פינגווין הזהב 2017

אם לסכם את שנת 2017 בקולנוע במילה אחת, המילה תהיה "גלים". השנה התחילה עם גל של סרטים מוצלחים, רובם שאריות מהמרוץ לאוסקר שהגיעו אלינו באיחור, ואחריו הגיע גל של סרטים גרועים. כמה מהסרטים הנוראים ביותר של השנה יצאו בתוך חודש וכשהוא נגמר, הקיץ הביא עמו גל נוסף של סרטים טובים. אלא שלקראת סופה של השנה, הגיע עוד גל של סרטים גרועים, או כאלה שסתם לא נראה שהיה טעם לבזבז עליהם את הזמן.

אני לא זוכר אף שנה בה היו מעברים כל כך חדים בין תקופות טובות ורעות, אבל זה לא ימנע ממני להמשיך במסורת ולבחור את הזוכים בפרסי פינגווין הזהב זו השנה ה-16 ברציפות.

 

שימו לב שבנוסף לטקסט שכאן, תוכלו גם להאזין לסיכום השנה שלי ושל תום בפרק החדש של שורה שניה באמצע.

 

super_wonder_penguin_by_fairykitsch-d3k8pl4.jpg

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

היו מספר מועמדים רציניים לתואר המפוקפק. בין השאר, שקלתי להעניק אותו ל"טוני ארדמן", "סיפור רפאים" או "פוקסטרוט". כל השלושה היו מאוד אהובים על מבקרים, אבל שנואים עלי, בין אם בגלל קצב לא מתאים, העדר הגיון פנימי, או חוסר יכולת של היוצר להבין כיצד מטפורות עובדות. עם זאת, מכיוון שהסרטים האלה די פלגו את הקהל שאינו מתפרנס מכתיבת ביקורות, החלטתי לרחם עליהם. "וונדר וומן" היה מאוד קרוב להיבחר מכיוון שהוא גם חביב על צופים רבים וגם זכה לביקורות מהללות, למרות היותו קלישאתי וצפוי מתחילתו ועד סופו, אבל הוא נדחק מראש הרשימה בזכות המגזין "סייט אנד סאונד".

בכל שנה, המגזין מפרסם את רשימת הסרטים הטובים של השנה כפי שנבחרו בידי מבקרים ברחבי העולם. בשנה שעברה זה היה "טוני ארדמן", אבל הוא כאמור לא נבחר כי מספיק אנשים חוץ ממני ראו אותו ושאלו "מה זה החרא הזה?". לבחירה של המגזין לשנת 2017, אין את אותו מזל. תברח הוא לא סרט רע, אבל הוא גם לא טוב במיוחד. מצד אחד, יש לו טוויסט מקורי, כמה הקפצות אפקטיביות והופעה קומית משובחת של לילרל האוורי. מצד שני, הוא ממש לא מפחיד, שזו בעיה כאשר זה בדיוק מה שסרט מנסה לעשות. לא רק שהתסריט מודיע מראש מה עומד להיות הפתרון לתעלומה שבמרכזו, הוא גם מבלבל בין בניית מתח לבין מחסור באווירה. כמו "זה" שיצא השנה, גם ל"תברח" יש את המרכיבים הבסיסיים ליצירת סרט אימה, אבל אין את ההבנה כיצד להפוך אותם למשהו מפחיד. הדמויות מתנהגות בדיוק כפי שמצפים מהן, כמעט כל רגע שאמור להיות מפחיד מגיע עם הכנה שמורידה ממנו את המתח ואין שום תרוץ רציני לכך שהגיבור אינו יכול פשוט לעזוב. בעוד במאים כמו דארן ארונופסקי ודני וילנב יודעים ליצור תחושה של אימה האורבת בכל פינה גם מחוץ לגבולות הז'אנר, ג'ורדן פיל מעתיק את הטריקים שג'ורג' רומרו, וס קרייבן וג'ון קרפנטר כבר מזמן הפכו לסימני ההכר של הסגנון כולו. "תברח" הוא דוגמה לסרט של במאי שזוכה למחמאות על היותו חקיין ואפילו לא חקיין מוצלח. סרט אימה אמור להפתיע ושום הערה על מתיחות בין גזעית והעלמת עין מצד הרשויות לא מחפה על טכניקה משומשת.

