ביקורת: להרוג אייל קדוש

KSD_1Sheet_Alt_Curzon_HR_resize.JPG

 

החשיפה הראשונה שלי לבמאי יורגוס לנתימוס הייתה לפני שבע שנים, כש"שיני כלב" שודר באחד מערוצי הסרטים. זה היה סרט מוזר, אכזרי, מנותק רגשית ולמען האמת, די גרוע. כמובן שהוא הלהיב לא מעט מבקרים, אבל אני לא התחברתי לסגנון הקר והעלילה נטולת ההגיון. המפגש הבא שלי עם לנתימוס היה "הלובסטר", סרט מוזר, אכזרי, מנותק רגשית ולמען האמת, די נהנתי ממנו. הסיום שלו היה מסובך ללא צורך מבחינה עלילתית, אבל הרעיון בבסיס הסרט בוצע בצורה מעניינת והניתוק הרגשי השתלב בצורה הגיונית בסיפור.

אני ויורגוס נפגשנו כעת בשלישית, כאשר הפעם הסרט שמכיל חיה בשמו הוא "להרוג אייל קדוש". בשלב הזה, אני מבין שסרטים של הבמאי היווני הם הימור. או שיהיו ביזארים במידה מענגת, או שיהיו כל כך מטופשים שרק אופטימיות חסרת גבולות והתחיבות להקליט פרק של פודקאסט על הסרט, יגרמו לי להישאר עד הסוף ולא לוותר באמצע. נחשו איזו משתי האפשרויות הייתה הפעם.

סטיבן מרפי הוא מנתח מוכשר שהציל חיים רבים על שולחנו. יש לו אישה ושני ילדים והם מנהלים חיים בטוחים ונטולי דאגות. המשבר הגדול ביותר שטורד את המשפחה הוא השאלה האם הבן הצעיר, בוב, מספיק מבוגר בכדי לטייל עם הכלב (שלא נראה בשום שלב בסרט), או שעדיף שימשיך להתמקד בהשקיית עציצים. חיים מרתקים.

סטיבן מכיר למשפחה בחור צעיר בשם מרטין, אותו הוא לוקח תחת חסותו. למי ששואל, הוא מספר שמרטין חולם להפוך למנתח בעצמו, אבל האמת היא שסטיבן הפך לדמות אב עבור הנער, לאחר שאביו האמיתי מת. מרטין היה מאוד מעוניין שסטיבן יהפוך ליותר מדמות אב ויהפוך לחלק מהתא המשפחתי השבור, אבל סטיבן מסרב לעזוב את משפחתו האמיתית. הדבר מעורר את חמתו של מרטין ושני הילדים של סטיבן נתקפים במחלה המונעת מהם ללכת. אולי יש קשר בין הדברים ואולי אין. העיקר שמרטין יוכל לומר עד כמה הוא לא מרוצה.

מבחינת התגובה שלי לסרט, להרוג אייל קדוש בהחלט קרוב יותר ל"שיני כלב". הוא ארוך מדי, משעמם, מבצע קפיצות לא הגיוניות בעלילה ואין שתי סצנות רציפות שמתחברות אחת לשניה בצורה הגיונית. אם "הלובסטר" היה אבסורד כלפי חוץ עם הגיון כלפי פנים, להרוג אייל קדוש הוא סתם אבסורד נטול רגש. התגובות של הדמויות אינן טבעיות, הדיאלוגים כאילו הומצאו בידי מישהו ש"החדר" הוא הסרט היחיד שראה בחייו והשחקנים כאילו קבלו הוראה מיוחדת לשחק רע. דווקא בתפקיד של אדם משכיל ומתורבת, קולין פארל מציג את הדיקציה הגרועה ביותר בכל הקריירה שלו בעוד ניקול קידמן כבר גלמה תפקידים שהיו קרים, אבל מעולם לא אחד שעד כדי כך גרם לה להיראות כאילו אכלה הבוקר את עמי ותמי.

