ביקורת: פוקסטרוט

Foxtrot1_resize.jpg

 

לפני שמונה שנים, יצא "לבנון", סרט הביכורים של שמוליק מעוז. הסרט הפתיע את כולם כאשר זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה והפך לאחת היצירות הישראליות המוערכות של המאה הנוכחית. הוא לא זכה בפרס אופיר, שהוענק באותה שנה ל"עג'מי", אבל בהחלט עורר מספיק עניין בינלאומי בכדי שגם צופים ומבקרים רבים בחו"ל ימתינו בסבלנות לסרטו הבא של מעוז.

זה לקח זמן, אבל שמוליק מעוז סיים סוף סוף את סרטו השני, "פוקסטרוט". עם יותר דמויות, יותר תקציב ויותר הכרה, הבמאי הישראלי יצא מהטנק וחזר לוונציה, הפעם כפייבוריט. הוא הסתפק בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, אבל הפעם האקדמיה הישראלית הייתה מוכנה לקראתו ופוקסטרוט זכה בשלל פרסי אופיר, כולל הסרט הטוב ביותר והכבוד לייצג את ישראל בטקס האוסקר הקרוב. על הדרך, גם שרת התרבות עשתה לסרט יחסי ציבור כאשר טענה כי הוא אנטי-ציוני ואנטי-צה"ל ואנטי-מה שלא יהיה, למרות שלא צפתה בו, כי היא שרת התרבות והיא פשוט נולדה עם ידע מוקדם על כל היצירות שזוכות לתמיכה ממשרדה.

הסרט מתחיל בתוך תחומי הקו הירוק, כאשר חיילים מופיעים בבית משפחת פלדמן ומודיעים כי הבן יונתן נפל בעת מילוי תפקידו. האם דפנה מתמוטטת ישר, בעוד האב מיכאל בעיקר יושב בהלם ומקשיב להנחיות נציגי הצבא בדבר סידורי הלוויה. כשהוא מתאושש, מיכאל גם יוצא לבשר לאמו על מות נכדה, אבל היא עסוקה מדי בלדבר גרמנית ולבלבל בין מיכאל לבין אחיו, מכדי להפנים את גודל הטרגדיה.

בחלקו השני, הסרט מציג את יונתן, השומר במחסום באמצע שום מקום. נציגי הצבא אומרים שהוא נמצא על קו התפר, בעוד החיילים מתייחסים לעמדה בשם פוקסטרוט, אבל כמה שאנסה לשבור את הראש, אין לי מושג איפה המחסום הזה נמצא. הוא בלב המדבר, אבל יורד שם שלג. מרחוק, אפשר לראות ים והמוצב בכלל חולק את שמו עם מוצב מצרי ממלחמת יום הכיפורים. פעם בכמה שעות, עובר שם רכב עם אנשים שאינם מדברים, רק מגיבים להוראות בעברית. החיילים בודקים שאינם גורם חבלני שבחר משום מה לנסוע דרך נקודת הבדיקה היחידה בסביבה, למרות שהיא מוקפת בקילומטרים של שממה דרכם אפשר לעבור בקלות ללא בידוק. בסוף היום, החיילים חוזרים למכולה העקומה בה הם ישנים, אוכלים לוף ומדברים קצת לפני השינה.

יש לסרט גם חלק שלישי, אבל לפרט עליו יהיה ספוילר.

 

לפני שמונה שנים, כתבתי ביקורת מאוד שלילית על "לבנון". יצאתי נגד חוסר העידון של הסרט, המתייחס לדמויות שלו בתור סמלים ולא כבני אדם. כעסתי על כך שבמקום לאפשר לצופים להבין לבד את הסאבטקסט, או להשאיר דברים מסוימים לצפיה חוזרת, שמוליק מעוז פשוט דוחף את כל הרעיונות בצורה שטחית ונטולת תחכום במורד גרונו של הצופה. הרגשתי שללא המסר המאוד פשטני של "מלחמה זה רע", אין לסרט רגליים לעמוד עליהן והוא הופך לשלולית של מטאפורות ושיחות חסרות רגש שלא מתחברות לשום דבר מוצק.

