ביקורת: בלייד ראנר 2049

Blade-Runner-New-Poster-1_1200_1822_81_s_resize.jpeg

 

הסרט "בלייד ראנר" אמנם יצא לפני 35 שנים, אבל הוא מפצל את הקהל עד היום. חלק מהאנשים חושבים שמדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה ואחד מסרטי המדע הבדיוני הגדולים בכל הזמנים. אחרים חושבים שהסרט משעמם, מלא באמירות ריקות מתוכן, לא הגיוני מבחינה עלילתית ומבזבז שחקנים טובים על דמויות חסרות אופי. זה עוד בלי להיכנס לוויכוחים מהי הגרסה הטובה ביותר של הסרט, מאחר ויש את הגרסה הקולנועית, הגרסה הבינלאומית, גרסת הבמאי וגרסת הבמאי הסופית. אפילו חובבי הסרט לא מסכימים ביניהם איזו גרסה עדיפה.

מצד שני, אפשר לומר ש"בלייד ראנר" מצא עצמו בסופו של דבר בצד הטוב של ההיסטוריה. הקונצנזוס הביקורתי כיום נוטה לשפוט את הסרט לחיוב, כאשר הוא תושב קבע ברשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים, כולל ברשימות העדכניות של מכון הקולנוע האמריקאי ושל מגזין סייט אנד סאונד, הנחשבים למייצגים נאמנים של תולדות הקולנוע. למרות שהיה אכזבה מסחרית בזמן אמת, העובדה היא ש"בלייד ראנר" מספיק מוכר בכדי שבשנת 2017 יצא לו סרט המשך עם אחד השחקנים המבוקשים ביותר בהוליווד ובבימוי אחד השמות החמים של השנים האחרונות.

"בלייד ראנר 2049" מתרחש שלושים שנה אחרי הסרט הראשון. קיי הוא רפליקנט – יציר מעבדה דמוי אדם – שעובד עבור משטרת לוס אנג'לס באיתור רפליקנטים מהדור הישן וחיסולם. בעוד קיי משתייך לדור החדש, הנאמן במאת האחוזים למעסיקיו, הדור הישן התאפיין בנטיה לחשיבה עצמאית ובשלב מסוים, נסה להתמרד. כתוצאה מכך, הושמד רוב המידע הקיים עליהם במסגרת מה שנקרא ההחשכה הגדולה והשליטה בעסקי הרפליקנטים עברה לידיו של אחד ניאנדר וואלאס.

במהלך עבודה שגרתית, קיי מגלה תיבה בה מאוכסנות עצמות של רפליקנטית מהדור הישן. בדיקת מעבדה מגלה שאותה רפליקנטית מתה בזמן לידת ילד, מה שלחלוטין לא הגיוני, כי רפליקנטים לא מסוגלים לרביה ביולוגית. אני לא יודע למה יצרו אותם עם מערכת רביה מלכתחילה, אבל מה שבטוח זה שמפקדת המשטרה לא רוצה שהסיפור ידלוף. על כן, היא ממנה את קיי להשמיד את כל הראיות. לרוע מזלה, גם מר וואלאס שומע על ההריון המפתיע ועמדתו לגבי הגילוי שונה מזו של המשטרה.

סרטו של רידלי סקוט מ-1982 התבסס על ספר של פיליפ ק. דיק בשם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". בלייד ראנר 2049 מרחיב את העולם שנוצר בספר ומחליף את השאלה במשהו מורכב עוד יותר: האם רפליקנטים יכולים להפוך לבני אדם לכל דבר? אם דיק וסקוט התמקדו בקושי להבחין בין אדם אמיתי למלאכותי ובאפשרות שהגולם יקום על יוצרו, דני וילנב נגש לסרט החדש עם נקודת הנחה מובנית לפיה רק רפליקנטים יכולים להבחין בוודאות בינם לבין בני אנוש. רמיזות לגזענות של בני האדם כלפי הרפליקנטים מופיעות בכינוי "מכוסה עור" שנזרק לעבר קיי מדי פעם, אם כי הדבר אינו משחק תפקיד של ממש בעלילה. קיי מקבל יחס הוגן מהמפקדת שלו, שבעצמה נראה שהייתה שמחה לו היה פחות צייתן ויותר אנושי.

אלא שמידת הצייתנות של קיי ושל רפליקנטים אחרים אינה עקבית. הוא מרוחק רגשית רוב הזמן, אבל עדיין מוצג כבן זוג אוהב להולוגרמה בשם ג'וי וכבעל יכולת להסתיר מידע כאשר יש בכך צורך. הסתירה הזו מייצגת משהו אינהרנטי בעולם בו הסרט מתרחש. מצד אחד, רוצים למנוע מהרפליקנטים להתמרד ולהיכנע לחולשות של בני אדם. מצד שני, השאיפה היא עדיין ליותר אנושי מאנושי, כלומר ליצור רפליקנטים שידמו כבני אנוש טבעיים לכל דבר. קיי כביכול תוכנת להיות בלש מצטיין ועבד נאמן, אבל מוזר לחשוב שעד לגילוי השלד בתיבה, שום דבר לא העלה את החשד שהוא מסוגל ליותר מציות עיוור.

