שלוש השלמות מהשנה שחלפה

רגע לפני שאתחיל לעבוד על סיכומי השנה שלי בצורת פינגווין הזהב ובפרק מיוחד של שורה שניה באמצע, ניסיתי להשלים צפיה בכמה סרטים מ-2017 שלא הופצו בישראל. בחרתי שלושה שזכו לביקורות אוהדות מעבר לים, אבל מסיבה כזו או אחרת, לא נמצאו מספיק אטרקטיביים בכדי להצדיק הפצה מסחרית בישראל, וכתבתי מיני-ביקורת על כל אחד מהם.

 

סיפור רפאים (A Ghost Story)

A_Ghost_Story_poster.jpeg

 

סרטו השלישי של הבמאי דיוויד לאורי בוודאי שונה משמעותית מקודמו. לא ראיתי את הגרסה של לאורי ל"חברי הדרקון אליוט", אבל קשה לחשוב על סרט שהוא יותר אנטיתזה לרימייק של קלאסיקת דיסני מאשר "סיפור רפאים". מדובר בסרט איטי, מהורהר ולמען האמת, די משעמם.

קייסי אפלק מגלם גבר שמת וחוזר לביתו בתור רוח רפאים, עם סדין וחורים לעיניים כמו בתחפושת הקלאסית. רוני מארה היא אשתו האלמנה שאינה מסוגלת לראות את אהובה המת, או לקבל סימן כלשהו לנוכחותו. אם אתם מצפים לרגע של התגלות רומנטית כמו ב"רוח רפאים", או דמות מקשרת חברותית כמו ב"החוש השישי", מחכה לכם אכזבה. על זה הסרט, על אכזבות. היו לזוג תכניות לעתיד, אבל הן נקטעו בידי תאונה סתמית. הגבר בוחר לשוב אל ביתו, רק כדי לגלות שאין לו שום דרך יעילה לתקשר עם האישה היחידה שחשובה לו. הסרט לא ממש מציג עלילה, אלא מצב קיומי מנקודת המבט של רוח רפאים, כך שגם הציפיות לעלילה מרתקת, לא יתגשמו.

לאורי מנסה להעביר את תחושת הבדידות שנותרה בבית בדרכים שונות, כמו סצנה שבה רוני מארה אוכלת בעצמה פאי שלם, מאכל שבברור נועד ליותר מאדם אחד, בזמן אמת. זה נשמע כמו רעיון טוב, עד שהוא מבוצע ומתברר שהמסר היה עובר בלי בעיה ברבע מהזמן שלאורי בחר להקדיש לו. גם כאשר נדמה שיש התקדמות כלשהי בזכות הצגת דמויות חדשות, הן לא נשארות בסרט לאורך זמן ולא באמת מוסיפות שום תוכן לסיפור הדל. הרעיון הוא להראות עד כמה קיומה של רוח רפאים הוא מתסכל, כאשר תקועים בין עולמות ללא יכולת לשנות את המצב. לצערי, זה מתסכל גם לצפיה וסרט באורך שעה וחצי מצליח להימרח ולזחול עד שנדמה כי הוא ארוך פי שניים מכך.

עוד בעיה היא שאין לסרט הגיון פנימי. החוקיות של רוחות הרפאים אינה מוגדרת ואף סותרת את עצמה. מידת היכולת של הרוח להשפיע על הסביבה ולהזיז חפצים, משתנה לפי רצון הבמאי וכך גם תחושת הזמן של המת. בשלב מסוים, ציר הזמן בכלל נעשה מבלבל, אבל זו לפחות התפתחות מעניינת… עד שמתברר שגם זה לא הולך לקדם את העלילה בשום צורה.

