ביקורת: קרא לי בשמך

call-me-by-your-name-poster_resize.jpg

 

סרטים שעוסקים בדמות המגלה את הזהות המיניות האמיתית שלה, לרוב בהדרכת דמות בטוחה יותר בנטייתה, מתחלקים לשני סוגים. יש את הסרטים שמתרכזים בפן האינטימי, זה שבין שתי דמויות מאוהבות, לעתים עם תאורים די גרפיים של יחסי מין והרבה וידויים מרגשים. זה כולל סרטים כמו "קרול" ו"כחול הוא הצבע החם ביותר", שלגמרי במקרה עוסקים שניהם בזוגות לסביים והם הדוגמה הראשונה שעלתה לי לראש. הסוג השני הוא סרטים שמדגישים יותר את היחס של הסביבה לזוגיות חד-מינית וכיצד היא משפיעה על סיכויי ההשרדות של הדמויות הראשיות. זה כולל סרטים כמו "הר ברוקבק", "לנשק את ג'סיקה שטיין" ו"אור ירח".

"קרא לי בשמך", סרטו החדש יחסית (הבכורה שלו הייתה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה) של לוקה גואדנינו, על פי תסריט של ג'יימס אייבורי הוותיק, נמצא איפשהו באמצע בין שני הסוגים. הוא מראה מערכת יחסים אינטימית, אבל לא גולש יותר מדי לפרטים שפעם היו הולכים לבתי קולנוע מיוחדים בכדי לצפות בהם. מנגד, רוב העלילה עוטפת את הדמויות הראשיות ולא מתמקדת רק בהן, כך שמתקבלת תמונה של הסביבה והתגובות שלה, רק שאלה לא תגובות ששוות קו עלילה משלהן. אם "הר ברוקבק" הראה איך הסביבה מתנגדת בתוקף ליחסים הומוסקסואליים, "לנשק את ג'סיקה שטיין" הראה איך הסביבה מקבלת אותם כמו כל מערכת יחסים ו"אור ירח" הראה איך פחד מתגובה של הסביבה יכול להשפיע על מסלול חיים שלם, קרא לי בשמך בעיקר מראה שלאנשים בסביבה עוד יש דופק.

הסיפור מתרחש בצפון איטליה בקיץ 1983. אליו פרלמן בן השבע עשרה חי עם הוריו בבית דובר אנגלית וצרפתית ומעביר את העונה החמה כמו כל הצעירים בסביבה, קרי בלי חולצה רוב הזמן. יש למשפחה בית גדול ליד מטע משמשים, צוות מקומי שעוזר עם התחזוקה השוטפת, חברים שבאים לבקר ובסך הכל, חיים די טובים. יום אחד, מגיע לבית אוליבר, סטודנט אמריקאי שנסע עד לאיטליה על מנת לעזור לפרופסור פרלמן ולהשלים בכך נקודות נחוצות לסיום התואר. אוליבר הוא חתיך, גבוה, שרירי, בלונדיני, כריזמטי, מוחצן ובעצם, כל מה שאליו איננו. פרט לכך ששניהם מגיעים מבית יהודי, אין להם הרבה במשותף.

למרות זאת, אליו ואוליבר מתחברים בקלות סביב העובדה שאין הרבה מה לעשות בקיץ בצפון איטליה, כמו גם חיבתם לאותן בנות ומאוחר יותר, אחד לשני. אליו מתחיל להודות בפני עצמו בתחושות שעד כה רק חשד בקיומם והתעוררו בזכות נוכחותו של האורח מאמריקה. אוליבר מעודד את אליו ללכת עם לבו, מה שמוביל לקיץ טעון רגשית עבור השניים, בעוד המשפחה והחברים מבחינים בכך שאליו מתנהג מוזר, אבל לא מתערבים.

אני מניח שלא לכך התכוון היוצר, אבל קרא לי בשמך מאוד מזכיר את הקיץ האיטלקי. הוא ארוך, משעמם וצריך להיאחז בכל פיסה של ריגוש על מנת להישאר שפוי. זה לא סרט שסבלתי בזמן הצפיה בו, אבל קשה לומר שהרגשתי משהו חיובי כלפיו. אותה עלילה הופיעה בווריאציות שונות בקולנוע עוד מלפני המצאת הסרט המדבר, וזה ששתי הדמויות במרכזה נמשכות גם זו לזו וגם לנערות מקומיות, היה אמור להוסיף טוויסט מעניין, רק שגואדנינו ואייבורי לא באמת טרחו איתו.

עוד לפני שאליו מבין את מי הוא באמת רוצה, מוכנס לסיפור גורם תחרותי מכיוון שאוליבר משיג בקלות את הבנות שאליו לכאורה מפחד לעשות איתן צעד רציני מדי. זה אמור להפוך את הביסקסואליות של אליו למורכבת יותר, כי יש בה שילוב של קנאה ומשיכה המופנות לאותו מוקד. רק שאין בקרא לי בשמך את התחושה שהקונפליקט בכלל קיים. אליו ישר מתחיל לצאת עם מישהי אחרת וכשהוא מבין שהוא נמשך לאוליבר, הוא פשוט מודה בכך בפניו. אליוט בסדר גמור עם זה, כי אין מבחינתו שום בעיה להיות בקשר סודי עם נער מתבגר חסר נסיון, זה פשוט חלק מהחיים. הרי אין מה לעשות בצפון איטליה בקיץ ויש בקושי סצנה אחת בה נעשית עבודה אקדמית כלשהי, אז אוקי, הוא השיג את מי שרצה. עוד קיץ.

