אם אתה כבר רוצה להרשים, לך עם זה עד הסוף. לצלם רובוט ענק ומפלצת נלחמים בעזרת קלוז אפים במקום חשוך, כאשר מים מגיעים להם עד אמצע הגוף, לא הולך להעביר את אותה התרגשות ותחושת אפיות שהייתה מתקבלת מלראות את הצדדים הלוחמים במלואם. במקרה של צורת המים, להראות דמות מגיבה למשהו, אינו מהווה תחליף לצילום של הדבר אליו היא מגיבה. זה כמו שאנשים יוותרו על צפיה בסרט ואז יגידו לאחרים את דעתם על סמך הביקורת שכתבתי. אני לא תחליף לצפיה, אלא רק אחד מני רבים שמנסים לעזור לכם להחליט האם הסרט שווה את זמנכם וכספכם.

אין לי ציפיות מסרט של דל טורו שיהיה רווי הגיון, אבל היה נחמד אם צורת המים היה מספיק מעניין ומקורי בכדי שלא אתעסק בחורים בתסריט במקום בעלילה עצמה. למה יש למנקות גישה חופשית לחדר עם סוד ממשלתי כאשר אין אף אחראי בסביבה? איך חדר האמבטיה של אלייזה נוגד את חוקי הפיזיקה? למה היצור מפגין יכולות מיוחדות רק כשזה נוח לתסריט? איך סטריקלנד אמור לגלות משהו על היצור אם הוא כל הזמן מתעלל בו? למה דמות אחת חושדת שינסו לפגוע בה בכל רגע חוץ מכאשר ברור שהולכים לפגוע בה? אם היצור חי באמזונס, למה הוא צריך מים מלוחים בכדי לשרוד? למה בעל הבית עדיין טורח בכלל להקרין סרטים מדי ערב, אם הוא מתלונן על כמות הצופים הנמוכה? אם אלייזה עובדת בתור מנקה, למה הדירה שלה כל כך מטונפת ומוזנחת?

אני באמת לא אמור להתעסק בדברים כאלה בזמן הצפיה, אבל גיירמו דל טורו מניח שאף אחד לא ישאל שאלות ופשוט מרשה לסיפור להתנהל בלי שום הגיון פנימי. זה לא היה מפריע לי אם צורת המים באמת היה מיועד לילדים, אלא שיש בסרט מספיק דברים שמבהירים שנועד לקהל מבוגר. דל טורו, כאחרוני במאי הטראש שפעלו תחת רוג'ר קורמן, לא מספיק מודע לעצמו בכדי שיראה כאילו הכל נעשה בקריצה. אולי לא אמורים לקחת את צורת המים ברצינות, אבל אם זה המצב, חבל שאף אחד לא עדכן את הבמאי עצמו. הסרט מבוים כמו דרמה אפלה שכולם צריכים להעריך בזכות האמנותיות שלה בלי לחשוב על כך שהסיפור לא עקבי, הדמויות שטחיות והבמאי מתייחס לצופים כמו אל ילדים שצריכים שיפשטו עבורם כל דבר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s