 

העיצוב הטוב ביותר

בשנים האחרונות, הולכות וגוברות ההשפעות של שנות השמונים על עולם הקולנוע והטלוויזיה. הסדרות "דברים מוזרים", "GLOW" ו"האמריקאים", כמו גם סרטוני תגובות של האחים פיין, תרמו את חלקם, כאשר סרטים כמו "קונג פיורי" ו"טורבו קיד" מנסים ממש להיראות כאילו נוצרו באותה תקופה. השנה, יצאו "זה" שמתרחש בשנות השמונים ודואג להדגיש זאת בעזרת כמה שיותר רפרנסים שאין סיכוי שהשחקנים הצעירים מזהים באמת, ו"פצצה אטומית" ששאב המון השראה מהחיבה של העשור לעיצוב תעשייתי ולצבעי נאון חזקים. "שומרי הגלקסיה – חלק 2" המשיך את המחוות לתקופה שקודמו התחיל ואף הוסיף לצוות השחקנים את כוכבי האייטיז קורט ראסל, סילבסטר סטאלון ופאקמן.

עדיין, יש סרט אחד שהלך רחוק מכולם עם ההשראה מהתקופה וזה תור: רגנארוק. למעשה, ההשפעה עליו היא לא רק משנות השמונים, אלא גם קצת מסוף שנות השבעים, אבל היא בולטת בכל מקום. האיפור והתלבושות נראים כמו בסרטי מד"ב ופנטזיה שאפשר למצוא בענק הוידאו, הגשר לאסגארד נראה יותר כמו אפקט מסרט המשך לסופרמן עם כריסטופר ריב מאשר משהו שנוצר עבור סרט גיבורי-על מודרני והפוסטר פשוט זועק "תור ושליטי היקום, קנו את הצעצועים!". מארוול קבלו החלטה מפוקפקת שהתבררה כנכונה, לעשות את רנגארוק לסרט קליל יותר משני קודמיו בכיכובו של האל החייזרי הנורדי. התוצאה היא סרט שנראה כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לגרסה קולנועית לסדרה מצוירת של שבת בבוקר, רק עם מספיק הומור עצמי בשביל לדבר גם לגדולים.

מועמדים נוספים: שתיקה, לוגאן – וולברין, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, היפה והחיה, דנקרק, פצצה אטומית, פרנץ, בלייד ראנר 2049, קרב המינים, קוקו, דטרויט

 

האפקטים הטובים ביותר

אם כבר הזכרתי השראה ישירה משנות השמונים, 2017 היא גם השנה בה הגיע ההמשך המיוחל לאחד מהסרטים המוערכים של אותו עשור. לא תתפסו אותי בכנס מעריצים של "בלייד ראנר" המקורי וגם בלייד ראנר 2049 מלא בבעיות שהקשו עלי לאהוב אותו, אבל אין לי ברירה אלא להוריד את הכובע בפני הצוות שיצר את האפקטים המיוחדים בו.

לצד הפרטים המתבקשים מסרט עתידני, כמו מכוניות מעופפות, פרסומות הולוגרפיות שמגיבות לסביבה, ואנדרואידים שחולמים על כבשים חשמליות, "בלייד ראנר 2049" לקח עוד כמה צעדים ליצירת עולם אורבני מדכא שמשתלב באופן מרשים עם עיצוב אמנותי קר וצילום של רוג'ר דיקינס, מהצלמים הגדולים בכל הזמנים. אחד האפקטים המרשימים ביותר הוא הופעתה הקצרה של שון יאנג, או יותר נכון, אי-הופעתה של יאנג. מאחר ועברו 35 שנים מאז הסרט הראשון, השחקנים השתנו לא מעט, מה שיוצר בעיה אם הם אמורים להיות רפליקנים שנשארים לנצח באותו גיל. בכדי לפתור את הבעיה, אנשי האפקטים של 2049 הצליחה לשחזר ברמת אמינות שטרם נראתה את פניה של השחקנית על גופה של כפילת גוף. הדבר המטורף ביותר הוא ששון יאנג האמיתית הייתה על הסט ובמקום לנסות להצעיר אותה בעזרת איפור מיוחד, התפקיד שלה היה לעזור לכפילה לחקות אותה בזמן שמחשב סורק את הנקודות על פניה. הסרט מלא באפקטים מרשימים, אבל זה האחד שנתן לו את היתרון על פני שאר המועמדים.

