סרטים שכדאי לעקוב אחריהם בוונציה וטורונטו

VeniceFilmFestival74poster_resize.jpg

2017_Toronto_International_Film_Festival_poster_resize.jpg

 

במרוץ לאוסקר, ישנם שני שילושים קדושים. היותר מוכר הוא SAG, PGA ו-DGA, שלוש הגילדות הגדולות בתעשיה (מפיקים, שחקנים ובמאים) שהבחירות שלהם משקפות בקירוב את בחירות האקדמיה בטקס האוסקר. עם זאת, מבחינת יחסי ציבור, השילוש הקדוש באמת הוא ונציה, טלורייד וטורונטו. אלו הן שלוש הערים המארחות את הפסטיבלים המתוקשרים והמסוקרים ביותר של סוף הקיץ. שלושתם נערכים בפרק זמן של שבועיים בין סוף אוגוסט לאמצע ספטמבר ומוצגים בהם סרטים שמכוונים ישירות אל עונת הפרסים. רשימת הזוכים והמועמדים לאוסקר במאה הנוכחית, מצביעה על קשר ישיר בין הקרנות בכורה בפסטיבלים לבין סיכויים גבוהים למועמדות לאוסקר. ככל הנראה, התקופה שבין הפסטיבלים לבין טקס האוסקר, היא בדיוק באורך הזמן הנחוץ לבניית קמפיין יעיל ויצירת באז לקראת פרסי האקדמיה. למעשה, גם אם לא נמצא פייבוריט ברור באחת משלוש ערי הקודש, בסוף עונת הפסיטבלים הקצרה כבר אפשר לדעת פחות או יותר אלו סרטים יזכו לקידום החזק ביותר בחודשים הקרובים.

פסטיבל טורונטו ופסטיבל ונציה פרסמו כבר רשימה (כמעט) סופית של סרטים שיוקרנו במהלכם והיא הזו מפוצצת בסרטים בעלי פוטנציאל לאוסקר. החלטתי להציג מדריך לשמות שכדאי לשים לב אליהם השנה, מאחר ואחד מאלה בהחלט עשוי להיות הזוכה הגדול בתום עונת הפרסים. את הרשימה של הסרטים שיוצגו בטלורייד לא ניתן להשיג עדיין, כי מארגני הפסטיבל שומרים אותה בסוד עד הרגע האחרון. זה לכאורה צעד לא חכם מבחינה שיווקית, אבל בהתחשב בכך שהסודיות הזו השיגה להם בכורה עולמית של "אור ירח" בשנה שעברה, כנראה יש להם מושג מה הם עושים.

הנה הסרטים שיוצגו השנה בוונציה וטורונטו ומנחשי אוסקר הולכים להתמקד בהם:

 

Downsizing – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה. אלכסנדר פיין חוזר לשתף פעולה עם שותפו הוותיק לכתיבה, ג'ים טיילור, איתו חלק את הזכיה באוסקר על התסריט של "דרכים צדדיות". Downsizing ("צמצום"?) עוסק בגבר ואישה שמחליטים שחייהם ישתפרו אם יקטינו מעט את ממדי גופם. מאט דיימון וקריסטן ויג בתפקידים הראשיים במה שנשמע כמו מדע בדיוני רך, מהסוג שמבקרים וחברי אקדמיה יכולים להתמודד איתו יחסית בקלות. פיין נוטה לקחת את הזמן בין פרויקטים (סרטו הקודם, "נברסקה" יצא לפני ארבע שנים), אבל התוצאה תמיד זוכה לתגובות חיוביות והוא עצמו היה מועמד לאוסקר על בימוי שלושת סרטיו האחרונים.

First Reformed – פול שריידר מפורסם בעיקר כתסריטאי, אבל יש לו הספק בכלל לא רע גם כבמאי. בעוד הוא לא נוטה למשוך את תשומת לב האקדמיה, לסרט הזה יש פוטנציאל לפחות להוציא מועמדות או שתיים על משחק. איתן הוק מגלם כומר צבאי לשעבר ששכל את בנו ומפתח קשר עם חברה בכנסיה (אמנדה זייפריד) שבעלה התאבד. למרות שכתב תסריטים לשני סרטים של מרטין סקורסזה שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר ("נהג מונית" ו"השור הזועם"), שריידר מעולם לא היה מועמד בעצמו. יתכן והופעה טובה של הוק או זייפריד תעורר עניין בסרט.

