ביקורת: אני, טוניה

i_tonya_resize.jpg

 

החלקה על קרח איננה אחד מענפי הספורט שאני מתיימר להבין בהם. שיטת הניקוד לא ברורה לי, אני לא באמת צופה בזה מחוץ לאולימפיאדת החורף ואני יודע את שמו של תרגיל אחד בדיוק, וגם זה רק בעקבות הסרט "אני, טוניה". למעשה, טרם הצפיה בסרט, יכולתי למנות שמות של שלוש מחליקות בלבד. כמובן שטוניה הרדינג וננסי קריגן הן השתיים הראשונות שעולות לראש. זה כמו שהראפר הראשון שחושבים עליו יהיה טופאק שאקור. טוב ככל שיהיה, השם שלו קופץ כי הוא קשור גם לדברים שמחוץ לתחום בו התמחה. המחליקה השלישית שאני מכיר היא גלית חייט, כי כאמור, אני צופה באולימפיאדת החורף וזוכר שהייתה לרגע קצר התקווה הישראלית למדליה היסטורית.

לאחר הצפיה ב"אני, טוניה", אני עדיין מכיר רק שלוש מחליקות מקצועיות. הסרט לא הוסיף לי שום מידע לגבי הענף, פרט לכך שבערך הבנתי מה זה קפיצת אקסל ושמדובר בתרגיל קשה במיוחד לביצוע. מה שכן למדתי לעומת זאת, זה עד כמה האופן הנלעג בו הרדינג הוצגה לאורך השנים, מסתיר סיפור חיים קשה במיוחד.

טוניה הרדינג נולדה ב-1970 בפורטלנד, אורגון. מגיל צעיר, הראתה כשרון יוצא דופן להחלקה אמנותית על הקרח ואמה לאבונה השקיעה את מעט כספה במציאת מסגרת אימונים רצינית עבור הילדה. אם נדמה שלאבונה, עשתה זאת מתוך אהבה חסרת גבולות לבתה, יהיה נכון יותר לומר שראתה בכך הזדמנות לטפח אלופה לעתיד שתביא הרבה כסף הביתה. לאבונה נעשית דמות עוד יותר דומיננטית בחייה של טוניה הצעירה לאחר שהאב עוזב את הבית וטוניה נותרת תחת חסותה של אישה אלימה ואכולת קנאה שדוחקת אותה לנצח בכל מחיר.

טוניה אכן גדלה להיות מחליקה ברמה גבוהה, אולם יש לה מספר תכונות שמונעות ממנה להיות הטובה ביותר. יש לה בעיות משמעת, היא תחרותית יתר על המידה, המוזיקה שהיא בוחרת אינה מקובלת על רוב השופטים וזה שלכל מקום מלווה אותה לאבונה הווכחנית, ממש לא מוסיף לה אהדה. בגיל 15, טוניה מוסיפה עוד אדם בעייתי לחייה. היא מתחילה לצאת עם ג'ף גילולי ומתאהבת בו, חרף היותו אלים כלפיה. או שהיא אלימה כלפיו. תלוי את מי שואלים.

אני טוניה מבוסס על סדרת ראיונות שערך התסריטאי סטיבן רוג'רס עם הרדינג, גילולי ולאבונה שנים לאחר התקרית שהפכה את השלושה ידועים לשמצה. כל אחד מהם זוכר את הדברים קצת אחרת ומשוכנע שהוא זה שהיה בסדר בתוך כל הבלגן. טוניה אומרת שג'ף היה מכה אותה בקביעות ושאמה הייתה משליכה לעברה חפצים. ג'ף אומר שאם כבר, הוא זה שסבל מאלימות ועשה הכל כדי לרצות את אהובתו. לאבונה בעיקר יושבת עם פרצוף אמרתי-לכם ומשוכנעת שאמא יודעת הכי טוב. הראיונות האלה משוחזרים מדי פעם מול המצלמה, או מהדהדים כקריינות לסיפור חייה של טוניה, כאשר את המעורבים המקוריים מחליפים שחקנים. הדבר מזכיר את "אמריקן ספלנדור", רק שכאן, גם הראיונות מומחזים.

