ביקורת: קוקו

Coco_Payoff_IG_Jpeg_v7-1_resize.jpg

 

עשרים ושתיים שנים לאחר ש"צעצוע של סיפור" עלה לאקרנים, מתבקש שפיקסאר יתחילו מתישהו לחזור על עצמם. אני לא מתכוון לסרטי המשך מאוחרים, אלא לרעיונות שכבר הופיעו בסרטים קודמים של האולפן. דמות שהייתה מנהיגה בקבוצה שלה מתרחקת מהבית יחד עם דמות בעל גישה שונה לגמרי והשתיים מנסות לחזור הביתה. האם אני מדבר על "צעצוע של סיפור", או על "הקול בראש"? אופטימיסט חסר תקנה גורם בטעות נזק לפריט חשוב ומגייס חבורה של לוזרים על מנת להוכיח את עצמו. "באג לייף", או "בית ספר למפלצות"?

זה באמת לא נורא שיש חזרות על רעיונות מסוימים, פיקסאר עדיין ידועים כמי שמצליחים להפתיע ולמצוא דרכים מקוריות להגיע למסקנות צפויות. גם כשמשהו בסרט החדש של האולפן דומה באופן חשוד לסרט קודם שלו, אפשר לסלוח, כי זה עדיין יותר טוב מרוב הדברים שתמצאו בקולנוע בכל רגע נתון. עכשיו בחזרה למשחק: דמות מחפשת את גיבור הילדות שלה כאשר לצדה כלב חמוד אבל די טיפש, במסע לארץ חדשה באמריקה הלטינית שמדגים איך הזדקנות ומוות הם חלק בלתי נפרד מהחיים? לאיזה סרט של פיקסאר אני מתייחס?

אם נחשתם "למעלה", אני יכול להבין את הטעות, אבל למעשה התכוונתי ל"קוקו".

 

ילד בשם מיגל חי במשפחה היחידה במקסיקו שלא אוהבת מוזיקה. ממש לא אוהבת, עד כדי שנאה חוצת דורות. הכל התחיל כשבעלה של מאמא אימלדה נטש אותה ואת בתה בכדי להפוך למוזיקאי מצליח. מרוב כעס על העזיבה, אסרה אימלדה על השמעת מוזיקה מכל סוג שהוא בביתה. בנסיון להתרחק מהמקצוע המקולל, היא מצאה עבודה יציבה כסנדלרית והפכה תיקון נעליים לעסק המשפחתי, בו עוסקים גם הוריו של מיגל.

אלא שמיגל לא רוצה להיות סנדלר, הוא חולם להיות מוזיקאי כמו הזמר האהוב עליו (ועל מקסיקו כולה) ארנסטו דה לה קרוז. חגיגות יום המתים, בו רוחות של קרובי משפחה שחלפו מן העולם באות לבקר בעולם החיים, מספקות למיגל הזדמנות להתמודד בתחרות כשרונות. נסיבות לא צפויות מביאות אותו אל עיר המתים בעודו חי, שם עליו לקבל את ברכתה של מאמא אימלדה על מנת שיוכל לחזור הביתה. לאחר שהתנאי שאימלדה מציבה אינו מקובל עליו, מיגל נעזר במת ערירי בשם הקטור על מנת לנסות ולהגיע אל ארנסטו דה לה קרוז שממשיך להיות כוכב גם שנים לאחר מותו.

אם עד עכשיו נראה שפיקסאר ממציאים את עצמם מחדש שוב ושוב, יש בקוקו תחושה מוזרה כאילו כבר היינו בסרט הזה. הדמיון ל"למעלה" ולסרטים אחרים של החברה נמשך גם בשלבים מתקדמים יותר של העלילה, אבל לא אפרט לגביהם מחמת ספוילרים. כן אציין שקוקו הוא הפעם הראשונה בה ממש הרגשתי שאני יודע מה עומד לקרות בסרט של פיקסאר ביותר מחצי מהזמן. אולי רק נדמה לי, אבל נראה שהתסריט מכיל יותר קלישאות מהנהוג באולפן.

עדיין, גם אם העלילה לא מקורית במיוחד, מדובר אולי בסרט הכי בוגר רגשית שפיקסאר הוציאו עד כה. תמיד הייתה אצלם חפיפה בין קהלים צעירים ומבוגרים, אבל קוקו מהווה שלב נוסף ברעיון ש"זה בסך הכל סרט" הוא לא תרוץ. ההכרה בכך שמוות מתבטא בצורות שונות ולא רק במעבר מעולם החיים לעולם הבא, משאירה את הצופים בלי תשובות חד משמעיות למה שצפוי בהמשך. זה מזכיר משהו שכבר הופיע ב"הקול בראש" ובגרסה מאוד שונה ב"אמיצה", אבל נראה שככל שהזמן חולף, פיקסאר מרגישים יותר בנוח לעסוק בשאלות בעלות גון פילוסופי. דווקא הסרט הזה, שמראה חיים אחרי המוות כמצב משמח ומשחרר, מחדיר לצופה את התחושה שזו רק רגיעה זמנית ושבסופו של דבר, כולם נשכחים.

