ביקורת: פיגומים

Scaffolding1_resize.jpg

 

מה משותף להאוורד סטרן, אמינם והמורה הצרפתי פרנסואה באגודו? שלושתם גלמו את התפקיד הראשי בסרט המבוסס על חייהם. האוורד סטרן הציג גרסה מוקצנת של עצמו ב"פרטים אינטימיים", המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי. אמינם גלם ב"8 מייל" דמות שמבוססת בקווים כלליים על עצמו הצעיר, כדרך להסביר את הרקע בו גדל מבלי לערב שמות שעלולים להביא לתסבוכת משפטית. פרנסואה באגודו שחזר מול המצלמות ב""בין הקירות" את חוויותיו כמורה בבית ספר מלא ילדי מהגרים, כאשר הוא והשחקנים הצעירים סביבו מאלתרים את רוב הדיאלוגים.

בין השמות הבינלאומיים האלה, משתחל לו כעת גם אשר לקס, בחור ישראלי שעובד בהנחת פיגומים והפך, ללא נסיון קודם במשחק, להשראת ולכוכב הסרט "פיגומים". את הסרט כתב וביים מתן יאיר, שהיה המורה של אשר. לא מורה לקולנוע או לתאטרון, אלא מורה לספרות בבית ספר תיכון. כמו פרנסואה באגודו, גם יאיר שאב השראה מעבודתו עם בני נוער המתקשים למצוא את מקומם בבית הספר, אלא שיאיר לקח על עצמו ליצור את הגרסה הקולנועית, בתוספת כמה טוויסטים שהגה מדמיונו.

אשר לקס, במציאות וגם בסרט, הוא לא הבחור הכי מתוחכם. בין העבודה בעסק הקמת הפיגומים, אותו מנהל אביו מילו, הוא עדיין צריך לסיים בית ספר, מה שמהווה אתגר קשה במיוחד עבורו. מעבר לקשיי למידה וריכוז שהיו לו גם ככה, ופתיל קצר שגורם לו לעורר מהומה סביבו בתדירות גבוהה, אשר גם צריך להספיק ללמוד לבגרות מבלי להפסיד עבודה. אבא שלו לא רוצה שיהיה כל היום עם הראש בספרי הלימוד, כי צריך לתת דוגמה לשאר העובדים. עם בריאות רופפת, האב מעוניין שבנו יהפוך למנהל העבודה בעתיד ואת זה לא לומדים מסופוקלס. עם הרבה אהבה קשוחה, לעתים בליווי אלימות פיזית, מילו אמנם רואה באשר את הדבר הכי יקר שיש לו, אבל גם מתקשה לשחרר ולהבין שלא חייב להיות לשניהם גורל זהה. במקום לאפשר לאשר לבחור בעצמו בין עבודה ללימודים, מילו מזלזל בצורך לסיים את התיכון עם תעודה ומאמין שעתידו של אשר הוא בין הפיגומים.

במקביל, מופעל על אשר לחץ מצד מערכת החינוך. המנהלת מזהירה אותו שוב ושוב שיהיו השלכות להתנהגותו חסרת השליטה, בעוד היא מעודדת את כלל התלמידים להשקיע בלימודים על מנת שיוכלו להתקדם הלאה. היא אפילו לא מבטיחה להם עתיד טוב יותר, רק שישיגו ציון עובר ולא יגרמו מבוכה. המבוגר היחיד שחושב מחוץ לקופסה הוא רמי, המורה לספרות. בעוד גם הוא מאבד לפעמים את הסבלנות עם הכיתה המתפרעת ולא מרוצה מחוסר היכולת של אשר לשבת בשקט או לשמור על כללי נימוס בסיסיים, הגישה היותר רגועה שלו אל התלמידים נוגעת באשר ומחדירה בו מוטיבציה לעבור את הבחינה.

פיגומים הוא לא רק שחזור תחושותיו של מורה לתלמיד בעייתי, אלא גם מסמך ביקורת על מערכת החינוך בישראל. בעוד פרטים רבים בעלילה שונים ממה שקרה במציאות, הסרט משקף תסכול שככל הנראה הצטבר אצל מתן יאיר מהתקופה בה שמש כמורה. למנהלת אכפת רק שהתלמידים המופרעים יצאו כבר מתחת אחריותה וגם ברגעים הנדירים בהם היא מציגה צד רחמני, אין לה מושג איך להתמודד עם מישהו כמו אשר. זה לא מתוך רוע לב או חוסר אכפתיות, היא פשוט לא הוכנה למצבים כאלה בטרם מונתה לתפקיד. הבמאי יצר את רמי כהשתקפות של מי שמנסה גישה אחרת ומצליח לגעת גם באגוז הקשה ביותר לפיצוח, אפילו אם לא כפי שהיה רוצה.

