ביקורת: חוטים נסתרים

Phantom_Thread_Poster_resize.jpeg

 

הי, פול תומס אנדרסון. שנינו אנשים בוגרים, אז בוא נהיה כנים. אני לא מחבב אותך ואתה, אם היית מכיר אותי, כנראה לא היית משתגע עלי. אתה במאי מוכשר בטרוף, עם ראש יצירתי, שליטה טכנית מדויקת ויכולת להוציא משחקנים את המיטב. מצד שני, אין לך אפילו סרט אחד שבאמת אהבתי. אני תמיד משתעמם בסרטיך ומרגיש שיש לך נטיה חזקה מדי לקדם אלגוריות על רעה חולה כזו או אחרת של האנושות על חשבון עלילה והוספת נופך אנושי לדמויות. קשה לי עם החיבה שלך למסרים עגומים ועם הדיאלוגים הישירים מדי שאתה כותב, בלי להשאיר כמעט מקום לסאבטקסט. אני חושב שאתה מאסטר בכל הנוגע למסגור תמונה, בימוי שחקנים ופיתוח בסיס רעיוני, אבל איכשהו התוצאה תמיד שווה פחות מסך חלקיה בעיני. עם זאת, הסרט החדש שלך מועמד לאוסקר ואני תמיד משתדל לראות את כל המועמדים לפני הטקס, אז הנה אנחנו נפגשים פעם נוספת.

את הפסקה הקודמת כתבתי לפני שיצאתי להקרנה של "חוטים נסתרים", סרטו החדש של אנדרסון. מעבר לצורך להוציא מראש כמה דברים שיושבים לי על הלב בכדי שלא אתעסק בהם בזמן הצפיה, חשבתי לערוך ניסוי. אני הולך להתייחס בביקורת לכל אחת מהנקודות שהועלו בפסקה הנ"ל ולראות האם חוטים נסתרים נופל באותן בעיות שסרטיו הקודמים של הבמאי נפלו, או שאפילו אני, סלק חמוץ שכמותי, אסכים שמדובר באחד הסרטים הטובים של הזמן האחרון.

קודם כל, העלילה. בלונדון של אמצע המאה שעברה, ריינולדס וודקוק (הה… הה… וודקוק) הוא מעצב שמלות נחשב המאוד גאה בעבודתו. העיצובים נתפרים לפי הזמנה אישית למי שיכולה להרשות לעצמה את שירותיו של ריינולדס והוא ואחותו סיריל מנהלים את העסק מביתם בלב העיר. ריינולדס מאוד אוהב את שגרת היומיום שלו ואת האפשרות לשקוע לחלוטין בעבודתו למשך שעות, בעוד סיריל דואגת למשק הבית ולכך שאחיה יוכל לעבוד באין מפריע.

יום אחד, מזמין ריינולדס לארוחת ערב את אלמה, מהגרת חביבה שעובדת כמלצרית בבית קפה. בניגוד למהלכה המוחלט של ההיסטוריה האנושית, המלצרית נענית בחיוב למהלכיו של האיש המוזר שיכול להיות אבא שלה, ועד סוף הערב, כבר נשבית לחלוטין בקסמיו. ריינולדס מצדו, נמשך לאלמה בגלל הגוף שלה. לא בקטע שטחי, אלא כי יש לה בדיוק את הגזרה החביבה עליו והוא יכול להלביש אותה בשמלות ללא צורך בתיקונים מעצבנים. השניים הופכים לזוג, כאשר אלמה מקווה להפוך יום אחד ליותר מבת לוויה וממש להיות מרכז חייו של ריינולדס, בעוד הוא חש קשר קוסמי בינו לבין המידות שלה, אבל מגדיר עצמו כרווק מושבע.

נתחיל בטיעון הראשון: אני לא מחבב את פול תומס אנדרסון. זה נכון ואני תמיד חש צורך לציין זאת כאשר אני מבקר סרט של במאי שאין לי רקורד מוצלח עם עבודתו. יתכן ואני מגיע עם דעה קדומה להקרנה בשל כך, אבל אני מאמין (כפי שקרה עם לארס פון טרייר ו"מלנכוליה", או עם דארן ארונופסקי ו"המתאבק") שהדבר רק ידגיש עוד יותר את ההפתעה הנעימה כאשר אותו במאי מוציא תחת ידיו סרט שלמעשה אהבתי. אני משתדל לשמור על ראש פתוח, גם כשהציפיה היא להתאכזב.