בעולם בו קיימות סדרות כמו "וסטוורלד" ו"מראה שחורה", התרגלנו שאפשר להציג טכנופוביה בצורה מורכבת. היא יכולה לייצר סיפורים מרתקים ושאלות פילוסופיות עמוקות, אבל נדרש זמן בכדי לבנות אותה. בלייד ראנר 2049 נמשך יותר משעתיים וחצי, אבל הוא מקדיש פחות זמן לבניית השינויים שחלים בדמות הראשית ובעולם סביבה ויותר לצילומים יפים והפגנת האפקטים החזותיים שלו. אל תבינו לא נכון, האפקטים מאוד מרשימים ומשתלבים היטב בסביבה הקרה והמכנית בה הסיפור מתרחש. גם הצילום בהחלט מרשים. מדברים על זכיה באוסקר לצלם רוג'ר דיקינס, אחרי 13 מועמדויות ללא פרס. גם אם לא מדובר בעבודה הטובה ביותר בקריירה שלו, ממש לא אתנגד שדיקינס יזכה סוף סוף בפסלון המוזהב.

מנגד, בכל מה שקשור לשמע, הסרט מאוד מקשה על הקהל. עריכת הסאונד מדגישה צלילים לא נעימים שחלקם מיותרים לחלוטין. אין שום סיבה לחשוב שבשנת 2049, מיקרוסקופ דיגיטלי במעבדה יהיה רועש כל כך, או שבחוות חלבונים לא ישמעו שום צליל ברקע חוץ ממים רותחים. הפסקול המוזיקלי אפילו יותר נוראי. מעבר לכך שהוא מונוטוני במידה מכאיבה, הוא מתעצם בצורה מאוד מורגשת לפני גילויים דרמתיים, כאילו צועק על הצופה שעוד רגע יקרה משהו חשוב. הנה זה בא, ממש תכף. שלא תעזו להסיר עיניים מהמסך. זה קורה ביותר מדי סרטים בשנים האחרונות ופוגע בנסיון של הבמאי לבנות מתח. אני לא צריך שהמלחין יתזמן לי גילויים דרמתיים, אני רוצה שהגילוי יהיה מפתיע.

המערכה הראשונה של בלייד ראנר 2049 דווקא עשויה ממש טוב. מעבר לצד הטכני, אנחנו נחשפים לאט לאט לפרטים על קיי ועל החקירה אותה הוא מנהל, לצד תובנות על כך שתפקיד המשטרה בעתיד הזה הוא פחות לשמור על הסדר ויותר לדאוג שהציבור לא נחשף לאמת. יש פה בסיס למותחן מדע בדיוני מרתק, עם הפתעות וטוויסטים מתוזמנים היטב ומפגן עוצמתי של האנשים לפני ומאחורי המצלמה. ואז ג'ארד לטו מופיע.

למרות שאין לו הרבה זמן מסך, נדמה כאילו מהרגע בו ג'ארד לטו נכנס לסרט, הכל סובב סביבו. לטו מגלם את וואלאס, לא כתעשיין מבריק שמניע את העניינים מאחורי הקלעים ועושה הכל על מנת לשמר את האימפריה שבנה, אלא כנבל גנרי שמברבר ללא טעם וחצי מהזמן, בכלל לא יודע מה קורה סביבו. לא כי הוא עיוור, דבר שגם ככה אינו משתלב בשום צורה בעלילה, פרט לגישה הוותיקה שנכות פיזית היא סמל לרשע. וואלאס מתנהג כאילו הכל ידוע לו, כשבפועל הוא יותר מסתמך על אבטחה לקויה של משטרת לוס אנג'לס ועל איומים ריקים מתוכן. הנאומים המטופשים שלו הם תזכורת לכך שאחד התסריטאים של הסרט, מייקל גרין, היה מעורב בכתיבת "הנוסע השמיני: קובננט", שגם בו יש נבל בעל תסביך אלוהים שכל משפט שלו הוא נסיון נואש להדגיש סאבטקסט שלא קיים.

בניגוד ללטו, שמתקיים על דיאטה של אכילת תפאורה וספרי פילוסופיה מהארגז של המשומשים, ראיין גוסלינג לוקח יותר מדי ברצינות את תפקיד הרובוט חסר הרגשות. זה לא חדש שאין לגוסלינג הרבה כימיה עם נשים על המסך. אם זו לא אמה סטון, שגם איתה לקח לו שלושה סרטים להתחבר, נראה שהוא מצליח להתחבר הרבה יותר לשחקנים גברים על המסך. הוא אמור לאהוב את ג'וי ולהימשך מינית לזונה ברחוב, אבל שום משיכה אינה מורגשת על המסך. גם הקשר שלו עם המפקדת, אותה מגלמת רובין רייט, נורא לא ברור. היא אומרת דברים ומשנה מצבי רוח, אבל גוסלינג בעיקר מדקלם שורות בלי שום רגש מאחוריהן. זה היה בסדר גמור אם המטרה הייתה להראות עד כמה קיי, בתור רפליקנט, אינו מורכב רגשית כמו בני אדם. רק שהנקודה של הסרט היא בדיוק להפך, שנעשה כל כך קשה להבחין בין רפליקנטים לבני אנוש רגילים, שאנחנו על סף טשטוש סופי של הגבולות. יש לגוסלינג כמה שניות של כעס בסרט, אבל הוא חוזר לאדישות מיד לאחר מכן, מה שמסיר כל ספק מהשאלה האם מדובר ברפליקנט.

