ביקורת: אמא!

mv5bmje3mtu4mja0ov5bml5banbnxkftztgwndczntizmji-_v1_uy1200_cr8506301200_al__resize.jpg

 

זה לא נדיר בימינו שבמאים כותבים את הסרטים שלהם בעצמם, או לפחות משתתפים בכתיבה. לחלקם יש סגנון מובהק כתסריטאים לא פחות מאשר בזמן העבודה עם השחקנים. אי אפשר לטעות לגבי תסריט של קוונטין טרנטינו, הוא משתמש בשפה שאף כותב אחר לא מסוגל לחקות ובהחלט ניסו. אדגר רייט משתתף בכתיבת סרטיו, מה שבולט בתשומת לב מוגברת לפרטים קטנים ושימוש ברמזים מטרימים לכל אורך הסיפור. גם לאחים כהן סגנון שהרבה היו שמחים ללמוד, אבל אף אחד פרט לאחים לא מסוגל למצוא את אותו מגע יחודי.

דארן ארונופסקי הוא מקרה מוזר. בניגוד לאחרים שהזכרתי, ארונופסקי עובד לפעמים גם עם תסריטים של אחרים וההבדל בהחלט בולט בין סרט שכתב בעצמו לבין כתיבה של מישהו אחר. ככותב, ארונופסקי מרבה להשתמש באלמנטים דתיים ומנסה שהסיפור יהיה על משהו גדול מהחיים, כזה שישנה לחלוטין את עולמן של הדמויות. הוא נותן לגיבוריו לסבול למען המטרה וכמעט ואינו משלב הומור בדיאלוגים. ההבדל מאוד בולט כשמשווים סרטים כמו "פאי", "רקוויאם לחלום", "המעיין", "המבול" וסרטו החדש "אמא!", לשניים שביים לפי תסריטים של אחרים: "המתאבק" ו"ברבור שחור". בכולם יש מוטיב של סבל ואבדן התפיסה במציאות, אבל נראה שתסריטאים אחרים מתמקדים בצד האנושי של הדמויות, בעוד ארונופסקי רואה בהן בעיקר כלי לקידום העלילה.

מעבר להבדל בדגשים שכל אחד שם בסיפור, סרטים שדארן ארונופסקי כתב, לפחות בעיני, הם פחות טובים מאלה שרק ביים. מאוד אהבתי את "המתאבק" ו"ברבור שחור", אבל שאר הפילמוגרפיה שלו מאופיינת ברגעים מוצלחים שנעלמים עמוק בתוך סיפורים מבלבלים ודמויות שהן יותר אלגוריות מבני אדם. אני מעריך את הרצון שלו לעסוק בדברים שהם מעבר למקובל בעולם הקולנוע, אבל וואו, כמה שהוא מצליח לסבך את עצמו עם מטפורות ומשמעויות (לא באמת) נסתרות שתסריטאי טוב יותר היה יודע להציג בצורה עדינה.

"אמא!" עוסק בגבר ואישה. הם גרים בבית בו גדל, אשר נהרס בשרפה. מתוך אהבתה אליו ובתקוה שהדבר יעזור לו לחזור ולכתוב, האישה לקחה על עצמה את שיפוץ הבית. היא מסתובבת כל היום ברחבי המבנה, מתקנת חלקים שנפגעו, צובעת קירות מחדש, מחליפה נורות, מחזקת ברגים, כל מה שצריך. הוא בינתיים יושב בחדר ומחפש השראה ללא הצלחה.

לילה אחד, מופיע בפתח הבית רופא המחפש מקום ללון בו. בעל הבית מסכים והשניים מתחברים במהירות, למרות חששה של האישה מכיוון שאינה מכירה את האורח. זמן קצר לאחר מכן, מופיעה גם אישתו של הרופא ומזמינה את עצמה להישאר. למרות שהיא נראית נחמדה בתחילה, נראה שאין לה ולבעלה הבנה בריאה של גבולות והם לא קולטים רמזים ברורים יותר ופחות שהגיע הזמן לעזוב. ככל שהזמן חולף, האורחים נעשים יותר ויותר מעיקים ומביאים בעקבותיהם עוד טיפוסים שמפרים את האידיליה בבית.