מרגו רובי הודתה שלא ידעה כי מדובר בסיפור אמיתי כאשר הסכימה לגלם את טוניה הרדינג. מעבר לכך שהרדינג התפרסמה במהלך שנות התשעים בכל כלי תקשורת אפשרי והייתה הפאנץ' ליין להרבה מאוד בדיחות, קשה להאשים את רובי. לצד העדויות הסותרות שהושארו בכוונה כחלק מהתסריט, מדובר באמת בסיפור יוצא דופן. אנחנו רגילים לסרטים על ידוענים שהצליחו להתגבר על המכשולים שהונחו בפניהם ולהגשים את יעודם כנגד כל הסיכויים, אבל אני טוניה נוקט בגישה אחרת. הוא לא רואה בהרדינג גיבורה שעלתה מאשפתות, אלא מישהי מוכשרת בטרוף שגררה את האשפתות בעקבותיה לכל מקום, בין אם במודע או בתום לב. היא הייתה מצליחה בכל אופן בזכות יכולותיה המולדות, אבל לו גדלה בבית אחר, כנראה שההיסטוריה הייתה זוכרת אותה הרבה יותר לטובה. בעוד הסרט מגלה סלחנות מסוימת ונוטה לאמץ את הנרטיב של טוניה יותר מאשר את של האחרים, היא עדיין יוצאת כטיפוס בעל נטיה להרס עצמי, נטיה שחוזקה משמעותית בידי האנשים בחייה. אף אחד מהטיפוסים האלה אינו גיבור. הדבר החיובי ביותר שיש לסרט לומר עליהם זה שאולי היו טיפשים מכדי להבין את ההשלכות האמיתיות של מעשיהם.

הרבה פעמים, גישה כזו הייתה מפריעה לי. אחרי הכל, מה שווה סיפור של דמויות שליליות, אם אין צד חיובי להשוות אליו לשם שמירה על פרופורציות? אלא שאני טוניה מצליח לגבור על הצורך הזה ומספק סיפור מלא עניין מבלי להציע גאולה לאנשים בו הוא עוסק. בין אם מאמינים שטוניה היא פסיוכפתית רודפת פרסום, כמו הפרסונה שנוצרה לה בתקשורת, או שג'ף גילולי נצל את תמימותה בכדי להרוס לה הזדמנויות חשובות, עדיין מדובר בבחירה באור מאוד שלילי להציג בו את הדמויות. גם דיאן רולינסון, מאמנת ההחלקה שנראית לאורך רוב הסרט כקול ההגיון שמנסה להסביר לטוניה ולאבונה את חוקי המשחק, עדיין מתגלה כטיפוס נכלולי בעל מוסר עקום כאשר העניינים מסתבכים. היא עושה את זה אולי מתוך חיבה לטוניה ואולי כדי לא להיגרר בעקבותיה למקומות אפלים, אבל זה עדיין פן באישיותה שמתגלה ברגע המתאים.

כמו מרגו רובי, גם אני התקשתי להאמין לחלק מהדברים המוצגים בסרט. רק שילוב של קטעים מהראיונות המקוריים, ללא שחקנים, הבהירו לי עד כמה מדובר באוסף של אנשים מוזרים שטוב שאין לי הכרות איתם במציאות. שון אקהארט, שומר הראש של טוניה, הוא אולי הדוגמה המדהימה ביותר לאדם שמתעקש על כך שהוא דבר אחד, בעוד הראיות מצביעות על ההפך. לנסות לאמת אותו עם עובדות זה בערך כמו לגרום לדונלד טראמפ להודות בטעות – בלתי אפשרי ומתיש עבור כל הנוכחים מלבדו.

הבמאי קרייג גילספי כבר יצר סרטים על דמויות חריגות בעבר. סרטו המוכר ביותר הוא "לארס והנערה האמיתית", שהצליח איכשהו לגרום למישהו שהיה הנבל, או ההפוגה הקומית המטרידה ברוב הסרטים, להיות טיפוס מובן ומעורר אהדה בתפקיד הראשי. אני טוניה הוא אתגר לא פשוט. מצד אחד, גילספי מנסה להציג את סיפורם של אנשים אמיתיים, על פי התאורים שלהם עצמם. מצד שני, הוא שומר מקום להסתיגות כי בהחלט יתכן ומה שמוצג על המסך שונה מהותית מהמציאות. הסרט מפלס את הנתיב בו הלכו הרדינג וגילולי לעבר התקרית שהפכה אותם ידועים לשמצה, תוך שניתן דגש על כך שהדבר היה בלתי ניתן לעצירה. האחריות מוטלת על אחד מהם, או על שניהם, או על אף אחד משניהם. כל אחד טוען קצת אחרת וגילספי מוצא את הדרך להראות את העובדות לצד הדעות הסותרות מבלי לפגוע בשטף הסיפור.

