ביקורת: פאטי קיייקס

patti-cake.20170803022437_resize.jpg

 

השנה היא 2017. האם למישהו עוד יש ספק שמוזיקת היפ הופ היא חלק מהמיינסטרים? שלושה שירי היפ הופ כבר זכו באוסקר, ראפרים מועמדים באופן קבוע לפרסים היוקרתיים ביותר בתעשיית המוזיקה ולחלקם הון אישי המוערך בעשרות מיליוני דולרים. אין מדינה בעולם בה קיים חופש דיבור ואין לה סצנת היפ הופ ערה. אלבום האולפן הרביעי של דרייק היה לאלבום הנמכר ביותר בארצות הברית בשנה שעברה. ברק אובמה סיים את נאומיו כנשיא במייק דרופ לפחות פעמיים. היפ הופ זה מיינסטרים.

אז למה זה עדיין הסגנון שמזוהה עם העניים וחסרי המזל באמריקה? מבחינה היסטורית, היפ הופ התפתח בשולי החברה, במקומות המוזנחים בהם חיו בעיקר בני מיעוטים שלא יכלו להרשות לעצמם חיים טובים יותר, אז הם יצרו לעצמם סצנה, כזו שאינה מצריכה מפיקים וחברות תקליטים בכדי לזכות להערכה. מספיק שמישהו ממש טוב באלתור ובשמירה על הקצב, והוא היה הכוכב של השכונה. שרו בעיקר על מה שמכירים, על אלימות ברחובות ועל סמים, על הרצון להיות עם הנשים הכי סקסיות ולנהוג במכונית הכי גדולה. חלק גם פנו לכיוונים יותר פוליטיים, אבל הם כבר ניסו לפעול מחוץ לשכונה, בתקוה שמישהו בעל השפעה ישמע אותם.

"פאטי קייקס" עוסק בעניים החדשים, אלה שקרבות ראפ ומועדונים מחתרתיים הם עדיין חלק משגרת חייהם, אבל הם לא הומוגנים כמו הרפארים המקוריים. בין העבודות בשכר מינימום, המשפחות הלא מתפקדות, ההצקות מצד המשטרה והחובות לבנק ולשירותי הבריאות. הראפרים של המאה הנוכחית מגיעים בכל הצבעים ובכל המינים. הם יכולים להקליט את עצמם ולהעלות לאינטרנט מה שירצו, אבל גם מיליון קליקים לא יחלצו אותם ממעגל העוני אם אף אחד לא מעוניין להמר ולהשקיע בהם. היפ הופ זה מיינסטרים והוא השלים מעגל וחזר לשכונות המצוקה, רק שכבר לא מדובר בעניין אתני או איזורי, עכשיו כולם יכולים לנסות אם יש להם את המוטיבציה.

פטרישיה דומברובסקי aka  פאטי קייקס aka קילה פי aka עוד מלא דברים, רוצה להיות כוכבת היפ הופ. היא ראפרית חדת לשון ומוכשרת בטרוף שעובדת כברמנית בחור עלוב בניו ג'רזי וחולמת לחצות את הנורת' ריבר ולחתום בחברת הפקות רצינית בעיר הגדולה. חברה הטוב ג'רי מספק לה ליווי מוזיקלי ומעודד אותה לרדוף אחרי החלום. הוא עוזר לה להשיג צ'אנסים קטנים שאמנם לא יהפכו אותה בן לילה למפורסמת כמו הראפר הנערץ עליה או-זי, אבל אולי יצליחו איכשהו לסלול לה את הדרך לשם.