פוקסטרוט – לפני שמונה שנים, הפתיע הבמאי הישראלי שמואל מעוז כאשר זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה על סרט הביכורים שלו "לבנון". כעת, הוא חוזר לתחרות עם סרט נוסף שעוסק בצד האפל של השרות הצבאי. אישית, לא אהבתי את "לבנון", אבל תזמון ההכרזה על הכללתו של "פוקסטרוט" בתחרות מושלם מבחינת יחסי ציבור, מאחר והדבר נעשה בזמן שעוד נערכו הקרנות אקדמיה לקראת פרסי אופיר. עם 13 מועמדויות, "פוקסטרוט" הוא כנראה פייבוריט לייצג את ישראל באוסקר, אז כדאי לשים לב לתגובות שיקבל בפסטיבלים.

לין און פיט – אנדרו היי אינו שם מוכר במיוחד, אבל הוא נמצא בסביבה כבר זמן מה. היי עבד כעורך ב"גלדיאטור", "בלאק הוק דאון", "חיוך של מונה ליסה", "לילות שנחאי" ועוד כמה סרטים, בטרם החל לביים בעצמו. סרטו המוכר היחיד עד כה הוא "45 שנים" מלפני שנתיים. "לין און פיט" עוסק בנער שיוצא לחפש את דודתו כאשר הוא מלווה בסוס גנוב שעל שמו נקרא הסרט. אני לא מאוד אופטימי לגבי סיכוייו בהמשך השנה, במיוחד כשרוב צוות השחקנים אינו מוכר במיוחד. זו יכולה להיות הפתעה מאחר ויש לאקדמיה היסטוריה משונה עם סרטים על סוסים.

אמא! – דארן ארונופסקי חוזר לעולם סרטי האימה לאחר ההתנסות השנויה במחלוקת עם "המבול". זה סרט שבהחלט יכול להרוויח מהנסיון של האקדמיה להצעיר את רשימת החברים בה, מאחר והוא כנראה הולך להיות מאוד עוכר שלווה. ג'ניפר לורנס, חוויאר ברדם, מישל פייפר, אד האריס, ביחד יש להם 14 מועמדויות לאוסקר על משחק וסיכוי טוב שהסרט הזה יביא לפחות לאחד או אחת מהם עוד מועמדות. העלילה עוסקת בזוג ששגרת חייו מופרת כאשר אורחים לא קרואים פולשים לביתם. בהתחשב באהדה לה זכה מותחן האימה הקודם של ארונופסקי, "ברבור שחור", אפשר ו"אמא!" יגרוף הרבה מחמאות.

הצורה של המים – הסרטים האחרונים של גיירמו דל טורו לא בדיוק זכו ליצוג בפרסי סוף השנה. למרות שעדיין התקבלו בעיקר בחיוב בידי מבקרים, התחילה להיווצר תחושה שדל טורו נמצא מעבר לשיא. התחושה הזו עשויה להתברר כשגויה אם "הצורה של המים" יעמוד בציפיות שהטריילר שלו יצר. סאלי הוקינס מגלמת מנקה אלמת שיוצרת קשר עם יצור ימי המוחזק במעבדה. מעבר לכך שהעיצוב והאפקטים כנראה יראו טוב, זו עשויה להיחשב להופעה הטובה ביותר של הוקינס עד כה. יתכן והסרט יותר מדי לא מציאותי לטעם האקדמיה, אבל יש סיכוי שישיג מספר מועמדויות לאוסקר, כולל לשחקנית הראשית.

סאבורביקון – מדי פעם, ג'ורג' קלוני מזכיר לנו שהוא לא רק שחקן, אלא גם במאי, תסריטאי ומפיק. בסרטו החדש, הוא מוותר לחלוטין על הופעה מול המצלמה ומביים צוות שחקנים שכולל את מאט דיימון (יהיה לג'ימי קימל הרבה חומר לבדיחות השנה), ג'וליאן מור, אוסקר אייזק וג'וש ברולין, בקומדיית פשע שעדיין לא ידוע הרבה על עלילתה. על התסריט חתומים קלוני וגרנט הסלוב, כמו גם האחים כהן. בשנים האחרונות צצים יותר ויותר סרטים שהכהנים תרמו לכתיבתם, אבל לא ביימו בעצמם. לפעמים, התוצאה מוצלחת ("גשר המרגלים"), אבל ברוב המקרים, הבמאים לא מצליחים לתרגם את הרעיונות של האחים לסרט טוב. זו הסיבה שלמרות שעל פניו, סרט של קלוני שנכתב בחלקו בידי האחים כהן אמור להיות מדהים, ההיסטוריה מראה שאם הם לא מביימים בעצמם, זה מסתיים לרוב באכזבה.

שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי – מרטין מקדונה הוא מאותם קולנוענים שמצטיינים ביצירת וולגריות שנונה. הסרטים שלו אינם נעימים לאוזן ועדיין, מדביקים את הקהל במשפטים קליטים. בסרטו החדש, פרנסס מקדורמנד מגלמת אישה המוחה כנגד רפיסות המשטרה בחקירת רצח בתה. לפי הטריילר, מקדורמנד בהחלט עשויה להיות מועמדת השנה לפרסים רבים.

מהומה באגף 99 – ס.קרייג זאלר ביים עד היום רק סרט אחד, אבל הוא התקבל יפה בקרב מבקרים. "Bone Tomahawk" הוא סרט אלים, מסוגנן וכושל כלכלית. עם תקציב של פחות משני מיליון דולר, הוא הכניס בערך שמינית מזה. זה אומר שסרטו החדש, על מתאגרף לשעבר שנכנס לכלא באשמת סחר בסמים, נותן לזאלר הזדמנות להקסים את המפיצים מבלי שידעו כמעט שום דבר על עבודתו. עם צוות שחקנים שכולל את וינס ווהן, ג'ניפר קרפנטר ודון ג'ונסון, גם זה לא צפוי להיות שובר קופות, אבל אולי זאלר יצליח להפתיע ולצאת מעונת הפסטיבלים עם תאריך הפצה אטרקטיבי.

הנשמות שלנו בלילה – אין הרבה שאני יכול לכתוב על ריטש בטרה. הבמאי ההודי זכה להצלחה מסוימת לפני כמה שנים עם "לאנצ'בוקס", אבל הדבר לא הביא לפרסים מטעם אנשי התעשיה העובדים בהוליווד. "הנשמות שלנו בלילה" עושה רושם של סרט שהיה יכול להיות מתמודד חזק על האוסקר, לו עמד מאחוריו במאי מוכר יותר. רוברט רדפורד וג'יין פונדה מגלמים אלמן ואלמנה הגרים בשכנות ומתחילים לתקשר אחרי שנים של התעלמות הדדית. שני השחקנים הוותיקים ימשכו את תשומת לבם של חברי האקדמיה הוותיקים, אבל כמו שסרטי אימה, מד"ב ופנטזיה עשויים להרוויח מכניסת צעירים לשורות האקדמיה, סרטו של בטרה עלול להתקשות להשיג מועמדות בשל כך.

ויקטוריה ועבדול – עם קריירה שנמשכת מעל ארבעה עשורים, מדהים שסטיבן פרירס היה מועמד לאוסקר רק פעמיים. המועמדות האחרונה שלו הייתה על "המלכה" והסרט האחרון בבימויו שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר היה "פילומינה" עם ג'ודי דנץ'. "ויקטוריה ועבדול" הוא שילוב של גורמים משני הסרטים האלה: ג'ודי דנץ' בתפקיד מלכה. הסרט עוסק בקשר שנרקם בין המלכה ויקטוריה הזקנה, לבין משרתה ההודי עבדול כארים. השילוב של דמויות אמיתיות וקשר לא שגרתי הוא פתיון אוסקרים ידוע גם ככה. כשסטיבן פרירס אחראי עליו, הסיכוי שעוד נשמע ממנו לקראת סוף השנה רק גדל.

נשימה – אנחנו רגילים לחשוב על אנדי סרקיס כמי שעטוף רוב הזמן בחליפה כחולה אליה מודבקים הרבה חיישנים וכדורים קטנים, על מנת ללכוד את תנועתו ליצירת סרט על קוף אדם כזה או אחר. עכשיו שאני חושב על זה, מדובר בתחום מאוד ספציפי לבנות סביבו קריירה. "נשימה" הוא נסיונו הראשון לביים סרט. בשנה הבאה, יעבוד על גרסה משלו לספר הג'ונגל (נחשו איזו דמות הוא הולך לגלם. טעיתם, הוא עומד להיות באלו), אבל לפני כן, יציג בפסטיבל טורונטו סרט שונה מכל מה שהיה מזוהה איתו עד כה. זהו עיבוד לסיפור חייו של רובין קוונדיש, שהפך למשותק בכל גופו בעקבות מחלת הפוליו ופעל לשיפור היחס והתנאים עבור משותקים אחרים. אנדרו גארפילד, בתפקיד הראשי, עשוי לקטוף הרבה מחמאות, אם רק יצליח להשתחרר מההשוואה המתבקשת לאדי רדמיין ב"התאוריה של הכל".

