ביקורת: העיתון

post_xxlg_resize.jpeg

 

מדי שנה, מפרסם האתר The Black list דרוג של תסריטים לא מופקים שמסתובבים בהוליווד ומחכים למפיק שיקח אותם תחת חסותו. בין התסריטים היותר מפורסמים שהוזכרו באתר לאורך השנים, נמצאים "ג'ונו", "500 ימים עם סאמר", "סלמה", "ממזרים חסרי כבוד", "הרשת החברתית", "ארגו", "לופר", "ויפלאש", "משחק החיקוי" ו"ספוטלייט". כולם הפכו לסרטים מוכרים ומוערכים, כך שגם אם רוב התסריטים ברשימה אינם מופקים בסופו של דבר, תמיד יש סיכוי שמסתתר בה זוכה האוסקר הבא, או לפחות סרט שיזכה להצלחה קופתית מפתיעה.

בסוף 2016, הופיע בראש הרשימה תסריט בשם "Blonde Ambition", על תחילת דרכה של הזמרת מדונה. ממנו לא יצא בינתיים שום דבר, אבל במקום השני דורג תסריט מאת ליז האנה שנקרא "The Post". משהו בתקציר שלו משך את תשומת לבי ונראה שלא הייתי היחיד. סטיבן ספילברג רכש את הזכויות על התסריט ונכנס מהר להפקה על מנת להוציא את הסרט עד סוף השנה. לבמאי רגיל, זו הייתה משימה בלתי אפשרית, במיוחד כאשר הוא עובד במקביל על סרט נוסף, אבל ספילברג הרים כמה טלפונים, גייס את טום הנקס ומריל סטריפ לתפקידים הראשיים וממש רגע לפני ש-2017 הסתיימה, הצליח להוציא את הסרט שמופץ כעת בישראל בתור "העיתון".

בזמן שהציבור האמריקאי נקרע בין תומכי מלחמת וייטנאם לבין מתנגדיה, הוושינגטון פוסט מדשדש מאחורי עיתונים מוכרים יותר. קי גרהם, הבעלים והמוציאה לאור של העיתון, רוצה להנפיק אותו בבורסה, חרף חששות מצד מקורביה ומצד בנקאים כי אין לעיתון תפוצה מספיק רחבה בכדי להצדיק קניית מניות שלו. בינתיים, העורך בן ברדלי מנסה למצוא דרך לפרסם כתבה על חתונת בתו של הנשיא ניקסון, למרות שכתבת העיתון לא קבלה אישור להיכנס בשל התנסחויות בעייתיות בעבר. באופן כללי, הממשל הנוכחי אינו שש לשתף פעולה עם עיתונה של גרהם, מה שרק מעניק יתרון למתחרים.

עיתוני המדינה והפוסט ביניהם, מבצעים פניה חדה כאשר מתברר שמסמכים המתעדים את הליך קבלת ההחלטות מאחורי הלחימה בווייטנאם, הודלפו לידי הניו יורק טיימס. זמן קצר לאחר מכן, גם עיתונאים בוושינגטון פוסט נחשפים לתוכן המסמכים והעורך רואה בכך הזדמנות לדווח על החדשות החמות באמת, במקום להעניק עמודים לעוד מדור סטייל ועיצוב. קי גרהם מתלבטת, היא רוצה שהעיתון ילקח באותה רצינות כמו מתחריו, אבל לפרסם משהו שעלול ליצור משבר אמון חסר תקדים בין העם לבית הלבן, יכול לדפוק את כל הליך ההנפקה ולעלות לעיתון הרבה יותר ממה שהיה מרוויח.

רוב הסרט עוסק בדילמה הזו. האם לפרסם את הידיעה הכי משמעותית מאז מלחמת העולם השניה, או לשחק על בטוח כדי לא לכרות בטעות את הענף עליו יושבים. קי גרהם ובן ברדלי מייצגים שני צדדים, אבל הם אינם יריבים. למעשה, רוב הזמן הם מסכימים זו עם זה, רק שהשיקולים שלהם שונים. גרהם לא רוצה לפספס הזדמנות להפוך את העיתון ליותר מעסק משפחתי, במיוחד לאור הביקורת על כך שאישה אינה מתאימה לעמוד בתפקיד כה בכיר. ברדלי רוצה להיות העורך הכי טוב שאפשר, גם אם זה אומר לכופף לא מעט כללי אתיקה בכדי להקדים את המתחרים. לכל אחד מהם יש צוות של אנשים המקיפים אותם ומייעצים כיצד לפעול. גרהם מוקפת בבני משפחה ובחבר המנהלים של החברה, ברדלי בעובדי העיתון. מן הסתם, כל קבוצה מושכת לכיוון שנראה יותר בוער מבחינתה.

