ביקורת: געגוע

Longing1_resize.jpg

 

כששבי גביזון ביים את סרטו הראשון, עולם הקולנוע הישראלי נראה לגמרי אחרת. יצאו בממוצע פחות מעשרה סרטים ישראלים חדשים בשנה, התקציבים שלהם היו נמוכים וכפו ערכי הפקה דלים ומשה איבגי גלם חצי מהתפקידים הראשיים. "שורו" היה לזוכה הראשון בפרס אופיר וגביזון קבל עליו את פרס הבמאי הטוב ביותר. בתקופה בה הצלחה של סרט ישראלי בחו"ל עוד נחשבה לפנטזיה רחוקה, כל סרט שהיה יותר מסביר, העלה בארץ את התקוות להצלחה מעבר לים (כולל סרט שלמעשה נקרא "מעבר לים") ואולי אפילו מועמדות לאוסקר, אם אפשר ככה בקטנה לעשות ג'סטה, כי הוונט דה ג'ואיש פיפל סאפר אינאף?

"געגוע" הוא בסך הכל סרטו הרביעי של גביזון, שנוהג לקחת את הזמן בין פרויקטים קולנועיים. חלפו 14 שנים מאז סרטו הקודם ושש שנים מאז החל לכתוב את התסריט לגעגוע. הוא מלא את הזמן עם עבודה מרובה בטלוויזיה, אבל רק עכשיו, בשנת 2017, מגיע סרט חדש באורך מלא. המציאות השתנתה בינתיים, כמות הסרטים הישראלים שיוצאים מדי שנה עומדת באופן עקבי על מספר דו ספרתי, חלקם נתמכים במספיק קרנות, חברות תקשורת ושיתופי פעולה בינלאומיים בכדי להציג מוצר ברמה טכנית גבוהה. תוספת של יוצרים ושחקנים שלמדו להתמקד ספציפית בקולנוע, הפכה את הצע התפקידים למגוון מתמיד ושנה בה אף סרט ישראלי לא זוכה בפסטיבל נחשב בחו"ל, היא כיום אנומליה. הקולנוע הישראלי השתנה, כך שבמקום להיות המלך שתמיד יכול לספק את הסחורה, שבי גביזון נמצא כעת בפעם הראשונה בתחרות קשה מול במאים וכותבים לא פחות מוכשרים ממנו. זה דבר טוב, המציג הזדמנות לבחון מחדש את היוצר הוותיק באור מודרני.

ביקום מקביל בו חגי תשרי נופלים על אמצע החורף, אריאל מוזמן לפגישה עם רונית, אותה לא פגש מזה עשרים שנה. היא מספרת לו שכאשר היו ביחד, היא נכנסה להריון ולא ספרה לו כי ידעה שאריאל לא רוצה ילדים. לילד שנולד קראה אדם. היא גדלה אותו בעכו, התחתנה עם גבר בשם אלי והמשיכה בחייה מבלי לגלות לבנה מיהו אביו הביולוגי. היא שוברת כעת את השתיקה לאחר שאדם נהרג בתאונת דרכים ורונית מרגישה שאריאל צריך לפחות לדעת שהיה לו בן, גם אם אינו יודע עליו כלום ולא היה מעורב בגידולו בשום צורה.

הגילוי אינו עוזב את אריאל. בתור מנהל מפעל, הוא רגיל שאנשים תלויים בו לשם קיום, אבל מעולם לא חש קרבה מיוחדת למישהו מהם. הוא נוסע לעכו ומתחיל לחקור אודות הבן שמעולם לא הכיר. הוא פוגש את החברים שלו, את מנהל בית הספר, את המורה שהיה מאוהב בה, את הנערה שהייתה מאוהבת בו. הוא רוצה להכיר את המקומות בהם אדם הסתובב ולהבין איזה מין טיפוס היה הנער שרק לאחרונה למד על קיומו.