פול תומס אנדרסון הוא במאי מוכשר בטרוף. אין לי ספק לגבי זה. חוטים נסתרים, כמו מרבית סרטיו הקודמים, מרהיב מבחינה חזותית ועושה שימוש חכם במסגור של דמויות ובניצבים שעוזרים לספר את הסיפור. אין בסרט סתם דברים שקורים ברקע, כי גם הרקע הוא חלק מהסיפור. הראש היצירתי מתבטא ביכולת לקחת דמות משעממת כמו ריינולדס ולהוציא מתוכה משהו שלא הופיע בתחילה. הוא הופך מאדם מוזר שנראה כאילו אין לו שום עניין במעורבות רגשית, ליצור סובל ונרגש, עם צדדים פגיעים שנדרש טיפול קפדני על מנת למנוע מהם להשתלט עליו סופית.

השליטה הטכנית מיוצגת לא רק במיקום חכם של הדמויות ויצירת תמונות שכאילו צוירו בשלהי תקופת הבארוק, אלא גם בתנועה יציבה של המצלמה שעוקבת אחר הדמויות מחדר לחדר, או נשארת במקום על מנת לתפוס רגע במלואו. פול תומס אנדרסון היה אחראי גם על הצילום, למרות שלא לקח על זה קרדיט, מה שמבטיח שהייתה הסכמה מלאה בין הבמאי לבין הצלם הראשי בסרט. עבודת הסאונד גם מוצלחת ונותנת תחושה טובה של המקום והתקופה, אם כי ישנן כמה בחירות מעוררות מחלוקת. אני מבין את הרצון לגרום לאכילת ארוחת בוקר להישמע כמו רעש בלתי נסבל כחלק מהסיפור (באותה הזדמנות, כדאי שסיריל תבדוק את הטוסטר. נראה לי שהוא חזק מדי), אבל מסיבה רועשת אינה מציפה את החושים כנדרש ואותם ניצבים ששיבחתי על תרומתם לסיפור, נראים פעמים רבות שקטים מדי, כאילו אנדרסון שכח להעניק להם חיים.

היכולת להוציא משחקנים את המיטב נראית מובנת מאליה כשמלהקים את דניאל דיי לואיס לתפקיד הראשי. כמובן שהוא טוב, הוא דניאל דיי לואיס. הוא נכנס כל כך עמוק לתפקידים, שאני חושד שהידיעות על פרישתו ממשחק עם תום צילומי חוטים נסתרים, הן חלק מההכנות שלו לתפקיד שחקן שפורש ממשחק. הוא מבין את ריינולדס, לדעתי טוב יותר מאנדרסון עצמו. דיי לואיס שקוע בתפקיד עד כדי כך, שלפעמים נדמה שהוא מביים את עצמו. לזלי מנוויל מוצלחת בתור סיריל, שלמרות קרירות ואיפוק בלתי פוסקים, מצליחה להביע חמימות מסוימת של אחות ושותפה לדרך. ויקי קריפס פחות מוצלחת בתפקיד אלמה, אבל בכך אני מאשים בעיקר את התסריט. הדמות של אלמה מלאה בסתירות פנימיות וקשה לעקוב אחר הרציונל שלה. נראה שבשלב מסוים, גם הדמויות האחרות מוותרות ופשוט נותנות לה לעשות דברים לא הגיוניים.