עכשיו שרק יצליחו לגרום לג'ארד לטו להיראות אנושי.

מועמדים נוספים: לוגאן – וולברין, שומרי הגלקסיה – חלק 2, וונדר וומן, ספיידרמן: השיבה הביתה, כוכב הקופים: המלחמה, דנקרק, תור: רגנארוק

 

הפסקול הטוב ביותר

2017 היא השנה בה הוליווד למדה איך לעשות פסקולים מוזיקליים. בשנה רגילה, יש רק סרט או שניים שבאמת משלבים מוזיקה בסיפור בצורה חכמה ויצירתית, אבל ב-2017 היה יבול נאה של סרטים שמשחקים עם ההגדרה המסורתית של מיוזיקל. זו השנה שבה למדו סוף סוף איך שיר ממוקם היטב יכול לשנות את האופן בו סצנה נתפסת. "שומרי הגלקסיה – חלק 2", "פצצה אטומית", "פאטי קייקס" ו"קוקו" הפליאו עם שילוב מוצלח של מוזיקה בעלילה ו"שומר הראש והמתנקש" הפתיע עם פסקול בלוזי שרק בשבילו (אוקי, בעיקר בשבילו) שווה לצפות בסרט. כל אחד מאלה היה יכול לזכות בפרס השנה, לולא בייבי דרייבר.

אדגר רייט תמיד אהב לשלב מוזיקה בדרכים יצירתיות בסרטיו, אבל היא מעולם לא הייתה חלק כל כך אינהרטי כמו ב"בייבי דרייבר". זה לא רק סיקוונס כתוביות הפתיחה המתוזמן לצלילי הרולינג סטונז, אלא העובדה שגיבור הסרט צריך מוזיקה בחייו. היא מקלה עליו לתפקד והוא לא מבצע את עבודתו מבלי למצוא את השיר המתאים, גם כאשר מדובר במקרה חרום. הסרט מכיל כמה מרדפים עוצרי נשימה וכמובן שאחד המרכיבים של מרדף טוב, הוא פסקול נכון שמלווה אותו. יש בסרט קטעים רומנטיים וגם הם זקוקים לשיר הנכון ברקע. לפעמים האקשן נעשה לפי צלילי המנגינה שברקע, לפעמים הוא קוטע אותה. תמיד יש משמעות לשאלה האם מתנגן משהו ואם כן, באיזה שיר מדובר. גם אם "בייבי דרייבר" אינו סרט מוזיקלי שגרתי, זהו סרט שהמוזיקה כל כך דומיננטית בו, שהיא כמו דמות ראשית בפני עצמה.

מועמדים נוספים: אור ירח, טריינספוטינג 2, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, דנקרק, פצצה אטומית, לוגאן לאקי, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, פאטי קייקס, ליגת הצדק, קוקו

 

הקומדיה הטובה ביותר

הנה שני שמות שבחיים לא חשבתי שיהיו מעורבים בזוכה בקטגוריה הזו: סטיבן סודרברג ודניאל קרייג. עם זאת, הפלא ופלא, לוגאן לאקי הוא הסרט המצחיק ביותר של השנה.

סודרברג ביים בעבר סרטים שהכילו רגעים קומיים, כמו סרטי אושן ו"ארין ברוקוביץ'", אבל הוא מעולם לא התחייב לז'אנר כמו ב"לוגאן לאקי". חלק גדול מהאחריות לקומדיה נובע מהמשחק הכל כך לא אופייני של דניאל קרייג, מול האיפוק הכמעט מטומטם של צ'אנינג טייטום ואדם דרייבר והטמטום הבאמת מטומטם של האחים באנג. תוסיפו לזה את סת' מקפרלן כנבל מוגזם בפני עצמו ויצא סרט שהיה עלול להיות כואב לצפיה, אם הוא לא היה כל שנון. ההומור ב"לוגאן לאקי" מסתמך בעיקר על דיבורים, מה שהופך את הרגעים המעטים של הומור פיזי למיוחדים יותר. אפילו שאפשר היה לקצץ מהסרט קרוב לחצי שעה מבלי שהעלילה הייתה נפגעת, ישנם רגעים בהם הבניה לקראת הפאנץ' ליין היא לא פחות ממושלמת. במיוחד בולט לטובה מרד האסירים והתרוץ המטופש שמוצאים לו בכדי למשוך זמן. התסריט המשעשע נכתב בידי רבקה בלאנט, אישה שלפי השמועות, כלל אינה קיימת ויש המעריכים כי היא בכלל שם עט של סודרברג עצמו, או של אדם קרוב אליו. מה שלא תהיה הזהות האמיתית של רבקה בלאנט, אני מקווה שנראה עוד קומדיות פרי עטה.