יורגוס לנתימוס, מסיבות השמורות לו בלבד, החליט ליצור דיוקן של משפחה בעלת חיים מושלמים לכאורה, על ידי הסרת כל יכולת להביע רגש. ההורים מדברים ברוגע על רגשות שאינם באמת מראים, הנסיון של הבת להציג את קישורי השירה שלה הוא מילולית מונוטוני ובוב מתעניין יותר בכמות השיער שיש לאנשים על הגוף מאשר במשהו שאמור להעסיק ילד בגילו. גם ככה מוזר שבמאה ה-21 מישהו עוד קורא לבן שלו בוב, למה תחומי העניין שלו הם כאלה של אחות בית הספר?

הדבר המוזר הוא שאני משוכנע שהעדר הרגש מכוון לחלוטין. זו לא סתם תצוגת משחק גרועה, אלא הנחיה רצינית מפי הבמאי. רק שאני לא מצליח להבין מה המטרה. האם זה אמור להראות שהחיים המושלמים הם בעצם חלולים ורק כניסה של גורם כאוטי תהפוך את בני המשפחה לאנשים אמיתיים? זו אפשרות שהייתה עובדת הרבה יותר אם לנתימוס היה קודם כל מצליח ליצור אשליה של חיים מושלמים, או שמרטין, התגלמות הכאוס, היה למעשה דמות מעניינת.

מרטין, אותו מגלם בארי קיוהן, הוא שילוב של כל מה שלא עובד בסרט. הוא נער מתבגר שאינו מביע רגש, אלא מסביר במילים את תחושותיו. סטיבן מכניס אותו לחייו בלי סיבה טובה ואז פשוט מקבל את האפשרות שיש למרטין יכולות נסתרות. בנסיון להסביר את מניעיו, מרטין חופר על הצורה בה הוא אוכל ספגטי, תוך שהוא דוחס לפיו אטריות בחזירות שאינה מתאימה לרוגע הלא טבעי של הדמות. כמו כן, מתברר שהוא כועס באותו רגע, אם להסתמך על ההסבר בגוף הסרט.

דרך אגב, ספגטי, או אכילה באופן כללי, הוא אחד משלושה דברים שלהרוג אייל קדוש יהרוס לכם. השניים האחרים הם סקס ומוזיקה, המוצגים בכוונה ללא הרגש שהופך אותם ליותר מפעולה רובוטית. העניין הוא שגם כאן, הסרט לא מספק שום ניגוד לקרירות הלא טבעית של הדברים. הוא אמור לגרום לנו לחוש שהזוג מרפי נטול להט בין הסדינים, אבל לא מוצגת שום נקודת השוואה שתכניס את השעמום לפרופורציה.

אם לחשוב לרגע כמו מנתח, אני לא בטוח שהיה אפשר להציג את הסרט. יש לו איברים בריאים למראה, כמו שחקנים מוכשרים וצילום נהדר, אבל הם לא מתפקדים כמו שצריך. אפשר לנתח עוד ועוד, אבל ככל שיש צורך בהליך מורכב וממושך יותר, כך גוברים הסימנים למצבו ההתחלתי הקשה של המטופל. אפשר אולי, אחרי עבודה מפרכת שכוללת מספר מעקפים ותפרים גסים, להוציא מלהרוג אייל קדוש רעיון שמצדיק את הצפיה בו, אבל יתכן והדבר בסך הכל מאריך במעט חיים מלאי סבל.

קשה לחשוב על משהו חיובי לכתוב על סרטו החדש של לנתימוס. אין ספק שהוא מנסה לעשות משהו עם אמירה שתגרום לצופים לחשוב, אבל זה לא עובד. הסרט יותר מעודד נטישה באמצע מאשר רצון לקבל תשובות. שחקנים מוכשרים מציגים יכולת עלובה ורק הבמאי מבין למה. העלילה מבצעת קפיצות לוגיות חסרות טעם ורק התסריטאי מתחבר לסיפור. זה שהבמאי והתסריטאי הם אותו אדם, רק מביא לכך שיש בהפקה אדם אחד פחות שיתן ביקורת הכרחית לסרט. מדהים לחשוב שקולין פארל וניקול קידמן למעשה קראו את התסריט במלואו ועדיין הסכימו להשתתף בסרט. זה מעיד אולי על רבדים נסתרים שהתפספסו במעבר מטקסט לקולנוע, אבל אם קיימים רבדים שכאלה, הם נסתרים מכדי שמישהו יטרח לחפש אחריהם.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ביקורת: להרוג אייל קדוש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s