בעוד הסרט מבוים וכתוב כמו סרט אימה, הוא בברור מנסה להיות משל. אפילו לפני שארונופסקי מוותר על רמיזות וממש מסביר בעצמו למה התכוון, סביר להניח שתעלו לבד על הרעיון. זו לא מטפורה קשה להבנה, או מקורית במיוחד, אבל לוקח זמן לשים לב עד כמה הסרט בנוי סביבה. בשלב הזה אני רוצה להדגיש שעד כמה שהוא תסריטאי בעייתי, דארן ארונופסקי ממש טוב בבימוי אימה.

אמא! עובד מצוין בחציו הראשון, כי הוא בנוי כסרט עוכר שלוה, אבל עדיין לא מאבד פרופורציות. ארונופסקי מבין, בדיוק כפי שהבין ב"פאי", "רקוויאם לחלום" ו"ברבור שחור", שאין דבר מפחיד יותר מאבדן שליטה דווקא במקום בו מרגישים הכי בטוחים. הוא מטשטש את הגבולות שבין מציאות להזיה ולוקח את הדמות הראשית דרך מסע של התדרדרות מהמקום הגבוה ביותר, לתהומות חשוכים. בלי צורך בליצנים בעלי כוחות לא מוגדרים, או אחוזה שקל להפליא להתרחק ממנה, אמא! מפחיד בזכות חוסר הוודאות שבו. ארונופסקי משתמש במעט מאוד מהטריקים המוכרים של הפחדה, כמו הקפצות ומוזיקה מבשרת רעות, ומתמקד בנקודת המבט של האישה ההולכת ומאבדת את השליטה על ביתה ועל חייה. היא מפחדת ממה שהאורחים יעשו, שבעלה יעזוב אותה ושכל העבודה שהשקיעה לא תציל אותה מבדידות. אלה פחדים אמיתיים שקל להזדהות איתם, לא פוביות ספציפיות להחריד שאיכשהו רודפות אחרי אותם אנשים שוב ושוב.

כל עוד ההתמקדות היא באימה פשוטה שכל מי שרוצה שביתו יהיה מבצרו מסוגל להזדהות איתה, מדובר בסרט מצוין. אפילו צילום נוראי של מתיו ליבטיק (שדווקא יש ברזומה שלו כמה עבודות נהדרות, עם ארונופסקי ובלעדיו), לא מצליח להרוס את האווירה. אני לא יודע למה מישהו עוד מרעיד את המצלמה כדי להציג תזזיתיות כשזה בברור לא תורם דבר פרט לעצבים על כך שהתמונה לא בפוקוס, אבל ליבטיק החליט לצלם את הסרט כמו טירון בסרט סטודנטים והבמאי משום מה חשב שזה רעיון טוב. עדיין, בקיזוז הפגם הזה, החצי הראשון של אמא! עובד כמו שצריך.

לצערי, יש לסרט גם חצי שני. אני מבין מה ארונופסקי נסה לעשות עם הפיכת הסרט כולו למשל, הבעיה היא שהוא מנסה יותר מדי. הסרט מעולה כל עוד הקצב שלו מתון ומרחפת ממעליו חידה סביב כוונתם האמיתית של האורחים והאם הם מסתירים משהו שהצופה אינו מודע אליו. ברגע שמתחיל החלק השני של הסרט, דברים מתחילים לצאת משליטה. לא רק מבחינת הסיפור, אלא גם בבימוי. נראה שארונופסקי דוחס יותר מדי במעט הזמן שנותר לו. עד כמה שאני מעריך את התעוזה, הוא לוקח את שני קצותיו של אותו סיפור ומציג אותם בלי אמצע, כך שהמשל נעשה גס ונטול ניואנסים. אני לא מפרט מהו המשל כדי לא להרוס למי שרוצה להבין לבד, אבל שוב אציין שמדובר בסיפור מאוד מוכר, רק שארונופסקי קופץ בו מהר מדי. אני מבין שקשה להספיק את הכל במסגרת זמן של שעתיים, אבל אף אחד לא אמר שצריכים את הכל. גם על חומר המקור לא עוברים בכזו מהירות, הוא בכוונה פורסם בחלקים בכדי לא לצאת דחוס מדי.