עם יותר דגש על העלילה ועל התהליך שהדמות הראשית עוברת, בלייד ראנר 2049 היה יכול להיות סרט נהדר. יש בו את הפוטנציאל והרצון, אבל הוא כושל בכל פעם שצריך לספק תשובות ולא רק להעלות שאלה חדשה. המאפיינים של רפליקנטים אינם עקביים ולא מוגדרים היטב, כך שהרבה פרטים בסרט סתם מבלבלים. למה יצרו את הרפליקנטים מספיק חזקים בכדי לעבור דרך קירות ולתקן את עצמם בעזרת דבק, אבל הם עדיין רגישים לקור ואפשר לחנוק אותם בקלות? למה קיי מסוגל לירות באנשים גם כשאינם מהווים סכנה מיידית, אם הוא תוכנת לחסל רק רפליקנטים מדור מסוים? מה משטרת לוס אנג'לס בכלל עושה בשאר הזמן, כשבברור יש פשע ברחובות? למה לדמות שנולדה בארצות הברית והייתה מבודדת מהעולם מגיל צעיר יש מבטא שוויצרי כבד? למה אין למשטרה שום דרך לעקוב אחרי המיקום של הרכבים והרפליקנטים שלה, אבל מוצאים את קיי בלי בעיה כשהוא מסתובב בחוץ? גם למה הכל חשוך? אני יודע שרידלי סקוט נסה ליצור תחושה של פילם נואר, אבל דני וילנב הלך יותר על סגנון פסבדו-רוחני שמשום מה, חוסך בחשמל גם במקומות שאמורים להיות נגישים לציבור.

אגב, אחד הדברים המשעשעים בסרט קשור להחלטה להתחייב לעולם שסקוט יצר. לוס אנג'לס של "בלייד ראנר" עוצבה כפי שאדם מתחילת שנות השמונים דמיין את העתיד. בלייד ראנר 2049 ממשיך באותו קו ומכיל לא מעט רמיזות לאותו עיצוב, גם אם זה יוצר אנכרוניזם בולט, כמו פרסומת לרפליקנטית רקדנית מתוצרת ברית המועצות, או שלטי ענק שמציגים את פן-אם ואטארי כחברות בשיא כוחן. אין לי בעיה עם השמירה על אחידות בין הסרטים, למרות שאני תוהה אם זה שאטארי היא החברה השולטת בשוק מסביר למה אין בסרט שום רמז לקיומה של טכנולוגיה סלולרית.

"בלייד ראנר" הראשון הוא סרט שכנראה לעולם יהיה אהוב רק על חצי מהקהל. לפחות מהבחינה הזו, 2049 הוא המשך נאמן. למרות שרוב הביקורות על הסרט חיוביות, נראה שהצופים מאוד לא אחידים בדעתם. חלק יגידו שהוא משעמם ומלא בעצמו, אחרים שהוא מרתק ומרהיב לעין. אני חושב שהוא קצת מזה וקצת מזה. כל עוד הדגש הוא על החקירה, הסרט מאוד מעניין, אבל הוא מאבד גובה כאשר מנסים להפוך את הסיפור למשהו מעבר. האפקטים והצילום מרשימים, אבל אין אף סרט מהמאה הנוכחית שעד כדי כך היה עובד יותר טוב כסרט אלם. חלק מהשחקנים עושים עבודה טובה וחלק הם ג'ארד לטו במלוא ג'ארד לטואיותו.

בסופו של דבר, מגיעה הנקודה בה הסרט ממצה את עצמו. הוא לא סוגר את כל הקצוות החשובים, כנראה כהכנה לסרט שלישי, למרות שבאמת לא הרגשתי שכל כך אכפת לי מה יקרה בהמשך. יש ליוצרים הרבה כוונות טובות, אבל בלייד ראנר 2049 נגרר ברגעים החשובים לקלישאות של סרטי אקשן משנות השמונים ולהתנהגות לא עקבית מצד הדמויות. דני וילנב במאי חזותי נהדר והוא עובד כאן עם אחד מהצלמים הגדולים בהיסטוריה, מה שמבטיח שהסרט לפחות מענג חזותית. הוא מכאיב לעתים לאוזניים ומסתבך בתוך חוסר ההגיון של עצמו, אבל לפחות יוצאים ממנו עם כמה תמונות מאוד יפות בזכרון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s