מועמדים נוספים: טריינספוטינג 2, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, חולי אהבה, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, קוקו

 

lucky-logan1.jpg

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מדי פעם קורה שכולם נורא מתלהבים מהופעה אחת בסרט, עד שמתעלמים מהופעה אחרת, לא פחות טובה. למעשה, כבר ראיתי לא פעם איך ההופעה הטובה ביותר בעיני כמעט ולא זכתה לאזכור, פשוט כי כולם היו מרוכזים בהופעה יותר צעקנית ובולטת לעין.

זה המקרה עם חולי אהבה. לא שהולי האנטר אינה משחקת כאן טוב (והיא גם שווה מועמדות), אבל מי שבאמת הייתה צריכה לקטוף מחמאות ופרסים על הסרט היא זואי קאזאן. אף על פי שרוב הזמן, היא בתרדמת, קאזאן מספקת כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט כאשר היא ערה. אמילי וי. גורדון וקומיל נאנג'יאני שתלו בפיה של השחקנית כמה ממשפטי המפתח שמסבירים את האופי המורכב של היחסים ביניהם. קאזאן מגלמת את אמילי לא רק כמישהי שקל להתאהב בה, אלא גם כתזכורת חשובה לכך שנקודת המבט שלה שונה לחלוטין מזו שהוצגה לנו דרך שאר הדמויות. הטבעיות שלה בלטה לטובה בעבר ב"רובי ספארקס" המאתגר וזוכה לאשרור בתפקיד שבאמת ראוי להרבה יותר תשומת לב בסיכומי השנה.

מועמדות נוספות: נעמי האריס (אור ירח), הולי האנטר (חולי אהבה), ברידג'ט אוורט (פאטי קייקס), שרה סילברמן (קרב המינים)

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

אם לא הייתי ברור מקודם, אני חושב שלוגאן לאקי הוא סרט מאוד מצחיק וחלק גדול מהקרדיט על כך מגיע לדניאל קרייג. הוא אולי מוכר יותר כג'יימס בונד הג'נטלמן האנגלי, אבל נראה שקרייג הרבה יותר נהנה לגלם את ג'ו באנג, העבריין מדרום ארצות הברית. עם שיער מחומצן, מבטא מוגזם ורגישות מפתיעה בשביל מי שהמומחיות שלו היא לפוצץ דברים, דניאל קרייג עוזר לג'ו באנג להיות לא רק הדמות הכי מוצלחת בסרט, אלא גם לאחת הזכורות ביותר בקולנוע השנה בכלל. ההתרחקות מהתפקידים הקרים והמעונבים עושה לו טוב כשקרייג מקבל רשות להתלכלך בבוץ של וירג'יניה ולהיות מישהו שאינו מתוחכם במיוחד, אבל עדיין מנהל מלחמת מוחות מול שני האחים שמגייסים אותו לסייע להם בשוד. הוא מצליח להלך על הקו הדק שבין מוקצן למוגזם, מה שנותן לג'ו באנג מימד אנושי שמונע ממנו להפוך לקריקטורה ולעורר חיבה חרף היותו פורע חוק.