בשל כובדו של התפקיד, ג'ניפר לורנס נתקלת פה אולי באתגר הגדול ביותר בחייה כשחקנית. היא עומדת בו יפה, אם כי נראה שגם עבורה העלילה מתקדמת לעתים מהר מדי. היא אמורה להיות  מבולבלת וחשדנית, אבל משהו התפספס דווקא בחלקים הרגועים יחסית, כשהדמות כביכול נמצאת תחת רושם מוטעה שיהיה בסדר. משהו שם לא מספיק מנותק מרגעי האימה, ולורנס נעה על סקלה של אותו מצב רגשי לכל אורך הסרט, במקום שיהיה לה יותר מרחב ניווט בין מצבים.

שחקני המשנה גונבים את ההצגה בזכות הופעות ניגודיות זו לזו. אד האריס נהדר בתור הרופא השקט והחולני שכל הזמן מנסה שהכל יהיה בסדר ונורא לא נעים לו לכפות את עצמו, אבל אם כבר הציעו, הוא ישאר לישון. מישל פייפר מגלמת דמות הפוכה בתור אשת הרופא, אשר נראית בתחילה חברותית ומנומסת, אבל מתגלה כמכשפה ברגע שמשהו לא מוצא בעיניה. היא לא מתביישת לקחת את מה שלא שלה ולדחוף את האף לחייהם של אחרים וגם אם מגיעה לאחר מכן התנצלות, היא מעולם לא נראית כנה כמו הביקורת שקדמה לה. פייפר נעשתה מומחית בתפקידים כאלה בעשור האחרון, כך שיש משהו כמעט לא מאתגר עבורה באמא!. זה מה שראינו אותה עושה ב"אבק כוכבים" וב"היירספריי", רק עם טוויסט מעורר מחלוקת בגלל מה שדמותה מסמלת במשל העוטף את הסרט.

עוד לא ידוע מה יהיה סרטו הבא של דארן ארונופסקי, אבל כולי תקוה שמישהו אחר יכתוב את התסריט. כמה שאני מעריך אותו כבמאי וכבעל חזון, התסריטים שלו לא עוברים דרך מספיק מסננים. התוצאה באמא!, כמו בסרטים האחרים שכתב בעצמו, היא לא אחידה. לפעמים הוא הולך רחוק מדי עם רעיון ואין מי שיגיד לו לעצור ולקחת כמה צעדים אחורה בכדי לשמור על הנתיב. אמא! הוא מצד אחד משל מרתק שמבוסס על סיפור מוכר היטב, אבל מצד שני בלגן שמאבד בשלב מסוים את היכולת להילקח ברצינות. ככל שהוא נעשה אפל, הוא גם נעשה אינטנסיבי יותר והדמות הראשית שלמדנו להכיר ולהזדהות איתה, הופכת ללא יותר מעוד סמל במהומה שמקיפה אותה. עם השגחה חיצונית שתקצץ מהסוף ותזכיר לארונופסקי כמה טוב הייתה ההתחלה של הסרט, אמא! היה יכול להשיג את מטרתו בצורה יותר יעילה. בהעדר מספיק בקרה, הוא הופך מסרט אימה מצוין בתחילתו, לגרוטסקה שמנסה בכח להעביר רעיון פשוט יחסית בחלקו השני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.