התופס היה מרגל – סרט המבוסס על סיפורו האמיתי של מו ברג, שחקן בייסבול ותיק שהפך למרגל בזמן מלחמת העולם השניה. קשה לי לשפוט האם כדאי לעקוב אחר הסרט הזה. הבמאי הפולני-אוסטרלי בן לווין ותיק, אבל בעל הספק חלש יחסית. הסרט היחיד שלו שראיתי היה "מפגשים" שסבל מתסריט חלש ובימוי חסר השראה, אבל בו זמנית גם הציג הופעות משחק טובות. את "התופס היה מרגל" כתב רוברט רודט, שברזומה שלו גם "להציל את טוראי ראיין" וגם "הפטריוט", אז עקביות אינה הצד החזק שלו. צוות השחקנים כולל את פול ראד, גאי פירס, ג'ף דניאלס, פול ג'יאמטי, סיינה מילר, מארק סטרונג וטום וילקינסון. צוות מאוד מבטיח, אבל בהתחשב ברקורד הלא יציב של הבמאי והתסריטאי, קשה מאוד לחזות את התוצאה.

השעה האפלה ביותר – אחד השמות החזקים במרוץ לאוסקר כרגע. אחרי ש"דנקרק" די הבטיח את מקומו בסיכומי השנה, מגיע סרטו של ג'ו רייט על מה שנעשה במקביל במסדרונות הממשל הבריטיים. עיקר המשיכה של הסרט היא בגארי אולדמן, המגלם את וינסטון צ'רצ'יל. אולדמן נראה כמו הימור בטוח למועמדות לאוסקר ואולי גם זכיה. אם שאר השחקנים יעמדו בקצב וג'ו רייט יעשה עבודה טובה יותר מבשני סרטיו האחרונים, ההייפ עשוי להתגלות כמוצדק.

מלכים – מהסרטים שיש לי פחות אמון בסיכוייהם לתפוס תשומת לב, אבל הבמאית דניז גמזה ארגובן עשתה רושם טוב עם "ילדות פרא", אז סרטה הראשון באנגלית שווה אזכור. האלי ברי ודניאל קרייג מככבים בדרמה המתרחשת על רקע המהומות בלוס אנג'לס ב-1992. אולי יהיה טוב, אולי לא. בכל אופן, מסקרן לראות איך ארגובן תסתדר בשפה חדשה.

מרי שלי – עוד במאית ממוצא מזרח תיכוני שעושה צעדים ראשונים באנגלית, היא חייפה אל-מנצור. אחרי "וואג'דה" שהשתדל להחדיר מסרים פמיניסטיים לחברה הסעודית, מגיע סיפורה של מי שגדלה בבית פמיניסטי הרבה לפני שהדבר היה מקובל בעולם המערבי. תמיד חשבתי שהסופרת מרי שלי היא דמות מרתקת שראויה להיות נושא לסרט. אני לא בטוח אם אל פאנינג היא ליהוק מתאים לתפקיד הראשי, אבל אולי אל-מנצור רואה בה משהו שאני לא רואה.

ההר שבינינו – נשלים את הסריה המזרח תיכונית עם האני אבו-אסעד, הבמאי הפלסטיני המפורסם ביותר בעולם, למרות שטכנית הוא אזרח ישראלי-הולנדי. "ההר שבינינו" מבוסס על רב-מכר אודות רופא וצלמת עיתונות ששורדים התרסקות מטוס ונותרים לבדם בהרים. אידריס אלבה וקייט וינסלט בתפקידים הראשיים מעוררים התעניינות בקרב חזאי אוסקר עוד מתחילת השנה.