מועמדים נוספים: מייקל שאנון (יצורים ליליים), איסיי אוגטה (שתיקה), יוסוקה קובוזוקה (שתיקה), מהרשאלה עלי (אור ירח), יואן ברמנר (טריינספוטינג 2), פטריק סטיוארט (לוגאן – וולברין), פאריד סאג'אדחוסייני (הסוכן), רוברט פטינסון (העיר האבודה Z), ג'יימי פוקס (בייבי דרייבר), מייקל קיטון (ספיידרמן: השיבה הביתה), וודי הרלסון (כוכב הקופים: המלחמה), אד האריס (אמא!), סטיב קארל (קרב המינים), ויל פולטר (דטרויט)

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בואו נבחן כמה דברים דניאל מקדונלד הייתה צריכה ללמוד לעשות בשביל התפקיד הראשי בפאטי קייקס. קודם כל, היא מאוסטרליה, אז היא הייתה צריכה ללמוד לדבר במבטא של ניו ג'רזי. בנוסף, היא הייתה צריכה ללמוד כיצד להישמע כמו ראפרית שהתאמנה כל חייה, מה שהצריך שעות של עבודה מול מאמן אישי. תוסיפו לזה גם את הצורך לגלם דמות שתקועה בחור מסריח וחולמת לעזוב הכל ולמצוא את עתידה. זה בוודאי היה מאתגר עבור מקדונלד, שברגע שהייתה מספיק מבוגרת, נסעה לאמריקה בכוחות עצמה וכמעט מיד מצאה עבודה כשחקנית (רק שנאלצה להמשיך לחכות, כי הוויזה שלה עוד לא הייתה מוכנה).

כמובן שכדמות הראשית שחולמת להתגבר על המכשולים ולהצליח בעולם הבידור, פאטי מעוררת הרבה הזדהות. התוספת של מקדונלד לתפקיד, מעבר לכמות מטורפת של עבודת הכנה, היא המבט. יש בעיניים שלה משהו שנראה שתמיד קולט את הסצנה כמו שצריך. המבט הגאה בעצמו כשיוצא לה אלתור משובח מול חברה הטוב, המבט המפוחד כאשר היא נתקלת בתגובות לא אוהדות, המבט מלא הזעם בזמן המריבות עם אמא שלה. בהתחשב בכמויות המלל הנדרשות מתפקיד של ראפרית, דניאל מקדונלד מצליחה לבטא את עצמה יפה מאוד גם בשתיקה.

מועמדות נוספות: טאראג'י פי. הנסון (מאחורי המספרים), טאראנה אלידוסטי (הסוכן), עדי בילסקי (סיפור אהבה ארץ ישראלי), אן האת'וויי (קולוסאל), אמה סטון (קרב המינים)

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כמה פעמים אפשר לגלם את אותה דמות לפני שנמאס, או שהעסק נעשה יותר מדי יקר עבור האולפן? דניאל קרייג (שוב הוא) התבטא די בחופשיות כלפי חוסר הרצון שלו להמשיך לגלם את ג'יימס בונד, בעוד הריסון פורד הציב תנאים מאוד מחמירים כאשר התבקש לשוב לתפקיד האן סולו. שניהם גם קבלו תמריץ כספי מכובד בשביל לגלם תפקידים שכבר לא עניינו אותם. גם ג'וני דפ עולה לדיסני לא מעט כסף בכל פעם שהוא חוזר לגלם את ג'ק ספארו, עד שהוא ברצינות יכול לקנות לעצמו כמה איים ולשוט ביניהם בספינת פיראטים משלו.

לעומת זאת, יש את יו ג'קמן. למרות שהוא חש שדמותו של לוגאן – וולברין מצתה את עצמה בקולנוע, ג'קמן הסכים להפחתה בשכרו בכדי לאפשר לסרט להצטלם באופן שיעניק לקהל פרידה מהדמות כמו שצריך. האלימות גראפית מתמיד והדמות נרגנת מהרגיל, אבל זה בדיוק מה שצריך להיות בפעם התשיעית בה ג'קמן מגלם את המוטנט הקשוח. הוא כבר חש את השפעות הגיל, מורעל מבפנים בידי אותם חומרים שהופכים אותו לבלתי מנוצח. כל חבריו כבר מתים ועליו לטפל בפרופסור בעל דמנציה שהרשויות וחברות הנשק ישמחו לשים את ידיהן עליו. יו ג'קמן מקבל פה הזדמנות  ראשונה ואחרונה להציג וולברין פגיע, מתוסכל ונטול שורות מחץ מתוחכמות. הוא מתלבט בין התאבדות לבין מוות איטי ביסורים, שתי אפשרויות שלא היו קיימות בסרטים הקודמים בסדרה. עדיין, עד כמה שהסרט אפל, הוא גם מכיל רגש אמיתי יותר מקודמיו ונראה שלג'קמן היה חשוב לא פחות מאשר למעריצי הקומיקס שההליכה של וולברין לעבר השקיעה תהיה בלתי נשכחת.