אני תמיד משתעמם בסרטים של אנדרסון וחוטים נסתרים אינו יוצא דופן. אמנם היו בו יותר רגעים מעניינים מאשר ב"מידות רעות", אבל כל הקצב לא נכון ואין כימיה אמיתית בין הדמויות. המערכה הראשונה מכילה הרבה רגעים מתים ועריכה שקופצת בזמן הלא נכון מסצנה לסצנה. הסיום, לעומת זאת, מואץ ולא מאפשר להתעמק במה שקורה. רק אמצע הסרט מצליח לרתק מדי פעם, כאשר התבנית נשברת לרגע וריינולדס ואלמה צריכים להתמודד עם אתגר של ממש, למרות שהפתרונות של אנדרסון נוטים להיות פתאומיים ולא סבירים. הייתי צריך לבדוק בוויקיפדיה כדי להיזכר שהוא בזוגיות רצינית, כי שום דבר מהאופן בו הזוגיות במרכז הסרט מוצגת, אינו מעיד על כך. תוספת לקושי להתרכז בסרט, מעניק הפסקול שחבר ג'וני גרינווד, כאילו במטרה להרדים את הצופים ולגרום לתמונות על המסך להיראות חסרות יחוד.

נטיה חזקה מדי לקדם אלגוריות על רעה חולה כזו או אחרת של האנושות על חשבון עלילה והוספת נופך אנושי לדמויות, קיימת גם קיימת בחוטים נסתרים. בעוד הגישה הכללית של הסרט חיובית יותר מרוב סרטיו של אנדרסון, המסר ברור והפתרון שמוצע בסוף אינו נראה כמו משהו שדמויות עגולות היו עושות. אלמה וריינולדס מבצעים דילוג לא הגיוני בנסיון להתמודד עם קונפליקט, במקום לעשות את הבחירה הפשוטה שכל אדם שפוי היה עושה. קשה לי עם החיבה למסרים עגומים ועם הדיאלוגים הישירים מדי שאנדרסון כותב, בלי להשאיר כמעט מקום לסאבטקסט וזה המצב גם פה. בעוד דברים לא תמיד נאמרים כפשוטם, חוטים נסתרים מאוד בוטה עם המסרים שלו לגבי טיבו האמיתי של הקשר בין הדמויות. זה מסר מעניין על הנייר, אבל במקום לאפשר לצופים זמן להבין דברים בעצמם, אנדרסון פשוט פורש בפניהם גרסה משוטחת של רעיון מורכב בהרבה.

פול תומס אנדרסון הוא מאסטר בכל הנוגע למסגור תמונה, בימוי שחקנים ופיתוח בסיס רעיוני, אבל איכשהו התוצאה תמיד שווה פחות מסך חלקיה. זו לא רק העתקה של מה שכתבתי בתחילת הביקורת, אלא גם התחושה שלי לגבי חוטים נסתרים. עד כמה שהוא עשוי טוב מבחינה טכנית, חסר בו משהו מאוד בסיסי שיעשה את הסיפור למעניין. כאשר מדובר במערכת יחסים, אין שום סיבה להאמין מלכתחילה ששתי הדמויות אמורות להיות ביחד. ההתנהגות של ריינולדס כל כך לא קשורה למה שקורה סביבו, שבמהלך הדייט הראשון שלהם, התחלתי לחשוד שהוא עומד להחזיק את אלמה בתוך בור ולהרעיב אותה כדי לתפור מהעור שלה שמלה. זה לא קורה, אבל במקום התחלה של סיפור רומנטי, אנדרסון כתב משהו שמזכיר יותר התחלה של סרט אימה.

הסרט מועמד לאוסקר ואני משתדל לראות את כל המועמדים, לפחות לפרס הסרט, לפני הטקס. אני לא חושב שהייתי טורח לצפות בחוטים נסתרים אחרת. למי שאוהב את פול תומס אנדרסון, יש כאן עוד מאותו הדבר. פחות שנאת אדם מהרגיל, אבל בהחלט אותה ישירות בשיחות ואותה התבססות על רעיון כללי ולא על נרטיב. למי שלא אוהב את הסגנון שלו, אין מה לצפות כאן לחידושים. הסרט קצת יותר נגיש מ"המאסטר" או "מידות רעות", אבל עדיין ממשיך את הקו של העברת רעיון על חשבון התנהגות אנושית אמינה. עד כמה שיש לו יכולות גבוהות כבמאי, אנדרסון לקח על עצמו גם את תפקיד התסריטאי ועשה בעיקר בלגן בתחום הזה. הדמויות לא עקביות, העלילה לא מעניינת והעידון אינו קיים, דווקא בסרט על דמות כל כך עדינה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s