ביקורת: תור: ראגנארוק

DH_uCKMV0AI_dbF-1_resize.jpg

 

כולם יודעים איך החלוקה עובדת. DC עושים סרטי גיבורי-על אפלים שמביטים במבט מזלזל מלא מסקרה לעבר מי שמעז לחשוב שקולנוע אמור להיות חוויה מהנה, מארוול עושים סרטי אקשן קלילים עם מאות אלפי הרוגים שלא מוצגים על המסך כי באסוש. זו אמנם הפשטה של ההבדל בין החברות, אבל נראה ששתיהן די מרוצות מהגישות האלה. "וונדר וומן" היה אולי יותר אופטימי מ"באטמן נגד סופרמן", אבל אותו דבר אפשר לומר גם לגבי רצח העם בקוסובו. הטריילר של "ליגת הצדק" שיוצא עוד מעט, מקדיש בערך רבע מהזמן להתדרדרות גלובלית ועצב, אז אני לא חושב שבאמת נעשה שינוי בגישה.

בינתיים, נראה שמארוול מעלים את מינון ההומור בסרטים שלהם. אחרי "אנט-מן", "דוקטור סטריינג'", "שומרי הגלקסיה: חלק 2" ו"ספיידרמן: השיבה הביתה", המגמה היא לכיוון שילוב בין רגעים משעשעים, מודעות עצמית וכמעט השמדת היקום כפי שאנו מכירים אותו. בהתחשב בכמות הדמויות שאמורות להשתלב בסרט הנוקמים הבא, סביר להניח שהמגמה תעצר, ולו בכדי שיהיה זמן לפתח עלילה בין כל הסלפסטיק והופעות האורח. "תור: ראגנארוק" הוא הצעד הנוכחי לכיוון אותו מפגש ענק.

תור חוזר לאסגארד על מנת להטמין במקום בטוח את מה שעלול להביא ליום הדין שישמיד את כל הממלכה. לא בטוח אם זה המקום הכי חכם לשמור אותו, כי זה קצת כמו לשים את הקודים לטילים גרעיניים בדיוק ליד החלון שצופה לעבר המטרה, אבל שיהיה. הגיון פנימי תחפשו אצל דדפול. מתברר שבהעדרו של תור, אחיו לוקי תפס את כס השלטון והשאיר את אביהם אודין על כדור הארץ. זה מפתיע משתי סיבות: האחת היא שכולם חשבו שלוקי מת (והוא היה מאוד משכנע בסצנה הרלוונטית בסרט קודם), והשניה היא שבתור השליט הכל-יכול של אסגארד, לא נראה שאודין עשה מאמץ כלשהו לחזור הביתה.

תור מכריח את אחיו לעזור לו לאתר את אודין, אבל זה מאוחר מדי. אודין עוזב את העולם בעזרת אפקט מ"קונג פו פנדה" ורק זוכר להודיע לבניו שיש להם אחות, היא אלת המוות, היא שואבת את כוחה מאסגארד ודרך אגב, היא בדרכה לכבוש את הממלכה. לפני שתור ולוקי מספיקים לעכל את כל המידע החדש, מגיעה אחותם הגדולה הלה, מנטרלת את השניים ועושה את דרכה לעבר כס המלוכה. תור המנסה לעצור אותה, נזרק בדרך לעבר כוכב לכת שנראה כמו "מקס הזועם 3" בגרסת הנינטנדו.

אני לא רוצה שישתמע מדברי כאילו "תור: ראגנארוק" אינו סרט מהנה, כי הוא בהחלט מספק שעתיים וקצת של בידור ואקשן מוצלחים. הוא פשוט קצת נסחף עם זה. זוכרים איך בסרטים הקודמים, תור היה טיפוס מלא פאתוס שמדבר בשפה ארכאית ולא לגמרי מבין את מנהגי כדור הארץ? בראגנארוק הוא הופשט מכל המאפיינים האלה ואף נוספה לו עוד שכבה של שחצנות. לוקי תמיד היה החכם בין השניים, אבל כמות הפעמים בהן הוא קורא את הסיטואציה הרבה יותר טוב מתור, הוגדלה משמעותית בסרט הנוכחי. זה הגיוני שגיבור יבצע טעויות בתחילת דרכו. דוקטור סטריינג' היה צריך ללמוד מהי ענוה ופיטר פרקר הוא מתבגר שלהוט להרשים את דמות האב בחייו. אלא שזה כבר הסרט החמישי בו תור הוא חלק מרכזי בעלילה, אז הגיוני לצפות שיפגין יותר מקצועיות.