הדבר מעניק חשיבות מיוחדת לפגישות בארבע עיניים בין שתי הדמויות הראשיות. שתיהן מוקפות יועצים רוב הזמן, אז ברגעים בהם הם יכולים לדבר בשם עצמם, מתקיימת ההתיעצות האמיתית. זו לפחות הייתה הכוונה של סטיבן ספילברג. לצערי, הוא מפגיש את גרהם וברדלי מוקדם מדי, מה שגורם לשאר המפגשים ביניהם להיראות כדבר שבשגרה. אם ברדלי רוצה לומר משהו לגרהם, הוא יכול תמיד להתקשר, או אפילו לקפוץ לביתה. היא כמעט ואינה פוקדת את מערכת העיתון, אבל שום דבר לא עוצר אותה מלשגר הנחיות ישירות לעורך. משום כך, אני חושב שספילברג טעה כשלא החזיק את השניים בנפרד ליותר זמן. השיחה הראשונה ביניהם פנים אל פנים הייתה הרבה יותר משמעותית אם הייתה מתרחשת לקראת שיא הסרט ולא עשר דקות מתחילתו. ברור לי שהשניים היו קרובים ונהלו שיחות כאלה על בסיס קבוע, אבל כשרוצים להבהיר את חשיבותה ההיסטורית של החלטה, יש ערך מוסך בהפרדה זמנית, על מנת שיבנו כל אחד בנפרד את עמדותיו, בטרם יתקיים עימות טעון.

לא שיש משהו טעון בסרט. אני נותן לספילברג קרדיט על כך שנמנע (כמעט) לחלוטין מסצנות שכל מטרתן לסחוט רגש מהקהל, אבל בהתחשב בכמה שהדלפת המסמכים נתפסה בידי ממשל ניקסון כאיום וכמה שהדמויות מדברות על חופש העיתונות ועל זכות הציבור לדעת, כל העניין מתנהל די על מי מנוחות. ניקסון מוצג מדי פעם מרחוק, מדבר בטלפון ומביע זעם על המצב, אבל הוא לא דמות אמיתית, אלא יותר יצוג של רעיון. הוא הרשע הגדול שכולם מפחדים מתגובתו, אבל כמה באמת אפשר לחשוש מתגובה של מי שאפילו לא ידע שהמסמכים הודלפו בטרם קרא על כך בעיתון? האם תאמינו שדונלד טראמפ הוא בעל כח של ממש אם היה מדליף בעצמו מידע שלא חשב שאסור… אוקי, דוגמה גרועה.

העיתון מכיל את אותה באותה בעיה שהייתה לי עם "לינקולן". הוא מדבר על חשיבותם של מהלכים והחלטות מבלי להראות את השפעתם. זה שקי גרהם רוצה לפרסם, אבל חוששת שהמשקיעים יעזבו ובן ברדלי לוחץ עליה לקחת את הסיכון, זה מצוין בתור בסיס, אבל זה לא סיפור מלא. הסרט לא יוצר תחושה כאילו ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לולא המסמכים הודלפו, גם כי הייתה כבר ביקורת גוברת בציבור נגד המלחמה וגם כי ממשל ארצות הברית מוצג מלכתחילה כאוסף של פקידים חסרי תועלת שמשקרים במצח נחושה ולא באמת מסוגלים לעצור פרסום של תוכן סודי ביותר. נשארות לנו בעיקר שיחות בין מוציאה לאור עשירה ועורך עיתון בעל מוניטין שהאפשרות שיפגעו אישית מהחשיפה מבוססת לחלוטין על החלטה שלהם ומהווה חלק קטן יחסית בעלילה.