מועמדים נוספים: ג'וני לי מילר (טריינספוטינג 2), ג'ואל אדג'רטון (לאבינג), שאהאב חוסייני (הסוכן), אשר לקס (פיגומים)

 

התסריט הטוב ביותר

זה לא סוד שאחד הדברים שהכי מציקים לי בסרטים המבוססים על סיפור אמיתי, הם הקטעים המומצאים. אין לי בעיה שישנו כמה פרטים קטנים בכדי להעביר רעיון שהיה קיים במציאות בצורה חדה יותר. מה שאני לא אוהב זה כשלוקחים סיפור מרתק ומוסיפים בכח דמויות רק בשביל לייצר עוד קונפליקט מיותר. זה משהו שמאוד הפריע לי ב"מאחורי המספרים", שפשוט המציא אנשים ושקר לגבי היחס שהדמויות האמיתיות זכו לו רק בכדי להעביר מסר. בשנים קודמות, סרטים כמו "סינדרלה מן" ו"משחק החיקוי" לקחו אנשים הגונים והפכו אותם לנבלים בכדי להתאים לסטנדרטים של הוליווד הישנה. כאילו מרוץ נגד השעון לפיצוח קוד על מנת למנוע מהנאצים לטבוח במיליוני אזרחים בריטיים, זה סיפור שחסר בו נבל.

"דטרויט" עשה השנה משהו דומה, אבל היוצרים של הסרט מבהירים שהוסיפו פרטים לצרכים דרמתיים, כך שהסיבה היחידה שהוא לא מועמד כאן היא שיש כמה חורים בעלילה שהציקו לי.

אחרי כל המידע הזה, אין פלא שהבחירה שלי לתסריט הטוב של השנה היא לאבינג. קשה להיות יותר נאמן למציאות מזה. כמעט שום פרט לא שונה מהסיפור האמיתי וכל הסצנות מוצגות מנקודת המבט של הדמויות הראשיות, כפי שספרו את הסיפור בעצמן. זה שהסרט מצליח להיות מרגש ומותח גם בלי לדחוף דברים מומצאים או להאכיל את הצופים עם כפית, מוכיח שהמציאות יכולה לספק סיפורים מרתקים בלי עזרה. ג'ף ניקולס הוא תסריטאי מספיק מוכשר בשביל לקחת מקרה אמיתי, להציג אותו כמו שהוא ועדיין לספק דרמה משובחת שיוצרת בקלות הזדהות עם הדמויות הראשיות ומראה ארוע ששינה את ההיסטוריה כמו שהוא, בלי תוספים מלאכותיים.

מועמדים נוספים: אור ירח (בארי ג'נקינס, טארל אלווין מקרייני), הסוכן (אסגאר פרהאדי), פטרסון (ג'ים ג'רמוש), קולוסאל (נאצ'ו ויגלונדו), חולי אהבה (אמילי וי. גורדון, קומיל נאנג'יאני), לוגאן לאקי (רבקה בלאנט)

 

הבימוי הטוב ביותר

בתחילת הפוסט, כתבתי ש"תברח" לא עובד כסרט אימה מכיוון שהבמאי שלו אינו יודע ליצור תחושה אמיתית של פחד, אלא רק מחקה אחרים. מי שאין לו את הבעיה הזו הוא אסגאר פרהאדי שביים את הסוכן כאחד המותחנים הטובים של המאה הנוכחית. הסרט, העוסק בזוג שחקנים ששלוות חייהם מופרת באופן לא צפוי, נע בין רגעים שכאילו נלקחו מבמת התאטרון, לבין רגעים של ניצול המדיום הקולנועי במיטבו. מצד אחד, ישנה סצנת הפתיחה בה מפונים כל תושבי הבניין באישון לילה. לא ידוע לנו בהתחלה מה קורה ולמה כולם צריכים להתפנות, אבל אין שום ספק לגבי הדחיפות. מנגד, פרהאדי ביים סצנות ארוכות שמורכבות לחלוטין משתי דמויות שמתעמתות זו עם זו, כאשר לאחת ידוע סוד שהשניה תגלה רק לאחר מכן. אם זה לא מספיק, במהלך הסצנה, התפקידים מתהפכים וכעת הדמות השניה היא בעלת הידע החשוב. מה שמדהים זה איך כל אחד מרגעי הגילוי נדחה עד לנקודה המדויקת בסצנה, כאשר בינתיים הצופים מחברים בראש את חתיכות הפזל שהושארו עבורם.