פוקסטרוט היה יכול להיות יותר מזה. למעוז יש בהחלט הבנה טובה יותר כיום ביצירת דמויות ובהצגת העולם כמקום מורכב שיש בו גוונים של אפור, אבל השיפור הוא בעיקר קוסמטי. עבודה נפלאה של גיורא ביח, אולי הצלם הטוב ביותר בארץ, לצד משחק חזק של ליאור אשכנזי כמיכאל פלדמן, בהחלט נותנים לסרט נקודות זכות, אבל הוא עדיין לא יותר ממשל חצי אפוי שאפילו לא נותן לצופים את ההזדמנות לחשוב לבד.

בנסיון להוכיח שהחדר של החיילים שוקע על צדו, אחד מהם משחרר פחית לוף על הרצפה, בעוד אחר מודד כמה זמן לוקח לה להתגלגל מעצמה עד הקיר. זה רגע נפלא של אבסורד, המדגיש עד כמה השירות בפוקסטרוט נטול רגעים של גבורה ותחושת שליחות לאומית. אלא שבפעם הבאה שמודדים זמן, האבסורד הופך למטאפורה גסה שבכלל מדברת על משהו כללי יותר. אולי על הכיבוש, אולי על צה"ל עצמו, אולי על החיים. קשה למקם בדיוק את המטרה, אבל היא אמורה להיות איפשהו מסביב לחץ הענק שננעץ לעיני כל.

העובדה שאמו של מיכאל היא ניצולת שואה, ההתעסקות בנשים שופעות חזה כאמצעי לבריחה, או סצנה הזויה של ריקוד עם נשק, הן אלמנטים חיצוניים שהופכים את הסיפור לפחות ממוקד, מה שבעייתי כי גם ככה קשה להבין במה הסרט עוסק באמת. גרוע מכך, מדובר בחוסר מקוריות. כבר ראינו את כל זה ב"ואלס עם באשיר", רק ששם השימוש באסקפיזם ובצל המוטל על הדור השני לשואה משולב בסבלנות ובאופן שמתחבר לחקירה הפנימית של הבמאי את עצמו. בפוקסטרוט, הפרטים האלה פשוט שם, תשלימו לבד את התמונה, אנחנו בינתיים שוקעים.

אני לא מסכים עם הטוענים שהסרט הוא נגד צה"ל מהסיבה הפשוטה שגם צה"ל הוא לא יותר ממטאפורה כאן. יש סצנה אחת בהחלט מעוררת מחלוקת, אבל לא נראה שהסרט עושה איתה משהו מעבר. במקום שתשפיע ישירות על הדמויות ועל גורלן, היא מוצגת כמשהו שבשגרה שרק מערכת קרה ונטולת פיקוח יכולה להכיל. בהתחשב בכמה שצה"ל מהווה מוקד לדיונים ציבוריים בארץ ובעולם, זה לא אותו צבא שיונתן פלדמן משרת בו. הוא חיל בגוף לוחם שנראה כמו צה"ל ואוכל לוף כמו בצה"ל (למרות שהמאכל הוצא לפני כמה שנים מהתפריט הצבאי ומשמש כיום בעיקר את שירות בתי הסוהר), אבל בכלל שומר על מחסום שאפשר לעקוף בקלות באמצע המדבר המושלג ולא באמת מוביל אל או משום מקום. אפילו האנשים שעוברים בו מגולמים ברובם בידי שחקנים יהודים ולא בידי פלסטינים, כי הכל מטאפורה. הכל. לא כזו שתהיה בהכרח מובנת לצופים לא ישראלים שאינם מבחינים בניואנסים או מבינים משהו בגיאוגרפיה של האיזור, אבל הכוונה היא לא לגרום לצה"ל להיראות רע, אלא לדבר על משהו כללי יותר.