התחושה הראשונה שלי בסוף הסרט הייתה שהוא מתאמץ מדי. העלילה מתמקדת באובססיה של אריאל להיות הורה דווקא אחרי שבנו היחיד נהרג, אבל הוא עושה זאת בדרך שגורמת להרבה חוסר נעימות עבור הצופים ועבור הדמויות האחרות. הוא לא מוותר כשרומזים לו לעזוב, ממשיך לשאול ולחקור ולדחוף את עצמו לסיטואציות שקשות לאחרים וכאשר מעירים לו על כך, פשוט מתנצל וממשיך ללחוץ. במקום פשוט לבקר בבית הקברות, לנחם את ההורים השכולים ולחזור לתל אביב, אריאל נשאר בעכו וגורם לכל שיחה להתמשך מעבר לנקודה בה אדם נורמטיבי היה מסיים אותה.

התוצאה היא שדי במהרה, אריאל מתאהב בבנו. הוא רואה בו ילד מקסים, אבדה גדולה לעולם, פסנתרן וירטואוז, חבר נאמן וסביר להניח שגם מאהב לא רע בכלל. הוא מתבסס על עדויות שניתנות בדיעבד, כשכבר לא נעים לדבר סרה במתים ובכל זאת, הולכים ומופיעים רמזים לכך שאדם לא היה בדיוק מה שאריאל מדמיין. כולם מפליגים בתחילה בשבחו, אבל פרטים קטנים שאריאל בוחר להתעלם מהם, היו מאוד משמעותיים עבור מישהו אחר שהיה מנסה להרכיב פרופיל של אותו נער.

זו התחכום של געגוע, שלא בהכרח מבחינים בו בזמן אמת. למרות שעל פניו, הוא נראה שטחי ואף מזכיר מדי פעם טלנובלה שמנסה לייצר דרמות על בסיס יומי, הסיפור האמיתי הוא לא אדם. כשלוקחים צעד אחורה ובוחנים מחדש את הנתונים, מבינים שאדם הוא רק סמל. הוא דמות שאריאל רוצה להאמין בה כי מדובר בכל זאת במישהו שנשא את הגנים שלו. בחציו השני של הסרט, אף נעשה ברור יותר שזה לא אדם שהיה שמעניין את אריאל, רונית ואלי, אלא האופן בו הם רוצים שיזכרו את בנם. בלי לחשוף פרטים, השוט האחרון של הסרט הוא שילוב מעניין של אבסורד ונאיביות שיכול להיווצר רק מתוך קושי להכיר במציאות ולהתיחס לסימנים הבעיתיים. זה טבעי שהורים יזכרו את ילדיהם באור שונה מהסביבה, אבל אריאל מעולם לא הכיר את אדם ועדיין, מנסה להפוך את עצמו להורה גאה שיודע הכל על בנו ורק מחכה להזדמנות להשוויץ בו בפני זרים. השלושה פועלים כדי להיות ההורים שלא יכלו להיות כאשר אדם היה בחיים.

מבחינת המסר, געגוע הוא ספין מרתק על אובססיה, נושא שחוזר בסרטיו של גביזון. נראה גם שהגיל הביא לשינוי נקודת המבט של הבמאי. בעבר, סביר יותר שהיה מציג את העולם מנקודת מבטו של המתבגר שלכוד בתוך אהבה בלתי ניתנת להשגה ומוצא מעט נחמה בדברים הקטנים בחיים. כיום, גביזון מזדהה יותר עם ההורים שבדיוק כמו קבוצת וואטסאפ של גן חובה, תמיד יצדדו בילד שלהם, לא משנה מה. אי אפשר להפסיק להיות הורה, גם אם הילד איננו. גביזון מציע סיפור שבו מישהו מתחיל את התפקיד רק כשכבר מאוחר מדי להשפיע.

מצד שני, גביזון לא עדכן את הגישה שלו לבימוי שחקנים, מה שגורם לסרט להיראות מיושן לעתים קרובות. הדמויות מנהלות שיחות לפי תור, גם כאשר הן נסערות. במקום להתפרץ אחת לדברי השניה, הן מדברות במשפטים שלמים ותמיד מגיעות לפואנטה. זה מסוג הדברים שעובדים בכתב, אבל לא מול מצלמה. בנוסף, חלק מהליהוקים פשוט לא מתאימים. שי אביבי נותן פה את אחת ההופעות הטובות בחייו ועדיין, משהו נראה לא במקום. הוא בשיאו כשיש בו להט ואימפולסיביות, אבל את אריאל הוא מגלם כטיפוס מנומס ומגמגם, שאמנם מתעקש לדבר עד שהשיחה נעשית מביכה עבור הצד השני, אך כל הזמן נראה כאילו אמורה להיות שכבה נוספת של אישיות שאינה זוכה ליצוג בסרט. לאסי לוי יש בעיה הפוכה, של יותר מדי רגש. בעוד היא אמינה כאשר היא בוכה או כועסת, המעבר החד בין מצבים מעורר את החשד שכל סצנה בהשתתפותה נכתבה תחת התנאי שאסור לה להביע את אותו רגש למשך יותר מדקה. תוסיפו לזה שחקנים מבוגרים המגלמים דמויות של בני נוער הצעירים מהם בעשור ומשהו תמיד יראה עקום, גם כשהבמאי לא מתכוון לכך.