בעיה מאוד מהותית בסרט, היא שאין לדמויות מה להפסיד, כי הן גם ככה לא מסכנות כלום. יש משרתים שדואגים להן, הורים וחברים אוהבים שלא מאיימים בשום תגובה קיצונית ועבודה שנראה שמתבטאת בעיקר בישיבה בגינה עם כוס של מיץ משמשים סחוט. מילולית מהרגע שבו אוליבר מופיע על המסך, הוא מקבל מחמאה על המראה החיצוני שלו. זה הדבר הראשון שאומרים לו. הכל עובד לטובתו גם ככה. כל הנשים רוצות להיות איתו ורוב הגברים רוצים להיות במקומו. שאר הגברים, גם רוצים להיות איתו. הוא מוצג כמי שהחיים נתנו לו את כל הקלפים המנצחים, כך שאף הימור אינו גבוה מדי בשבילו.

התפקיד של אליו הוא לאזן את הבטחון של אוליבר ולספק את הדרמה הנחוצה לסיפור. למרבה הצער, הוא לא עושה את זה. בעוד אוליבר מאופיין לחלוטין במה שדמויות אחרות אומרות, כי התסריט לא טורח לספק לו אישיות משלו, אליו מנסה לתאר מה הוא מרגיש. זה היה אולי עובד עם שחקן שמסוגל ליותר מהבעה אחת, אבל טימותי שאלאמה די תקוע באותו מצב כל הזמן. בין אם הוא אמור להיות מאושר, עצוב, שחצן או מזועזע, זה תמיד אותו הפרצוף עם אותו טון דיבור ואותה שפת גוף. לוקה גואדנינו הגיע למסקנה המשונה שבני נוער מאופיינים באיפוק מרשים ולעולם אינם מביעים בקול רם את תחושותיהם או נוטים להתפרצויות זעם ובכי. אולי הוא עצור בגלל כל המשמשים שהוא אוכל.

בין השטחיות של אוליבר למונוטוניות של אליו, יש מחסור מוחלט בכימיה בין השחקנים. ארמי האמר וטימותי שאלאמה לא משכנעים כיריבים או כמאהבים. אין ביניהם שום ניצוץ שיגרום להם להיראות כיותר משני אנשים שחולקים במקרה חדר אמבטיה. זה שחלק גדול מהתקשורת ביניהם מתבצע על ידי השארת פתקים עם מסרים לקוניים, בטח לא עוזר לחוש שיש לסרט מרכז רגשי. זה גורם לעליות ולמורדות בקשר ביניהם להיראות פחות כמו סערה רומנטית ויותר כמו הקטע ב"אלכס חולה אהבה" בו בן הדוד אהרל'ה ישן עם אלכס באותה מיטה כדי להידבק ממנו באדמת. אין הרגשה של משהו מעבר לסידור שינה זמני.

אותה אגביות שמשתקת את השחקנים, מתבטאת גם בעיצוב. או שלוקה גואדנינו לוקח כמובן מאליו את הנופים עוצרי הנשימה של צפון איטליה ולא טורח בכלל להתעכב עליהם, או האפשרות הסבירה יותר, ההתעקשות להשאיר את העלילה בתחילת שנות השמונים כמו בספר עליו הסרט מבוסס, גרמה לכך שהיו צריכים להיות מאוד זהירים עם זוויות הצילום. בעוד נעשה מאמץ לתלות פוסטרים ולהשמיע ברקע מוזיקה מהתקופה (כמו כן, מתברר שאף אחד באיטליה לא שומע מוזיקה איטלקית), די ברור שלא היה תקציב להתאים כיכר שלמה לשנה בה קרא לי בשמך מתרחש. השחקנים מצולמים כמעט תמיד מקרוב, כאשר המצלמה מרפה מהם רק בזמן הליכה מחוץ לעיר, או לצד מבנה עתיק לשימור שמצולם בלילה. בנסיון ליצור מראה של לפני שלושים וחמש שנה, ההפקה עשתה מאמץ מינימלי בעיצוב הרקעים. זה דבר אחד להביא מחנות יד שניה בגדים שכבר מזמן לא באופנה ולהשיג מכונית ישנה לשעה של צילומים. זה דבר אחר להציג עיר שלמה כאילו כל מה שיש בה זה בית קפה, מטע משמשים, מאגר מים של מטר על שני מטר ואת בית משפחת פרלמן שאפילו הוא מעוצב ללא מאפיינים של התקופה. זה שאליו לובש מדי פעם חולצה של טוקינג הדז (כשהוא בכלל לובש חולצה לשם שינוי), לא אומר שעכשיו נדמיין את שאר העולם עם כריות כתפיים ויותר מדי מוס לשיער. צריכים קצת להשקיע בשביל לקיים אשליה.

זה לא שקרא לי בשמך הוא סרט גרוע, כמו שהוא עצל. הבמאי מציב לעצמו מטרות ולא באמת טורח לכוון לעברן. זה לא מרגש, כי השחקנים הראשיים נטולי כימיה. העלילה לא מעניינת, כי כולם מגיבים במשיכת כתף ואכילת פירות למה שאמורים להיות ארועים דרמתיים. הבימוי מנסה לגרום לעולם להיראות צבעוני ומלא חיים, אבל נתקל במגבלות שאין להן אפילו צידוק עלילתי. שום דבר בתסריט לא היה משתנה אם הסרט היה מתרחש בימינו, אבל התעקשו ללכת עם הראש בקיר ולהוריד את רמת האמינות של ההפקה כולה. בצרוף התגובות הסתמיות של הסביבה למה שאמור להיות קונפליקט רגשי, הדבר היחיד שבאמת זוכרים מהסרט הוא הרגע בו מייקל סטאלברג אומר "מישמיש". כל השאר, אגבי ולא מרגש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s