שמוליק מעוז מעצבן. הוא בברור במאי טכני מוצלח עם חוש בריא לאבסורד. אז למה הוא מתעקש להרוס את זה עם מסרים בנליים ומשחק רובוטי. גם אם ממש מנסים, אי אפשר לאפיין את יונתן כשונה משאר החיילים, או בכלל לדאוג לשלומו. בעוד שני הוריו הם בני אדם, יונתן הוא כנראה ניסוי מעבדה שהשתבש ולא פתח מעולם את היכולת להביע רגש, גם כשהדבר היה ממש מועיל לעלילה. הוא נותר גזיר קרטון צבוע בחקי שהוצמדה לו קופסת קול על מנת שיוכל לדקלם את הסיפור המשפחתי המביך ביותר שאי פעם סופר. אני לא יודע מה מצבו המשפחתי של מעוז ובניגוד לכל מיני פסיכים באינטרנט, לא מתכוון לברר זאת. עם זאת, על סמך האופן בו החיילים מדברים בסרט, לא אתפלא אם הפעם האחרונה שהבמאי דבר עם בני 18, הייתה בזמן השירות הצבאי שלו. מעבר לכך שהרפרנס התרבותי הכי מודרני שהם מכירים זו פמלה אנדרסון, הם פשוט שקטים ורגועים מדי, כמו בובות ראוה, לא כמו חיילים בצה"ל. זה אפילו לא משהו עקבי, כי החיילים שמגיעים לבית משפחת פלדמן דווקא מדברים בצורה חופשית ומחזיקים את עצמם שלא לאבד את קור רוחם, אבל החיילים במחסום בוהים בשקט ואז מדקלמים טקסטים שאף יצור אנושי לא אמר מעולם.

כמו במקרה של "לבנון", גם המחמאות לפוקסטרוט אינן ברורות לי. מדובר בסרט עם עידון של בעיטה לביצים במגפי שפיץ, אבל ללא האפקט המתבקש. חלק מהדמויות אנושיות וחלקן רובוטיות ללא הסבר. היצוג של העם הכבוש בסרט הוא שטחי, בעוד החיילים מגיבים זה לזה כאילו הם בכלל לא נמצאים באותו חדר. למרות תצוגה טכנית מרשימה, התסריט חובבני ובנוי כולו סביב סמלים ומטאפורות שלא מגלים שום דבר חדש. אלה אותן בעיות שהיו ב"לבנון" ושמוליק מעוז לא התפתח אפילו במקצת ככותב. דברים שאפשר להחליק כחוסר נסיון אצל יוצר מתחיל, פחות נסלחים כשמדובר בבמאי שזוכה בפרסים בכל רחבי העולם ונתמך בידי חברות הפקה ממספר מדינות. אני נוטה להיות זהיר בביקורות כלפי יוצרים ישראלים, אבל הגיע הזמן ששמוליק מעוז יתחיל ליצור סרטים עם תוכן ולא רק מטאפורות ודמויות שמנתחות את עצמן בקול רם.

שנים מהיום, אחרי ששמוליק מעוז יצבור עוד כמה עשרות פרסים, אולי גם אוסקר, יעבוד עם שחקנים מהשורה הראשונה, יהיה אורח הכבוד בפסטיבלים בכל רחבי העולם ויזכה לערבי הוקרה מצד אנשים שרק מחכים להזדמנות ללחוץ לו את היד, אני עוד אכתוב לקהל מצומצם בבלוגים וברשתות חברתיות. שמוליק מעוז יהיה הפנים של הקולנוע הישראלי בעולם, בעוד אני אהיה מבקר חובב שכותב בזמנו הפנוי, כאשר אין לחץ בעבודה. מהסיבה הזו, אני מרשה לעצמי להיות תקיף כל כך בביקורת שלי כלפי פוקסטרוט ובמיוחד, כלפי האיש שעומד מאחוריו. מה שאני כותב כאן לא ישנה את מהלך ההיסטוריה, פוקסטרוט ימשיך להיחשב ליצירת מופת בלי קשר לדעתי. אז אין לי שום בעיה לכתוב שמדובר בסרט גרוע. אני לא מנסה לקצור רווח פוליטי על חשבונו, או חושב שהוא אויב הציונות. אני סתם כותב מנקודת מבט של חובב סרטים שרוצה לראות משהו יותר מתוחכם ממה שיש לפוקסטרוט להציע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s