ביקורת: הפיתוי

beguiled_resize.jpg

 

קשה לעורר בימינו הזדהות עם אנשים מדרום ארצות הברית במאה ה-19. למרות הסטייל והנימוסים והכנסת האורחים המפורסמת, הם עדיין היו בעלי עבדים והסתכנו במלחמה כאשר הסיכויים נגדם, רק כדי להמשיך ולהחזיק בכח עבודה נטול זכויות אדם על בסיס צבע עור. מה גם שהאנשים שכיום מדברים על עלייתו המחודשת של הדרום, הם לא ממש כאלה שהייתם רוצים לפגוש בתור בסופרמרקט.

עדיין, נראה שיוצרי קולנוע מאוד נמשכים דווקא לצד הדרום במלחמת האזרחים. מעבר למקרים כמו "הולדתה של אומה" של גריפית, שנוצר כמניפסט נגד ביטול העבדות, גם יוצרים שאינם מתנגדי חופש נמשכים יותר לדיקסילנד. מ"חלף עם הרוח" ו"נשים קטנות", דרך "שירת הדרום", הסדרה "שורשים" ועד ל"ג'אנגו ללא מעצורים" ו"12 שנים של עבדות". נראה שהדרום מייצר יותר תמונות בלתי נשכחות מתקופת העבדות, מאשר מה שהתרחש במקביל בצפון. כשמדמיינים את ארצות הברית של לפני 150 שנה, הראש הולך באופן אוטומטי דרומה, למטעים, לשדות הכותנה, לאחוזות המפוארות, לאדמת הביצות, למרדפים דרך שדות תירס, להצלפות פומביות בשוט, לשוק העבדים ולאנשים במדים אפורים נלחמים במטרה להתנתק משאר המדינה.

אחד האנשים שהדרום העסיק אותם, הוא הסופר תומס פ. קאלינן, שכתב את "A Painted Devil" בשנת 1966. שנים ספורות לאחר מכן, הספר עובד לסרט "נקמניות" בבימוי דון סיגל. כעת, סופיה קופולה מציג גרסה משלה לסיפור, אשר שמו בישראל "הפיתוי".

ג'ון מקברני, מהגר אירי המשרת בצבא האיחוד, נמצא בידי ילדה דרומית כאשר הוא פצוע קשה. הילדה מביאה אותו לבית הספר לבנות בו היא מתגוררת יחד עם ארבע תלמידות נוספות, מורה בשם אדווינה והמנהלת מיס מרתה. הנשים מתלבטות כיצד לנהוג בזר. האם להסגירו לידי צבא הקונפדרציה כפי שהחוק מחייב, או לספק לו מחסה ומיטה חמה עד שיחלים, כפי שמצווה מכל נוצרי טוב?

הן בוחרות באפשרות השניה. למרות סיפורי הזוועה ששמעו על החיילים הינקים, שבע העלמות הדרומיות מטפלות בג'ון ועוזרות לו להירפא. כל אחת מהן מפתחת בדרכה חיבה כלפי ג'ון. מיס מרתה אפילו מוכנה שיעבוד קצת בגינה המוזנחת, בעוד אדווינה הולכת ומתאהבת בו. בית הספר מתמלא באושר ובסקרנות, לראשונה מאז תחילת המלחמה, עד שדברים מתדרדרים במהירות לא צפויה.

סופיה קופולה ידועה בכך שהיא לא רק כותבת סיפורים, אלא מנסה להעביר קונספט נרחב יותר דרך הסרט. זה עבד לה מצוין ב"אבודים בטוקיו" שהציג את הצורך במשהו קרוב להיתלות בו בעולם שהולך ונעשה מנוכר, ובמידה חלקית ב"מרי אנטואנט" שהראה איך גם דמות היסטורית משפיעה היא לא יותר מנערה מתבגרת שנזרקה לתוך מערכת שגדולה עליה. הפיתוי הוא נסיון, למיטב הבנתי, לתת ביטוי למלחמת המינים בצורה שתראה כמה כח, פיזי ופסיכולוגי יש לנוכחות של גבר ברגע שהוא נכנס לעולמן של נשים. ההגעה של ג'ון לבית הספר לבנות משפיעה כמעט מיידית על יושבותיו. הן מתחילות להתקשט ולחייך ולנסות להשיג כמה דקות של שיחה בארבע עיניים עם הגבר, בין אם מתוך משיכה מינית, או סקרנות ילדותית. הסרט אינו מבחין בין גילים, גם מיס מרתה וגם הצעירה שבתלמידות מושפעות מהמצב החדש.