אסגאר פרהאדי יוצר תחושת של אימה בלי מפלצות על-טבעיות, מדענים מטורפים, או רוצחים סדרתיים. הוא יוצר את זה ממפגש בין אנשים ומסיטואציות יומיומיות. הוא מסוגל לגרום לנסיעה במונית להיראות מותחת והצליח לביים את סצנת המקלחת הכי מורטת עצבים מאז "פסיכו". "הסוכן" אינו סרט אימה, אבל הוא מבוים עם יותר כשרון והבנה של יסודות הז'אנר מכל סרט אימה אמיתי שיצא השנה.

מועמדים נוספים: בארי ג'נקינס (אור ירח), ג'יימס מנגולד (לוגאן – וולברין), ג'ף ניקולס (לאבינג), ג'ים ג'רמוש (פטרסון), אדגר רייט (בייבי דרייבר), נאצ'ו ויגלונדו (קולוסאל), כריסטופר נולאן (דנקרק), סטיבן סודרברג (לוגאן לאקי), מתן יאיר (פיגומים), ג'ונתן דייטון, ולרי פאריס (קרב המינים), קתרין ביגלו (דטרויט)

 

סרט השנה

המועמדים:

לוגאן – וולברין

לאבינג

הסוכן

פטרסון

דטרויט

 

מבין חמשת המועמדים, רק אחד הופץ בישראל במקביל להקרנותיו בארצות הברית, כך שקצת מוזר לקרוא לרובם סרטים של 2017. שניים הופצו בארץ רק אחרי טקס האוסקר בו היו מועמדים, שלישי הופץ שנה שלמה לאחר בכורתו בפסטיבל קאן ומועמד נוסף כלל לא הופץ בישראל. "לוגאן – וולברין" הוא היחיד ביניהם שגם הופק ב-2017 וגם הופץ בארץ במהלכה, אבל הוא בכל זאת לא סרט השנה שלי.

הזוכה הוא הסוכן, סרט שנראה בתחילה כמו דרמה משפחתית פשוטה, אבל פורץ את גבולות הז'אנר ומתגלה כמותחן מרתק המבוסס על סיטואציה שיכולה להתרחש בכל מקום בעולם, אבל מקבלת טוויסט נוסף של בושה כאשר מוחדרת אליה גם ביקורת על החברה האיראנית. בעוד לא ברור האם ההפגנות ברחבי המדינה יובילו לשינוי כלשהו, טהרן של אסגאר פרהאדי היא מטרופולין שוקק חיים שמכיל בתוכו סודות אפלים. העיר מספיק גדולה בכדי שאנשים נורמטיבים למראה יוכלו לנהל בה חיים כפולים מבלי שמישהו ידע על כך, אלא אם הם משאירים יותר מדי סימנים שהשכנים יכולים למצוא. החברה האיראנית נראית שמרנית, אבל חולמת לפרוץ לחיים חופשיים יותר, אבל לא בלי מחיר כבד. יש ערבות הדדית, אבל גם הרבה חשדות ושמועות, שילוב מרתק שיוצר את המותחן המורכב והעוצמתי של השנה. לצד בימוי מדויק, תצוגת משחק של אנסמבל מרשים וסיפור שטומן בחובו הרבה יותר מכפי שנדמה בהתחלה, "הסוכן" הוא סרט שבו זמנית מוגדר בידי העיר בה הוא מתרחש, וגם מאפשר לכל העולם חלון הצצה לחיים פרטיים שהשתבשו בגלל טעות אחת.

 

forushande_ver2.jpg

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s