זה מסר מאוד כבד בהתחשב בכך שהרבה ילדים הולכים לצפות בסרט. הבמאי לי אונקריץ' הבין מראש שבניגוד למקובל בעולם האנימציה לכל המשפחה, קוקו לא מותיר ברירה אלא לדבר ישירות על משמעות המוות ועל כך שמדובר במצב בלתי נמנע. בעוד המתים מוסיפים לנהל חיים (מוות?) מאושרים ומחכים לחג השנתי בו יוכלו לראות את יקיריהם, נראה שהם מתנהלים חלק גדול מהזמן בהתכחשות לעצב הנגרם למי שנותר מאחור. קל לשכוח מדוע מיגל חייב לחזור הביתה עד הזריחה, כי הנושא כמעט ואינו מעסיק את המתים. ולמה שיעסיק? בשבילם זה מוזר לעזוב את העולם הבא. בכדי להימנע מיותר מדי דכדוך, הסרט לא מציג דמויות של ילדים מתים ואין כמעט התעסקות בנסיבות המוות של רוב הנוכחים. בניגוד לגוויות הגרפיות של "ביטלג'וס" ו"חתונת הרפאים", בקוקו כולם נראים בריאים ושלמים, מינוס עור ובשר שנותרו מאחור. העצבות המלווה את הסרט היא יותר ברקע, בשאלה מה קורה עם אלה שאין להם את מי לבקר בחג המתים ומה עובר על המשפחה החיה של מיגל שלא יודעת לאן הילד נעלם.

אם אתם חוששים שהסרט יהרוס לכם את מצב הרוח, אל דאגה. קוקו מלא ברגעים משמחים ומסרים חיוביים שמהווים נוגדי דכאון לשאלות הקיומיות שהוא מעלה. עיר המתים היא מקום צבעוני ומלא, למרבה האירוניה, שמחת חיים. חרף הצפיפות הרבה, יש במטרופולין העמוסה תחושה של שכונה חמימה בה כולם מכירים את כולם. למרות שהסרט עושה טיזינג ולוקח זמן עד שאנחנו מגלים האם מיגל בכלל מסוגל לשיר ולנגן, ההמתנה משתלמת. שילוב בין פסקול שחבר מייקל ג'יאצ'ינו לשירים מקוריים של כותבים שונים, בהם זוכי האוסקר רוברט וקריסטין אנדרסון-לופז, תורם לאווירה לטינית קסומה. יש פה הרבה אהבה וכבוד לתרבות המקסיקנית על רבדיה הרבים, מבלי ליפול לסטראוטיפים מיותרים.

קוקו הוא שילוב שעובד באופן מוזר בין קומדיית הרפתקאות בעולם זר וקסום, דרמה משפחתית, התפלספויות קצרות על מוות ויותר מוזיקה ממה שראינו בסרט כלשהו של פיקסאר עד כה. זה מסע אותו ניתן לחוות בצורות שונות, כאשר כל אחד יתחבר לפן אחר של הסיפור. חרף העדר המקוריות, התסריט מצליח להשחיל כמה טוויסטים מפתיעים שתואמים את המסורת הפיקסארית להראות שדמויות יכולות להיות שונות מכפי שנדמה בהתחלה. רק בתום הצפיה מפנימים באמת מדוע הסרט נקרא על שם זקנה שבקושי מדברת ולא על שם הילד המוביל את הסיפור, או הגיבור הנערץ עליו. חלקים בסרט נראים מואצים, אבל באורך של כמעט שעתיים, הוא עדיין מכיל יותר בניה סבלנית מרוב סרטי האנימציה.

פיקסאר מתחילים לחזור על עצמם וזה לא מפריע. כל עוד הלב של היוצרים במקום הנכון והעלילה הקלישאתית מצליחה להכיל כמה נקודות מפנה לא צפויות, יותר חשוב שהסרט יהיה מהנה ומרגש. קוקו קולע לשתי הדרישות האלה, בלי לחדש כמעט שום דבר, אבל עם פסקול, דמויות ועיצוב עולם שאפשר להתאהב בהם בקלות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s