הבעיה היא שקופולה לא טורחת להעניק לדמויות הנשיות הרבה אופי שיאפשר להבדיל ביניהן. אף על פי ששבע משמונה הדמויות הראשיות בסרט הן נשים, הוא כמעט ואינו עובר את מבחן בכדל. רק שיחה על תפירה, שיעור צרפתית קצר ותפילה (שגם היא פונה אל אלוהים ואל ישו, דמויות זכריות), מונעים מהסרט להיכשל במבחן. פרט למיס מרתה ואדווינה, אף אחת מהבנות אינה זוכה לסיפור רקע. נקודות המבט של כולן מצומצמות ואין כמעט התיחסות אליהן כאל אנדיבידואלים. ג'ון מדבר הרבה על תחושותיו ועל ההיסטוריה האישית שלו, אבל עד סוף הסרט, רוב הדמויות הנשיות בקושי זוכות ליחס של בנות אנוש מצד התסריט.

אם זה לא מספיק גרוע, סופיה קופולה נסתה להתמודד עם הקושי ליצור הזדהות עם תומכות עבדות על ידי התעלמות מוחלטת מהנושא. לא רק שאף דמות בסרט אינה מזכירה את קיומם של עבדים, קופולה גם בחרה להסיר לחלוטין דמות של שפחה שחורה שהופיעה בספר עליו הפיתוי מבוסס. בנוסף, אין שום התיחסות להיותה של אדווינה ממוצע מעורב בסיפור המקורי והליהוק של קירסטן דאנסט הבלונדינית הצחורה לתפקיד, אפילו לא מעלה את האפשרות במחשבה. הנימוק של הבמאית לכך הוא שמדובר בנושא חשוב מכדי לעסוק בו כעלילת משנה, אבל זה רק הופך את הבחירה לעבד את ספרו של קאלינן, המתרחש בזמן מלחמה בה נלחמו על ביטול העבדות, ליותר אומללה. קופולה הכניסה מספיק שינויים לעלילה, כך שניתן היה למקם אותה בזמן כל מלחמה אחרת בהיסטוריה. היא התעקשה להיצמד דווקא לזו שסבבה סביב נושא שהסרט מסרב לגעת בו.

יש בהפיתוי גם דברים חיוביים. הצלם פיליפ לה סורד עושה שימוש נאה באור טבעי ובאור נרות על מנת להעניק לסרט מראה יותר מדויק תקופתית. גם קולות התותחים הנשמעים במרחק מבלי להופיע על המסך הם טאץ' נחמד. קולין פארל מוצלח בסך הכל בתפקיד ג'ון מקברני ומצליח לשבות את הקהל בקסמיו כפי שהדמויות הנשיות נשבות. גם קירסטן דאנסט וניקול קידמן בסדר בתפקידים שלהן, אם כי לא מראות משהו שלא עשו בעבר. עבור שתיהן, הפיתוי הוא לא אתגר אמיתי והדבר ניכר בניתוק הרגשי שלהן מהמתרחש על המסך. אל פנינג היא נקודה לרעת הליהוק. אף על פי שהיא נראית יותר מושקעת בסרט משאר השחקניות, המשחק שלה מאולץ והדמות עצמה כתובה באופן שטחי ומשעמם.

אני מעריך את הרצון של סופיה קופולה לספר סיפורים על-זמניים ולהפוך את המצב המלחמתי למשל. לצערי, היא לא טובה בזה כפי שנדמה לה. מבלי להעניק לדמויות הנשיות יותר עומק, קשה אפילו לזכור איך קוראים לחצי מהן. לכל אחת מאפיינים שטחיים ומעט מאוד זמן להתפתח. קיצוץ התפתחויות דרמתיות חשובות שהופיעו בספר, כמו גם התעלמות מהפולמוס המוסרי שהתחיל את המתיחות שהובילה למלחמה, היו אמורים להיענות בהקדשת יותר זמן לעיבוי הדמויות והדגשת האופן בו הנוכחות של ג'ון משפיעה על כל אחת מהן. במקום, קופולה מסתפקת בהצגה חפוזה של הנשים והתמקדות בגבר חסר יחוד להפליא כבסיס למתח ודרמה. זה לא מספיק בכדי ליצור התעניינות בסיפור, כך שעם כל הרצון להדגיש את הסאבטקסט של חומר המקור, סרט חייב שיהיה לו משהו מעבר לרעיון בסיסי על מנת למשוך אנשים לתוכו. סופיה קופולה נמנעת מפיתוח כר שיספק לעלילה מקום לצמוח מתוכו והסרט כולו סובל מכך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s