באופן מתבקש, הסרט נוקט בטון קומי חלק ניכר מהזמן. זו קומדיה שחורה שהמציאות הכתיבה ורוג'רס וגילספי רק עבדו אותה לכרונולוגיה של טרגדיה ידועה מראש. מה שלא נראה משעשע בזמן אמת, מעלה במבט לאחור גיחוך כשקולטים שכן, הדברים האלה למעשה קרו והאנשים האלה למעשה התנערו מאחריות עליהם. עם זאת, לא הכל מצחיק. האלימות בתוך המשפחה, ההתדרדרות המוסרית, התחושה שילדה שהייתה יכולה לגדול נורמלית ומאושרת נשבתה בתוך אורח חיים שהפך אותה לגרסה יותר מפורסמת של אמא שלה, הדברים האלה לא מצחיקים. הם מזעזעים וקשים לצפיה, אבל גילספי היה מספיק חכם להראות אותם כחלק משגרה עצובה במקום לכפות התעסקות בכל פצע פתוח. כשלא מטפלים בפציעות, הן מחמירות, אבל אני טוניה עובד דווקא כי הוא מזניח את הטיפול ונותן לנמק לגדול.

הייתי מאוד סקפטי כשקראתי שמרגו רובי מקבלת מחמאות על הופעתה בתפקיד הראשי. עד כה, היא נראתה לי שחקנית מאוד מוגבלת שאינה מסוגלת לשאת על גבה דמות מורכבת כמו טוניה הרדינג. לשמחתי, נראה שלא הערכתי אותה מספיק. רובי נותנת כאן תצוגת משחק טובה בהרבה מכל מה שעשתה בעבר, כנראה בגלל השליטה שהייתה לה בפיתוח הדמות. עד כה, היא הייתה נתונה להחלטות של מפיקים ובמאים שראו בה בעיקר פרצוף יפה, כאשר באופן מוזר, רק "יחידת המתאבדים" הידוע לשמצה אפשר לה להראות משהו מעבר לכך. את אני טוניה, מרגו רובי גם הפיקה, מה שנתן לה סוף סוף את האפשרות לגלם דמות שמסקרנת אותה אישית ולהחליט מה בדיוק לעשות איתה. נראה שכאשר רובי מקבלת את הקרדיט שריצ'רד קרטיס, מרטין סקורסזה, אדם מק'קיי וטינה פיי לא נתנו לה, היא מתגלה כשחקנית ראויה בהחלט.

אני טוניה לא יגרום לכם להתחיל לחבב החלקה אמנותית על הקרח. למעשה, יש סיכוי שהוא יגרום לכם לחוש בחוסר נעימות בפעם הבאה שתתקלו בשידור של תחרות. הוא לא יוצא כנגד הענף, אבל לצד הנסיונות להבין את התדרדרותה של טוניה הרדינג, מתקבל הרושם שיותר תמיכה מצד הממסד הייתה בהחלט עוזרת לה. זה סיפור של ספורטאית מבריקה שכל תחלואה אפשרית הנובעת ממשפחה בעייתית ועודף תחרותיות, הובילה לכך שנותרה בתודעה בגלל ארוע שהטיל צל על הענף כולו. כיום, היא כבר אפילו לא בדיחה, רק עוד פריט ברשימת "דברים שילדי שנות התשעים זוכרים". הסרט מקדיש רגע קטן ועדין בכדי להזכיר איך בעצם באנו במטרה לראות את אותה תקרית. אף אחד לא נכנס לאולם בציפיה ללמוד על חייה המרתקים של הרדינג, אלא כדי לראות את מרגו רובי מגלמת את הפסיכית על המסך. עצוב שזה מה שמושך אנשים לסיפור, אבל זו גם הסיבה שהסרט עובד כל כך טוב. היוצרים שלו מבינים מה הקהל רוצה לראות ובונה סביב זה את הביקורת שלו לא רק כלפי הדמויות, אלא גם כלפי מי שרואה בהן מופע אימים ושוכח שמדובר באנשים אמיתיים שחייהם השתנו ללא הכר בזמן שרובנו רק קראנו בעיתון או ראינו בחדשות מה קרה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s