הדמות שהכי נפגעת מהטון ההומוריסטי היא הלה. איך אמורים לפחד באמת ממי שמציגה את עצמה כאלת המוות, אם היא מקבלת אותו זמן מסך כמו ההפוגות הקומיות? ג'ף גולדבלום הוא בחירה מעולה לגלם את הגראנדמסטר המגמגם והמנומס ששולט ביד רמה בעולמו ומאלץ אסירים להילחם עד המוות לעיני הקהל. הבמאי טאיקה ואיטיטי מדבב את קורג, יצור האבן העדין בעל החיבה המוזרה להפיכות שלטוניות. שתי הדמויות האלה לא זקוקות להרבה רקע על מנת לעבוד, כי הן משמשות לשם העשרת העולם המוזר אליו תור נקלע. שניהם כתובים היטב, מביעים עומק במעט הסצנות שהוענקו להם ועושים את תפקידם בהוספת גוונים לעלילה. בינתיים, הלה מופיעה בלי שום הקדמה, גוברת בקלות על יריביה, מדברת על כל מיני דברים שלא הוזכרו ביותר מרמיזה בסרטים הקודמים ואז נעלמת לחצי סרט. אפילו קייט בלנשט לא יכולה לגרום לדמות כזו להיראות כמו איום על גורל העולם, אם אין הסבר רציני מי היא בכלל ולמה צריך לפחד ממנה. יופי שהיא אלת המוות, אבל מארוול עושים כבר חצי עשור טיזינג להופעה של תאנוס, שגם לו יש איזה קטע עם מוות. נראה כאילו בזבזו את אחת השחקניות הגדולות בעולם על דמות שאין מספיק זמן בשביל למקם אותה כמו שצריך באילן היוחסין של משפחת המלוכה.

על הצד החיובי, הכימיה בין כריס המסוורת' וטום הידלסטון מעולם לא הייתה טובה יותר. בשלב הזה, שני השחקנים המגלמים את תור ולוקי באמת מתנהגים כמו אחים שקיימת ביניהם מערכת יחסים מורכבת במיוחד. זה עובד כי בניגוד להלה, מערכת היחסים הזו פותחה לאורך זמן ולא הוקפצה פתאום למרכז העלילה. גם אם נראה ששתי הדמויות אינן כתובות בצורה עקבית, כל סצנה בה המסוורת' והידלסטון חולקים מסך נעשית באופן מיידי לחיה וזורמת יותר.

טאיקה ואיטיטי מוכר בעיקר מבימוי קומדיות במולדתו ניו זילנד. כמו כל אדם ממוצא פולינזי בכדור הארץ, גם לו היה חלק קטן בהפקת "מואנה" (ככותב ללא קרדיט), אבל הסרט בזכותו באמת כדאי להכיר אותו הוא "What We Do in the Shadows", אחד הקומדיות המוצלחות של המאה הנוכחית. ההשפעה של ואיטיטי ניכרת לא רק בכמות הבדיחות בראגנארוק, אלא גם בעיצוב השואב השראה מסדרות ששודרו בשבת בבוקר בשנות השמונים. יש לסרט מראה שהיה יכול באותה מידה להופיע בפרק הפתיחה של "הרובוטריקים", או על עטיפת קלטת הווידאו של "שי-רה נסיכת הכוח". הצבעים הבוהקים מהווים היפוך מוחלט מהמראה האפל שאפיין את הסרט הראשון בסדרה, ועיצוב הדמויות אינו מנסה אפילו להיות מציאותי. הפסקול שואב השראה מתקופה עוד יותר מוקדמת כאשר גם לד זפלין וגם וילי וונקה בגרסת ג'ין ויילדר זוכים לאזכורים במוזיקת הרקע. ואיטיטי נגש לבימוי "תור: ראגנארוק" כסרט כיפי, שהצופים למעשה יהנו במהלכו במקום להרהר על אפסיות הקיום. למרות שהדבר בא על חשבון פיתוח דמויות חשובות והגיון פנימי, התוצאה בהחלט מעלה חיוך.

תמיד הייתה לי בעיה עם הסרטים בהם תור הוא הדמות הראשית. הסרט הראשון היה יותר מדי מלא בחשיבות עצמית בעיני, בעוד השני היה קיטשי מדי לטעמי. "תור: ראגנארוק" בהחלט אינו נמנע מקיטש, אבל זה יותר קיטש עיצובי שאינו משפיע על העלילה עצמה. הסיפור משמש בסך הכל כגשר בין סרטי הנוקמים, אבל הוא לפחות מלמד עוד קצת על אסגארד ועל היחסים בין תור ולוקי. אודין והלה היו צריכים לקבל יותר זמן מסך על מנת שתהיה משמעות אמיתית להופעתה של נבלית-העל, והבדיחות הורסות את תחושת העוצמה האלוהית שפעולותיו של תור אמורות לגרום. זה רחוק מלהיות הסרט הטוב ביותר של מארוול. זה אפילו לא הטוב ביותר שהחברה הוציאה השנה, אבל בשביל מי שרוצה לכבות את המוח לשעתיים ולהנות מסרט אקשן/הרפתקאות בניחוח נוסטלגי, ראגנארוק מספק את הסחורה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s