ביקורת: שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

Three Billboards_resize.jpg

 

רבים קושרים בין ההצלחה של "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" לסערה שעוברת על הוליווד בחודשים האחרונים. מאז שהארווי ויינסטין נתפס, תרתי משמע, עם המכנסיים למטה, עלתה המודעות בציבור ובתעשיה ליחס לנשים. לא שגילו משהו חדש, אבל פתאום מיליוני אנשים התחילו לקלוט שהיי, לא כזה קל להיות אישה בעולם המודרני. יש יחס מזלזל, אי-שוויון בהזדמנויות תעסוקה, הסללה מגיל אפס, ואלה הדברים הקלים יחסית. אם מסתכלים בצד היותר אפל, כמעט כל אישה יכולה לספר על מקרה בו הוטרדה מינית וגם אלה שלא מצליחות לזכור מקרה, כנראה שוכנעו בידי החברה שמדובר בחיזור תמים שלגמרי במקרה גרם להן לחוש מחוללות בזמן אמת ולחלוטין פרץ את המרחב האישי שלהן.

אבל לא על זה הסרט. הוא נוגע בנושאים האלה, אבל מי שראה את סרטיו הקודמים של מרטין מקדונה יודע שאצלו, החטא הוא רק תחילת הסיפור והחיים לצד ההשלכות הם עיקרו. זה היה הרג של חף מפשע ב"ברוז'", וחטיפת הכלב של האדם הלא נכון ב"שבעה פסיכופטים", הסיפור הוא כדור שלג שמתחיל בגלל חריגה אחת מהנורמה ודורס בדרכו את כל המעורבים והאנשים הקרובים אליהם. במילים אחרות, אם שלושה שלטים היה עוסק בפרשת ויינסטין, הוא היה מתחיל רק אחרי שהסיפור נחשף בתקשורת, כשכבר בוצעו מעשים, נהרסו קריירות ונקבעו פיצויים בבית משפט. הסרט היה עוסק או בהארווי ויינסטין של אחרי הפרישה מעולם הבידור ונסיונותיו להבין מה הלאה, או בשחקנית רוז מקגוון, שעל צווארה המשרוקית ששרקה הכי חזק. בכל אופן, הדגש היה על ההשלכות ולא על החטא המקורי.

שבעה חודשים לאחר שבתה נאנסה ונרצחה, מילדרד הייז מחליטה לעשות מעשה. המשטרה כשלה במציאת האשם, אז מילדרד שוכרת שלושה שלטי פרסום בכביש זניח מחוץ לעיירה, על מנת להביע את תסכולה ולעודד אנשים להפעיל לחץ על משטרת אבינג, שתעשה צעדים רציניים יותר בנושא. מפקד המשטרה, צ'יף וילובי, אינו נבהל מהשלטים, אבל חש כי הם מהווים יותר מטרד מאשר עזרה למשטרה. הוא מבטיח לעשות כמיטב יכולתו לתפוס חשודים, אבל יכולתו מוגבלת בשל מחלתו הקשה ובשל העדר ראיות שיקשרו אדם כלשהו לארוע.

מילדרד אינה אישה כנועה והיא ממשיכה להפעיל לחץ על המשטרה ולמשוך תשומת לב לעבר השלטים. הדבר מתחיל לעורר מתיחות בעיירה עצמה, כאשר השוטרים ורבים מהתושבים עומדים לצד וילובי ומגוננים על שמו הטוב, בעוד התקשורת מעדיפה את גרסתה של מילדרד, לפיה המשטרה אינה עושה מספיק בכדי להביא צדק ועסוקה יותר בהטרדת אזרחים שחורים מאשר במצוד אחר פושעים אמיתיים. בעוד וילובי מקבל את הדברים בקור רוח, השוטר דיקסון חש כאילו השילוט הוא מתקפה אישית עליו ועל עמיתיו ומאיים באלימות של ממש על כל מי שמעורב בהצבתו.

הדבר הנחמד אצל מרטין מקדונה, זה שהוא מאוד ברור לגבי התמה המרכזית של סרטיו. בשלב מסוים, אחת הדמויות תצטט איזה משפט שיגדיר היטב את ההשראה לסיפור וכל פרשנות מעבר לכך, היא לא יותר משעשוע עבור חובבי סרטים שאינם מאמינים בקולנוע ישיר. זה משהו שאני מאוד אוהב בסרטים של מקדונה, הוא פונה אל הצופה בגובה העיניים, אבל בלי לזלזל בו. בניגוד להרבה במאים אחרים, אין לו רצון להסתיר רעיונות שנדרש תואר בספרות אנגלית ובתאולוגיה על מנת להבינם, אלא הוא בא ואומר מה רצה להעביר. הדבר נעשה מבלי להוריד משהו מהאמינות של הדמויות, או לפגוע אפילו לרגע בקצב הסיפור. האמירה אמנם ישירה, אבל רק בתום הצפיה מבינים למה בדיוק התיחסה.

במקרה של שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, הסיפור עוסק בזעם וביכולת שלו לייצר עוד זעם במקום לפתור דברים. מילדרד צודקת בכך שלא נעשה צדק, אבל גם וילובי צודק בכך שאין מה לעשות בלי ראיות מוצקות. היא צודקת בכך שהמשטרה נשלטת בידי גברים לבנים עם פתיל קצר, הוא צודק בכך שגם מילדרד לא בדיוק האדם הכי רגוע בסביבה. דמויות משניות נמצאות בסרט על מנת לעבות את הטיעונים לכל צד. בעל העסק המשכיר שטחי פרסום תומך במילדרד ולו מפני שהיא משלמת עבור שירותיו. אמו של דיקסון תומכת במשטרה, כי מבחינתה, עולם בו כל הכח נמצא בידי לבנים סופרמסיסטים, הוא המצב הטוב ביותר. הבן של מילדרד כואב את כאבה, אחרי הכל הוא אבד אחות, אבל בו זמנית חש כיצד הוא עצמו הופך למטרה בגלל פעילותה הלא פופולרית.