מעבר לכך שהיא חיה באיזור שלא מושך אליו ציידי כשרונות והחובות מאלצים אותה לעבוד שעות נוספות במקום להתמקד במוזיקה, פטרישיה נתקלת במחסום של חוסר תמיכה. הסביבה עוינת ומזלזלת, האנשים בשכונה מכנים אותה "דמבו" בשל צורת גופה ודוחים כל דבר שחורג מהמוכר. אמה, זמרת רוק לשעבר שוותרה על חלומותיה לטובת הקמת משפחה, שותה יותר מדי וקמה מהכורסה רק כדי לשתות עוד. היא משוכנעת שבתה מבזבזת את הזמן עם מוזיקה ירודה שלא תמלא את החשבון בבנק. בנוסף, יש לפטרישיה קושי להאמין בעצמה. נראה כאילו בכל פעם שהיא מקבלת מספיק בטחון בכדי לעמוד באור הזרקורים, החום מתחיל להעיק והיא נסוגה.

פרט לג'רי, היחידה שמאמינה בפטרישיה היא סבתה. למרות שאין לקשישה החולה הרבה עניין במוזיקת היפ הופ, או סבלנות לבני אדם באופן כללי, היא מעודדת את פטרישיה לרדוף אחר חלומות ולא לוותר על הזדמנות, גם אם לדעתה מדובר בבזבוז זמן. העיקר שהנכדה עושה משהו עם עצמה.

הסרט מעלה באופן לא ישיר שאלה מהותית לגבי הדמות הראשית בו. מה עושה את פטרישיה ראויה להצלחה, בניגוד למיליון צעירים אחרים שמגיעים מרקע קשה וחולמים להתפרסם? התשובה היא שום דבר. עם כל הכשרון והכריזמה הטבעיים שלה, פטרישיה עדיין תלויה באחרים שידחפו אותה ויהפכו את המילים שלה למוזיקה שתמשוך קהל. היא לא כותבת מהלב, אלא מהאוזניים, מעתיקה את סגנונם של אחרים ורק דואגת לשנות את המגדר בכדי שהטקסט יתאים לה. בניגוד להרבה סיפורים מסוג זה, פאטי קייקס אינו עוסק בדמות כל כך מהפכנית, שההצלחה היא בלתי נמנעת עבורה. הפואנטה של הסרט היא שכשרון נטו אינו מספיק בכדי לבלוט, צריכים גם את הביצים לנסות.

אם ראיתם עונה כלשהי של תכנית מציאות בסגנון גילוי כשרונות, אתם מכירים את הקלישאות. "יש בך משהו בוסרי", "איפה את/ה בכל זה", "זה ליד". הביקורות האלה מעצבנות, אבל הן חיוניות בכדי לעודד את המתחרים להוציא מעצמם משהו עמוק יותר. הרוב מגיעים כחקיינים, בלי קול משלהם אבל עם שירים של האמן האהוב עליהם צרובות בזכרון. השופטים מנסים לנתק אותם ממעמד המעריצים ולהפוך אותם למבצעים עצמאיים, שלא דופקים חשבון וחושפים את עצמם על הבמה. מי שלא יודע לקבל את הביקורת, הולך הביתה עם הרבה חומר למחשבה ועם ציון נכשל במבחן האופי.

לסינון האכזרי הזה פאטי קייקס מכוון. לא משנה כמה פטרישיה וג'רי חושבים שהמוזיקה שלהם טובה, הם עדיין צריכים לשכנע אחרים. קרב ראפ שפטרישיה מעורבת בו באמצע הרחוב רק מדגיש עד כמה המילים שלה הן נסיון לעמוד בקצב של פושטקים מהשכונה במקום להתחיל מראש ברמה גבוהה יותר. זו נקודה מאוד חשובה בסרט, כי היא הולכת נגד הציפיות שיהיה מדובר בעוד סיפור סינדרלה. הבמאי/תסריטאי ג'רמי ג'ספר זוכר שלפני שהנסיך מצא את בעלת נעל הזכוכית והרים אותה מאשפתות, הרבה מאוד נערות באותה ממלכה ניסו את מזלן ולא הצליחו רק כי כף הרגל שלהן לא הייתה בדיוק בצורה הנכונה.