"סיפור רפאים" הוא רעיון טוב שזכה לביצוע נוראי. דיוויד לאורי אינו טורח ליצור אמפתיה מוקדמת עם הדמויות, מה שאמור לשים דגש על הצד האינטלקטואלי של הסרט. אלא שאז נזכרים שהדמות הראשית היא רוח רפאים שמיוצגת בידי סדין שנעשו בו משום מה חורים לעיניים, כאילו שדה ראיה הוא הדבר הראשון שמטריד ישות חסרת גוף. ההסבר שניתן לכך שהסדין נמצא שם, רק מעלה עוד שאלות שלאורי לא מנסה אפילו לעסוק בהן. יש פה מספיק תוכן בשביל סרט קצר, אבל בוודאי שלא בכדי להחזיק סרט באורך מלא.

 

 

דטרויט (Detroit)

Detroit_teaser_poster.jpg

 

לאחר ששני סרטיה הקודמים היו מועמדים לאוסקר (ואחד מהם גם זכה), מוזר שקתרין ביגלו לא נחשבת במאית מספיק חשובה בכדי שסרטה החדשה יופץ בישראל. זה לא שמדובר במשהו נסיוני שמתאים יותר לפסטיבלים או ערוצי נישה בטלוויזיה. "דטרויט" הוא דרמטיזציה שמבוססת ברובה על ארועים אמיתיים בזמן מהומות על רקע מתיחות גזעית בדטרויט בסוף שנות השישים. זה אולי לא נושא שנוגע ישירות לישראלי הממוצע, אבל בוודאי משהו מספיק מעורר דיון בכדי שאנשים בכל רחבי העולם יוכלו להביע עליו דעה.

ביולי 1967, בזמן שחלקים שלמים מדטרויט הפכו לאיזור קרבות, נאלצים שני אחים לשהות במלון זול. השניים חזרו מהופעה שבוטלה בשל המצב ונכנסו למלון בכדי להספיק להיות במקום סגור לפני תחילת העוצר על האיזור. רצף של ארועים מסתיים בכך שהמשטרה פורצת למלון ומחזיקה את כל האורחים בתנאים משפילים עד שיגלו מי הצלף שירה מאחד החדרים אל עבר השוטרים. אלא שמדובר באי-הבנה והשוטרים, אשר מנהיגם כבר ירה בעבר למוות באדם שחור שלא איים על חייו, ממשיכים לנסות ולהוציא הודאה מהחשודים, שלחלקם אין שום מושג במה מדובר.

"דטרויט" יצא לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע האחרון של יולי בהפצה מצומצמת. רק כעבור שבוע, עבר להפצה רחבה. באמת שקשה לי לומר למה הוא לא משך יותר צופים, פרט לבחירה גרועה של תאריך ההפצה. המעבר מיולי לאוגוסט תמיד מאופיין בירידה בכמות הכרטיסים שנמכרים וסרטה של ביגלו כנראה סבל ישירות מכך. הוא נחשב לכשלון כלכלי ולא החזיר את ההשקעה בו, מה שיכול לבשר רעות לפרויקט הבא בבימויה.

זה מאוד חבל, כי "דטרויט" הוא סרט ממש טוב בעיני. קתרין ביגלו מצליחה ליצור בו זמנית תחושה של איזור מלחמה בין בתי השכונה ותחושה של משהו מאוד אישי ברגע שהשוטרים המסוכנים נכנסים לתמונה. ויל פולטר, שתמיד נראה כמו בייביפייס בלתי מזיק, מתגלה כשטן של ממש בתור שוטר ששום כח אכיפה שמכבד את עצמו לא היה ממשיך להעסיקו. התסכול של החוקרים המיואשים עומד כחבל שהולך ומתהדק סביב צווארם של הנחקרים שלא יודעים מה מחכה להם ברגע שאחד השוטרים ישבר. חוסר הצדק בו נתקלים שחורים בארה"ב זוכה להדגשה ממספר כיוונים, כמו גם התחושה שקיימת מערכת צדק שונה לחלוטין עבור לובשי מדים. הדבר המצמרר ביותר הוא לא שהסרט נעשה בהשראת מקרה אמיתי (כאשר היוצרים מודים בכך שפרטים מסוימים שונו או נוספו לצורך הדרמה), אלא שדברים כאלה יכולים לקרות גם היום. עם האמירה הפופולרית "באמריקה של טראמפ", אי אפשר שלא לחוש שדטרויט של 1967 היא מקרה קיצון שיכול לחזור בכל רגע, כי הרבה מהבעיות הפונדמנטליות שהובילו למהומות לא נפתרו עד היום.