זה לא סרט שנועד לגרום להתעלות נפש. התלמידים לא עולים על השולחנות וקוראים "הו קפטן, מיי קפטן". החיים לא נעשים קלים יותר בזכות מורה אחד שמשנה את ראיית העולם של הנער הבעייתי. הסרט תופס כיוון מפתיע באמצע הדרך ולא אפרט יותר מדי לגביו, אבל כן אציין שהרצון לעבור את הבגרות הופך אצל אשר פחות לשער לעולם חדש ויותר למרדף אובססיבי אחר השג אחד שאפשר להתגאות בו. בלי קשר לעתידו המקצועי, אשר מאמין שהוא צריך ציון עובר. זה יתן לו משהו שאין לאביו ויוכיח שאפשר לגבור על מכשולים. כשכל המורים סביבו אומרים כמה חשוב להוציא תעודת בגרות, בלי שאפילו אחד מהם מסביר מה אפשר לעשות איתה, המסע של אשר מתגלה כאישי במיוחד. הוא לא רוצה לעשות בגרות, הוא חייב. אחרת מי הוא בכלל?

יש משהו כמעט נרקיסיסטי באופן בו מתן יאיר בחר להציג את רמי. ברור שהיאוש ממערכת חינוך שמתיחסת לתלמידים כאל נטל יותר מאשר כהשקעה, אלצה אותו ליצור דמות של מורה שבאמת יבלוט מול המערכת האטומה. מצד שני, זה לא שאין למורים האחרים סיבה לכעוס על התלמידים שמפריעים. ההבדל הוא שרמי מנסה ללמד בצורה קצת שונה ולהכניס בתלמידים את הרצון לחקור ולהתעניין בעצמם. זה לא תמיד עובד, לפעמים רמי נראה סתם נאיבי, אבל קיימת תחושה שיאיר משתמש בדמות המורה כביקורת על בית הספר עצמו, ביקורת שנופלת על אוזניים ערלות כי היחידים שבכלל מודעים לכך שהוא לא כמו שאר המורים, הם התלמידים שהמערכת מעדיפה שלא לראות.

את רמי מגלם עמי סמולרצ'יק שעל סמך ראיונות עם הבמאי, נשמע ומתנהג ממש כמו מתן יאיר. הייתי אומר שמדובר בחיקוי מבריק, אבל זה יותר ליהוק מדויק ממשחק כי זה סמולרצ'יק גם כשהוא לא בתפקיד. מילו מגולם בידי יעקב כהן, המציג אותו כגבר חברותי, אך מיושן, שתמיד מעדיף לדבר תכלס ומספר בדיחות שוביניסטיות. לא יודע איך הוא הצליח להתמודד עם האתגר הזה.

ההתלבטות הגדולה שלי היא לגבי איך לשפוט את משחקו של אשר לקס. בעוד סמולרצ'יק וכהן הם שחקנים מוכרים ומוערכים, לקס הגיע לסרט בלי שום נסיון קודם, אפילו לא על בימת חובבים. התסריט נכתב סביבו ועבורו, כך שאין מתאים ממנו לומר את הטקסט. מצד שני, קשה לומר האם הוא בכלל משחק, או שהבמאי פשוט ידע לאסוף את הטייקים בהם אשר הכי מתאים לאיך שדמיין את הסצנה. שוב פניתי לראיונות על מנת לבחון אם יש הבדל בין אשר האמיתי לאשר של הסרט. מאוד בזהירות (כי אנחנו לא מכירים), אני מגיע למסקנה שהוא לא מגלם דמות, אלא ממחיש סיטואציות שהיו יכולות לקרות לו במציאות. הוא מדבר בראיונות בדיוק באותה אינטונציה כמו בסרט, אבל נראה מפוכח יותר, עם הסתכלות לאחור שמפנימה את הטעויות שעשה בעבר. גרסה בוגרת יותר של דימויו הקולנועי, אבל עדיין בלי מילים גבוהות ובלי דיסטנס. אם אשר שבסרט מסתבך לא פעם בגלל חוסר היכולת שלו להבין גבולות, אשר לקס האמיתי למד לנתב את רגשותיו למקומות מועילים יותר, שמשתלבים היטב בסצנה. גם אם זו לא חכמה להיות מלוהק לתפקיד עצמך, עדיין צריך להבין איזה צד באישיות להדגיש ואיזה להצניע מול המצלמה על מנת לספק תצוגת משחק ראויה. מגיע ללקס וליאיר קרדיט על כך שהצליחו להפוך אדם שאינו שחקן, למי שמעביר תחושות אמינות וכואבות על המסך.