פטרישיה מתמודדת כל חייה עם צורה "לא נכונה". היא אישה לבנה בעלת עודף משקל. היא חריגה בשכונה שלועגת לשמנים, חריגה בסצנה שעדיין מעקמת קצת את האף כשמישהו עם מראה פחות "אורבני" טוען שהוא יכול לשיר ראפ, והיא חריגה בתעשיה שנשלטת בידי גברים ומעדיפה את הנשים שלה פחות לכלוכית ויותר נסיכה. אלה שלוש תקרות זכוכית שפטרישיה צריכה להתמודד איתן עוד לפני שפתחה את הפה. תוסיפו לזה מחסור באמצעים כלכליים שיעזרו לה לקדם את עצמה ואם שמנסה להוריד לה את הבטחון העצמי, וזה פחות סיפור סינדרלה ויותר סרט של ויטוריו דה סיקה.

יש בסרט רגעים מייאשים, אבל הוא עדיין מהנה לצפיה. הפסקול מגוון ומשובח ואינו מסתפק בהצגת שירים חדשים, אלא גם מפרק אותם לגורמים ומראה את תהליך היצירה שלהם. פאטי קייקס יצא בארץ במקרה באותה שנה עם "פטרסון" ו"בייבי דרייבר" והשלושה כמעט משלימים זה את זה. "פטרסון" מראה גם הוא כיצד שירה נראית דרך עיני מעמד הפועלים בניו ג'רזי, בעוד "בייבי דרייבר" מציג את המוזיקה כדופק של העולם שמגדיר את האווירה בכל רגע נתון. שלושת הסרטים מראים כמה חשיבות יכולה להיות למילה אחת ממוקמת היטב ומתייחסים ליצירות של אחרים כמקור אנרגיה לדמויות הראשיות. שלושתם גם מציגים מצבים של חוסר אונים כחלק בלתי נפרד מהקיום, אם כי בכל אחד מהם, דרך ההתמודדות שונה.

למרות שפאטי קייקס מסוגל להיות קיטשי מדי פעם, הוא בשום שלב לא עובר את סף חוסר האמינות. פטרישיה וג'רי נשארים דמויות עמוקות שהחברות ביניהן אמינה ואין בסרט רגעים בהם נדמה שכל הקלפים פתאום משחקים לטובתם. עם רמיזות לא סמויות לחסרונות שבהעדר ביטוח רפואי מסובסד, לצד גילויי שמנופוביה ומיזוגיניה מכל עבר, פטרישיה לא יכולה פשוט להפוך לכוכבת בן לילה. המסע שלה מתחיל מנקודה מאוד רחוקה וקו הסיום אפילו לא נראה באופק. היא מבדרת אותנו, הצופים מחוץ לסרט שנהנים מהמוזיקה והולכים עוד לטחון את הפסקול שוב ושוב (לפחות חלקנו), אבל הדמויות האחרות רואות אותה בתור סתם דמבו שמנסה להיכנס לנעליים הלא נכונות.

לרובנו תמונה מאוד מסוימת בראש לגבי איך שנראה כוכב היפ הופ. אנחנו לא מדמיינים בחורה לבנה שמנה שדוחפת את סבתא שלה על כסא גלגלים ומשלימה הכנסה כעובדת בחברת קייטרינג. אנחנו לא מדמיינים שההייפ מן שלה יהיה רוקח הודי צנום. למרות שדמויות המשנה די שטחיות ונדמה לפעמים שחלק מהאנשים בסרט הם רשעים רק לשם הרשעות, הלב שלו נמצא במקום הנכון. ג'רמי ג'ספר אינו ויטוריו דה סיקה, אבל יש לו הבנה טובה לגבי הקשיים איתם אנשים מתחתית הסולם החברתי מתמודדים. ג'ספר מבהיר יפה מאוד שאם פטרישיה אי פעם רוצה לצאת ממעגל העוני ולהגשים את חלומה, לא מספיק להקליט כמה שירים עם חברים. צריכים לדעת גם איך לקדם אותם ולהתעלם משונאים שמנסים לגרור את כולם לרמה שלהם. זה קשה לכל אחד, אבל עוד יותר עם נתוני פתיחה כל כך לא פשוטים כמו של פטרישיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s