ליהוק של נפילים כמו מריל סטריפ וטום הנקס לתפקידים הראשיים נראה כמו מתכון להצלחה בטוחה, אבל יש בכך גם סיכון. יכול להיווצר מצב בו השחקנים כל כך גדולים, שקל לשכוח את הדמויות עצמן. זה לא מה שקורה כאן, אבל אנחנו לא מאוד רחוקים מכך. סטריפ עושה כאן את קול האישה העשירה שלה, אותו הציגה כבר במבחר תפקידים, בעוד הנקס מאנפף לתוך נעליים שגם לשחקן בסדר הגודל שלו קשה למלא. אני לא מתכוון לבן ברדלי עצמו, אלא לג'ייסון רוברדס שגלם את ברדלי ב"כל אנשי הנשיא" והראה לכולם איך צריכה להיראות דמות של עיתונאי ותיק שצריך להכריע האם לקחת סיכון.

שחקני המשנה עושים עבודה טובה יותר, בעיקר כי אינם מסיחים את הדעת כמו הכוכבים הראשיים. בוב אודנקירק מוצלח בתפקיד העיתונאי בן בגדיקיאן, ברדלי ויטפורד מוסיף להלבין כאחד ממקורביה של קי גרהם, ומתיו רייס מנצל את מעט זמן המסך שיש לו בכדי לגרום למדליף המקורי, דניאל אלסברג, להיראות כמו האדם היחיד בסרט שלמעשה מפחד שיעלו עליו. באופן מוזר, שחקני המשנה מספקים הפוגה מסוימת מהמפגשים של סטריפ והנקס, שכאילו אינם מובילים לשום דבר. קי גרהם הופכת לדמות יותר אקטיבית בחצי השני של הסרט, אבל עד אז, היא וברדלי בעיקר מדברים בעוד דמויות פחות בולטות עושות את עיקר העבודה.

העיתון הוא דוגמה אופיינית לספילברג של המאה ה-21. ככל שהוא מתבגר, סרטיו נעשים ממוקדים יותר בדמויות מסוימות ופחות בעלילות אפיות רוויות אקשן והרפתקאות. הוא עדיין מביים גם סרטים מהסוג איתו היה מזוהה בעבר, כך למשל "שחקן מספר אחת" שיצא בעוד מספר חודשים, אבל נראה שפחות מעניין אותו להרשים ולעשות לעצמו שם ויותר לספר את סיפורן של דמויות. אני בעד התפתחות אישית וחושב שספילברג הוא עדיין אחד הבמאים הטכניים הטובים בעולם. אני פחות מתחבר לזווית ממנה הוא בוחר לספר סיפורים. "סוס מלחמה" עוסק יותר בסוס ופחות במלחמה, "לינקולן" הוא יותר דיבורים ממעשים ו"גשר המרגלים" מאבד פוקוס בגלל ריבוי תסריטאים.

לאחר שרכש את הזכויות להסריט את העיתון, ספילרברג לקח את התסריט של ליז האנה, אותו תסריט שדורג שני ברשימה השחורה, והעביר אותו למקצה שיפורים אצל ג'וש זינגר. הבחירה הגיונית, מכיוון שזינגר זכה באוסקר על כתיבת דרמה עיתונאית אחרת, "ספוטלייט". רק ש"ספוטלייט" לא התמקד בדמות מסוימת, אלא הציג את העבודה הסיזיפית מאחורי אחת החשיפות המטלטלות של עשרים השנים האחרונות כמאמץ קבוצתי. אין שם דמות אחת שמקבלת את עיקר הקרדיט והעורך הוא יותר מאמן שמכניס בכותבים רוח לחימה מאשר גיבור הסיפור. העיתון שם יותר מדי פוקוס על האנשים החזקים, מה שגורם לכל הקונפליקט בו הוא עוסק להיראות כמו צרות של עשירים במקום משהו שאמור להטריד את כולנו.

סרטו של ספילברג מציג שני כוכבי ענק בתפקידים ראשיים לא מאתגרים במיוחד, בזמן שברקע מתרחשת היסטוריה. הוא צריך להיות יותר מזה. הוא צריך להיות סרט על קבוצה גדולה של אנשים שמשנים את היחס לתקשורת ולממשל בארצות הברית, כאשר חלק מהתפקידים בו מגולמים בידי שחקנים מוכרים. הפוקוס על הצד הלא נכון של הסיפור, מביא לכך שמדובר בסרט די נשכח, שלמרות כמה רגעים מוצלחים, לא מעביר נכון את הרעיונות המאוד חשובים אותם הוא מבקש לחגוג.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s