 

 

מהומה בבלוק 99 (Brawl in Cell Block 99)

Brawl_in_Cell_Block_99_poster.jpg

 

יש לי בעיה עם הבמאי ס. קרייג זאלר. מצד אחד, יש לו שליטה טכנית ממש טובה ויכולת ליצור דמויות עגולות ומעניינות שמוסיפות אנושיות לעולם סביבן. מצד שני, את שני הסרטים שלו שראיתי, בקושי הצלחתי לסיים. "מהומה בבלוק 99" זהה ל-"Bone Tomahawk" של זאלר בדבר אחד: הוא מנסה להיות ריאליסטי כלל הניתן, עד שזה מגיע לאלימות.

לאחר שברדלי תומס מפוטר מעבודתו, הוא נאלץ להתפרנס מהעברת סמים לסוחרים. הפרנסה טובה והוא ואשתו אפילו מצפה לילדה ראשונה, כאשר עסקה שמשתבשת מביאה לכליאתו של ברדלי. בזמן שהייתו בכלא, ברון הסמים שאבד הרבה כסף באותה עסקה, מעביר לברדלי מסר שעליו להגיע לכלא שמור היטב ולמצוא שם בבלוק 99 מישהו שעליו לחסל. אם לא יקבל עליו את המשימה, מנתח מומחה ידאג שהתינוקת לבית תומס תיוולד ללא גפיים.

כמה שהאיום הזה נשמע מטופש, הוא עושה עבודה טובה בלהציב את ברדלי במצב של חוסר ברירה. הוא מנסה להעביר את תקופת מאסרו ללא בעיות מיוחדות, אבל נאלץ לקבל עליו משימה שתסכן את האפשרות שאי פעם יראה את בתו בחיים. למרבה הצער, בכלא כמו בכלא, הדבר אומר שברדלי צריך להתחיל לפגוע באנשים בכדי להצדיק את קידומו לבלוק 99.

וינס ווהן הוא אדם גבוה ולכבוד הסרט, הוסיף לעצמו מסת שרירים של מתאגרף לשעבר. מי שהיה מזוהה עם קומדיות חסרות תחכום לפני עשור, התקמבק לאחרונה כשחקן דרמתי. זה התחיל לפני שנתיים בסדרה "בלש אמיתי", המשיך לתפקיד משני כמפקד קשוח ב"הסרבן" ועכשיו, הוא לא מחייך אפילו לרגע בתור ברדלי תומס. עד כמה שהליהוק הזה נראה תמוה, ווהן מתגלה כבחירה מוצלחת. אין לו רגעים מרשימים במידה יוצאת דופן, אבל הוא בהחלט נטמע בתוך דמותו של האסיר הקשוח שרוצה לדאוג למשפחתו, אבל מוצא עצמו בצד הלא נכון של גזר הדין.

אלא שכאמור, יש לי בעיה עם הגישה של זאלר לבימוי הסרט. מעבר לכך שהוא נופל כמו רבים לקלישאה של אדם פשוט שמתגלה פתאום כמכונת הריגה מיומנת (בעיה שיש לי עם לא מעט אהובי מבקרים בעשור הנוכחי), הסרט הופך בחציו השני מדרמת כלא מורכבת, לרצף של סצנות אלימות ללא הגיון או טעם. יש אמנם טוויסט נחמד בשלב מסוים, אבל אני לא אוהב את המעבר מריאליזם לאלימות קרטונית, במיוחד כאשר הוא נעשה בידי הדמות היחידה שאמור להיות לי אכפת ממנה. "מהומה בבלוק 99" מתחיל ממש טוב, ומסתיים בבלגן מיותר. דמויות חורגות לחלוטין מהתנהגות שנבנו לקראתה והקצב המתון והמחושב מוחלף בקפיצות זמן לא ברורות ואלימות גרפית מוגזמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.