בעיה נוספת היא בתסריט עצמו. גם כאן, גביזון נוקט בגישה שאינה משתלבת עם הקולנוע הישראלי המודרני. אין בסרט אף שיחה שאינה מתמקדת בחשיפת פרטים חשובים על אחת הדמויות, לרוב אדם. בעוד אני מסכים שצריך להתמקד בנסיון של אריאל ללמוד כמה שיותר על בנו, לא הגיוני שלאורך כל התקופה בה הסרט מתרחש, אף אחד לא ידבר איתו על נושא אחר, אפילו לרגע. יש שיחה קצרצרה על קולות רקע של ים, אבל היא מיד מתחלפת בעוד מידע שנוסף לרשימה. גם הדיאלוגים עצמם בעייתיים. אריאל נוטה ללחוץ יותר מדי ורונית מתחממת במהירות לא בריאה, אבל יותר מפריעות לי הדמויות האחרות. בני נוער שמדברים כמו דמויות בהצגה של הקאמרי, או בעל בית קפה שפשוט מתחיל לחקור לקוח על מה שעובר עליו, אלה לא דברים נורמליים כפי שהסרט מציג. אף בת 15 בישראל לא תגיד ברצינות "הוא הגבר של החיים שלי" בלי שזה יהיה ציטוט מתוך ספר שהיא בדיוק קוראת. זה כן משתלב עם העובדה שאף דמות בגעגוע אינה מאזינה למשהו פרט לפלמנקו או מוזיקה קלאסית, אבל על הקושי להשיג זכויות יוצרים לשירים אכתוב בהזדמנות אחרת.

אלה רעות חולות שאפיינו סרטים ישראלים בתקופה בה שבי גביזון היה פורץ דרך. הוא פעל להציג דמויות יותר מגוונות, דיאלוגים יותר קרובים למציאות וטשטוש מכוון בין פנטזיה למציאות. הבעיה היא שכולם כבר למדו לעשות את זה ואם גביזון ממשיך להשתמש בשיטות מיושנות, נעשה קשה יותר להתחבר לסרטיו. יחד עם זאת, הוא עדיין במאי עם חוש נדיר למסגור דמויות והפרדתן מהרעש הסביבתי והסצנה בהתחלה בה אריאל מפנה את גבו לקהל ובוהה בסרטון התדמית של המפעל שלו, היא דוגמה נפלאה לשימוש ברמז מטרים ללא מילים. כתסריטאי, הגישה של גביזון לסיפור יוצרת חקירה שאינה גלויה יתר על המידה בדבר הנפש האנושית והתמודדות עם אבדן. טשטוש הגבולות מגיע כאן לשיא לא במראות חולמניים (אם כי ישנה סצנת חלום אחת מאוד מרשימה מבחינה טכנית), אלא באופן בו אריאל מנסה לשחזר את מה שמעולם לא היה שלו, רק כי הוא רוצה להאמין שיצא ממנו משהו טוב.

יש לגעגוע הרבה פגמים שנובעים מגישה מיושנת מאחורי הקלעים. עדיין, הוא סרט חזק ומומלץ שמעביר בצורה מעניינת את סיפורם של הורים שמעדיפים לזייף ילד מושלם במקום להכיר במציאות. לוקח זמן להתחבר לזה והכוונה שמאחורי הסרט עשויה להתברר רק לאחר מחשבה נוספת, אבל שבי גביזון הצליח לחבר הרבה רגעים לא נוחים ולכאורה מנותקים זה מזה, לכדי יצירה שלמה להפליא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s