בין חיקוי של המציאות לבין סיפור בדיוני שרק נשען עליה, פיגומים מצליח להיות מרגש רוב הזמן. ישנם רגעים בהם הסרט שקוף מדי ולא מעביר מטאפורות בצורה מספיק מעודנת, בעיה מסקרנת בהתחשב בכך שהתסריט נכתב בידי מורה לספרות. הרמזים המטרימים תפורים בעלילה בגסות וחבל לי שהסרט לא הולך קצת יותר רחוק עם הביקורת שלו. הוא לא מכחיש את אחריותו של אשר למצב אליו נקלע, אבל כל הזמן נעצר באמצע הדרך כשצריך להאשים את הסביבה. האב שאינו תומך הוא קלישאה קולנועית, אבל כזו שמוסברת היטב בסרט. המנהלת אטומה לאותות מצוקה, אבל לא במידה המביאה למעורבות ישירה בחייו של אשר. החברים לא מבינים את הדחף הפתאומי שלו ללמוד, אבל מסתדרים מתי שצריך ורואים באשר אחד מהחבר'ה. הוא לא מנהיג, אבל גם לא אאוטסיידר. אין תהליך הדרגתי שעושה את אשר נחוש לסיים את התיכון. זה כאילו בכלל לא התעניין בבגרות ושעור אחד עם רמי גרמה לו להבין פתאום את ההפך. חסר משהו באמצע, בין הזלזול המוחלט בלימודים למרדף אחר ציון עובר. עד כמה שמתן יאיר טוב בהצגת הפרטים הקטנים, חסרה בתמונה הגדולה חתיכה שתסביר מה מביא לשינוי בדמות הראשית.

הבימוי של יאיר סבלני להפליא. בעוד אין בסרט כמעט אף רגע של שתיקה ארוכה וחוסר פעילות, ישנם קטעים בהם מתן יאיר מותח את הצופים ונותן להם להתקרב לקצה הכסא בטרם ידעו מה בדיוק קרה. האם דמות מסוימת בסדר, או שיש סיבה לדאוג? האם אשר יצליח להישאר בחדר עד סוף הבחינה, או שיוותר באמצע? מה נאמר לו בשיחת טלפון באמצע משחק כדורגל ומי כל האנשים סביבו? אף על פי שהעלילה אינה מסובכת, יאיר מצליח להכניס לתוכה הרבה פרטים קטנים שאפשר להיתלות בהם לאורך הדרך. הצופה מוזמן לפסול אפשרויות ולהסיק מסקנות בזמן שהסצנה נבנית. אשר הוא הגורם הקבוע שהמצלמה מלווה לכל מקום, אבל לא תמיד הבמאי חושף את כל הפרטים על ההתחלה. זו טכניקה שמתן יאיר שולט בה בהצלחה ומוסיפה עניין מחודש בכל פעם שמגיעים למקום חדש. מעטים הבמאים שמצליחים לספק את כל המידע הנחוץ בצורה הדרגתית במקום להפגיז בבת אחת.

אשר הוא מסוג הדמויות שיוצרים ישראלים בדרך כלל לא מצליחים להציג בצורה אמינה. או שהופכים אותם בכח לגיבורים שמנצחים את השיטה, או שהם כל כך מטומטמים שאי אפשר להזדהות איתם. שתי הגישות האלה מזיקות. הראשונה מביאה לכך שהתלמיד המופרע הוא סתם לא מובן ואין שום קושי אמיתי שצריך להתמודד איתו, פרט לרקע תרבותי שלא מסתדר עם המערכת. הגישה השניה היא מזלזלת ויכולה אולי להוציא דמות משנית משעשעת, אבל אין בה מספיק בכדי להחזיק סרט שלם. פיגומים מספק לאשר את המקום להיות בן אדם. הוא לא שחקן מקצועי, אבל יש לו יותר נסיון מכל אחד אחר בלהיות אשר לקס. הוא מפריע בכיתה, אבל לא מתוך כוונה רעה. קשה לו במסגרת, אבל זו גם אשמת המערכת שלא מזהה את הקשיים הברורים שאשר נולד איתם. אין לו פרגון מהסביבה, וזה גורם מאוד משמעותי לכך שהוא אולי מפגין בטחון פנים אל פנים, אך אובד עצות כאשר נדרש ממנו להפגין ידע בחומר הנלמד.

היה מאוד קל להרוס את אשר בתור דמות ולהפוך את פיגומים למלודרמה חסרת עידון. מתן יאיר היה מספיק חכם בשביל לבנות את העלילה סביב האדם ולא לנסות לגרום לדמויות להתעוות על פי התסריט. בין הגעגועים והפוסקטרוטים שמאמצים את המלודרמה כסם חיים, פיגומים מרענן בנטורליזם שלו ובנכונות לשים במרכז העלילה אדם שרובנו לא היינו רוצים לפגוש ביומיום, ולתת לו להשמיע את קולו ולהזכיר שיש חיים גם מחוץ לתסריט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s