דיקסון, אידיוט אלים ככל שיהיה, הוא הברומטר המוסרי של הסרט. הוא מגיב בהתאם למה שאומרים בכירים ממנו, בין אם מדובר באמו שגדלה אותו להיות גזען אנוכי, או בצ'יף שרואה בו חלק חיוני מכח המשטרה. בדומה לחיילים ב"פלאטון" שנקרעים בין שני מפקדים המייצגים גישות הפוכות למלחמה, דיקסון צריך לבחור בין מה שגדל להאמין שנכון, לבין מה שהמציאות החדשה כופה עליו. הוא לא מחבב את מילדרד ומאמין שהמשטרה היא קדושה ואין לבקר אותה, אבל נאלץ בשלב מסוים להתחיל לחשוב בעצמו ולהוסיף את חותמו על העלילה. הגמישות המוסרית הזו מאפיינת את שלושה שלטים מתחילתו ועד סופו. כך למשל, את העלבון הקשה ביותר כלפיה בסרט, סופגת מילדרד דווקא מאדם שמאוד העריך אותה לפני כן.

מבחינת הביצוע, שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי הוא בהחלט סרט טוב, אם כי אינו שיא היכולת של אף אחד מהמעורבים. מרטין מקדונה היה חד יותר ב"ברוז'" ופחות הרשה לעצמו קיצורי דרך מאשר בסרטו החדש. פרנסס מקדורמנד מוצלחת, אבל לא כמו שהייתה ב"פארגו" או ב"כמעט מפורסמים", בהם הציגה שתי דמויות מורכבות ומאוד שונות זו מזו. סם רוקוול הוא שחקן שתמיד אפשר לסמוך עליו, אבל ההופעה שלו בתור דיקסון מחווירה ביחס לאסיר הגזען שגלם ב"גרין מייל", או לאסטרונאוט המתוסכל שגלם ב"ירח". וודי הרלסון חוזר על השטיקים הקבועים שלו וכמו תמיד, עושה עבודה טובה בעזרת סגנון המשחק היחודי שלו. היחידה שבאמת בלטה לטובה היא סנדי מרטין בתפקיד אמא דיקסון וזה בעיקר כי למרות קריירה בת ארבעים שנה, אני לא באמת זוכר אף תפקיד קודם שלה, אז מבחינתי, ההטמעות שלה בדמות היה מושלמת.

עדיין, זו מחמאה גדולה לסרט אם הדבר הכי גרוע שאני יכול לכתוב עליו זה שהוא לא שיא היכולת של מרבית המשתתפים. זה כמו להתלונן על כך שגולדן סטייט ווריורס מנצחים בהפרש של עשרים נקודות במקום שלושים. זו עדיין תצוגה מרשימה, למרות שאני יודע שהם מסוגלים ליותר. אין משהו מיוחד בבימוי של מרטין מקדונה, אבל הוא אחד התסריטאים המרתקים והלא צפויים בעולם כיום. כשנדמה שהעלילה מתקדמת בכיוון מסוים, הוא גורם לדמויות להתחיל לפנות לצד אחר. זה יכול להיות בגלל ארוע רב רושם, או שיחה פשוטה בארבע עיניים, בכל מקרה תמיד ישנה תנועה.

שלושה שלטים מגרה לא פעם את הצופה וגורם לו להאמין שמגיעות התשובות להן חיכינו, רק כדי לגלות שיש עוד הרבה סימני שאלה שדורשים התיחסות. פתרון התעלומה אינו מרכז העלילה, אלא המאבק על הדרך הנכונה להגיע אליו. מילדרד רוצה צדק ואף אחד לא יטען שלא מגיע לה. מצד שני, אמת היא דבר סובייקטיבי ויש בסרט לא פחות קווי עלילה הנוצרים בעקבות השערות לא מבוססות, מאשר כאלה שיש להם אחיזה במציאות. התסריט מדגים איך הביטוי "פייק ניוז" מתבטא לא רק בציוצים של פוליטיקאים ממורמרים, אלא גם בקרב אנשים רגילים שלא מוכנים לקבל נרטיב שונה מזה שנוח להם להאמין בו. מילדרד מוצאת עצמה תחת מתקפה כי יותר קל לתקוף אותה מאשר את המשטרה, בלי קשר לטיעוניה. ההבדל בין רודף לנרדף הוא כל כך דק, שמקדונה לא פעם מחליף ביניהם במהלך אותה סצנה, רק כדי להזכיר עד כמה התוצאה נתונה לשינויים.

לא ברור אם אי פעם הייתה בהוליווד תקופה מתוחה כמו עכשיו. זה שילוב בין מתיחות פנימית בשל קרוב מיידי של קווים אדומים וגבולות, לבין הרצון לצעוק על עוולות המתרחשות בשאר העולם. מרטין מקדונה פועל בעיקר מחוץ למערכת האולפנים, אבל גם הוא קורא חדשות וגם הוא שומע על מה השחקנים מדברים בין טייקים. גם אם לא רצה ליצור משל על הרמת קול נחוצה כנגד נורמה מדכאת, זה לא משנה. העניין מחוץ לידיו בשלב הזה. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי נוגע בהרבה טריגרים ומצליח לצאת לרוב על הצד שנתפס כנכון יותר מוסרית. זה מתאים למקדונה, הוא אוהב לדבר על מוסר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s