מאדבאונד – מבחינתי, זה סימן השאלה הגדול של המרוץ לאוסקר השנה. מעבר לשאלה האם "מאדבאונד" יהיה לטעמם של חברי האקדמיה או לא, צריך קודם לדעת אם הם בכלל רואים בו סרט קולנוע. "מאדבאונד" מופץ בידי נטפליקס וכמו שראינו בפסטיבל קאן, יש אנשים שלא ממש אוהבים את הגישה של החברה. סרטים שלה התקבלו בקריאות בוז בשל הפצתם דרך אתר החברה ולא בקולנוע. לפני שנתיים, חוסר החיבה לנטפליקס כנראה היה גורם משמעותי לכך ש"חיות ללא ארץ" נעדר לחלוטין מהאוסקר, למרות שסומן כמתחרה רציני בידי פרסים מקדימים. אם "מאדבאונד", בבימויה של די ריס, יצליח להתגבר על הדעה הקדומה שמלווה את סרטי נטפליקס, הוא יכול להיות גורם משמעותי בפרסי סוף השנה. הוא זכה להרבה מחמאות בפסטיבל סאנדאנס וכנראה שירוויח ביקורות מהללות גם בטורונטו, אבל לא ברור אם מספיק חברי אקדמיה יתיחסו אליו כאל סרט קולנוע לגיטימי, או יראו בו הפקת טלוויזיה מנופחת.

חזק יותר – זוכרים לפני שנתיים, כשאדם מקיי, במאי המזוהה בעיקר עם קומדיות לא שנונות במיוחד, היה מועמד לאוסקר על בימוי "מכונת הכסף"? דיוויד גורדון גרין רוצה לעבור הליך דומה. גרין אמנם התחיל כבמאי דרמתי, אבל סרטיו היותר מוכרים הם קומדיות סטלנים, לא בדיוק חומר לאוסקר. "חזק יותר" הוא חזרה למקורות עבורו. ג'ייק ג'ילנהול מגלם אדם שאבד את רגליו בפיגוע במרתון בוסטון ומנסה להשתקם. תפקיד שמגיע עם מועמדות לאוסקר בילט-אין, אם הסרט עצמו יהיה מוצלח. אין לי ספק שג'ילנהול שחקן מספיק טוב בכדי להוציא את המיטב מהתפקיד הזה, השאלה היא האם דיוויד גורדון גרין ידע איך לעבוד איתו.

האישה – סרטו של הבמאי השבדי ביורן רונגה לא צפוי להיות השם החזק שיצא מפסטיבל טורונטו, אבל אולי, רק אולי, זו ההזדמנות של גלן קלוז למועמדות נוספת לאוסקר. אחרי שש מועמדויות ללא זכיה ורגע לפני שמדברים עליה כזוכה אפשרית בפרס על מפעל חיים, אולי התפקיד בסרט הזה, כסופרת מוערכת שעוזבת את בעלה, בכל זאת יביא לה את האוסקר. מצד שני, אחרי שלא זכתה על "אלברט נובס", באמת נראה שקלוז תאלץ להמתין לפרס מיוחד.

צ'פקווידיק – הבמאי ג'ון קורן מוכר יותר באוסטרליה מאשר במולדתו ארצות הברית, אבל לאקדמיה ההוליוודית תמיד הייתה חולשה מסוימת לדרמות פוליטיות. הסרט מבוסס על המקרה האמיתי בו נוסעת במכוניתו של טד קנדי נהרגה בתאונה בזמן שאחיו בובי החל את קמפיין הבחירות שלו לנשיאות. ג'ייסון קלארק לוהק לתפקיד הראשי, לצד אד הלמס, ברוס דרן וקייט מארה, שבאמת הייתה צריכה ללמוד מ"בית הקלפים" שלא להתקרב לפוליטיקאים.

הימים שלי עם מרסי – אפרופו קייט מארה, היא משתתפת גם בסרטה החדש של הבמאית הישראלית טלי שלום עזר. מארה ואלן פייג' מגלמות שתי נשים בעלות עמדות סותרות בנושא ההוצאה להורג בארצות הברית, שמתאהבות זו בזו. מדובר בהפקה בריטית-אמריקאית שהבמאית ילידת כפר סבא הוזמנה לביים בעקבות הפרסום שהביא לה סרטה הקודם, "פרינסס". יחסים חד-מיניים הם נושא שתמיד קשה לחזות מראש איך יתקבל. "אור ירח" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל "קרול" כלל לא היה מועמד בקטגוריה זו. שלום עזר אינה שם שמושך קהל רחב, אז השחקניות הראשיות יצטרכו להיות אלה שמביאות את התקשורת להבחין בסרט.

שלושה משיחים – ג'ון אבנט ביים את "עגבניות ירוקות מטוגנות". זה בערך הפרט המעניין ביותר בפילמוגרפיה שלו. ב-26 השנים שעברו מאז, סרט הטלוויזיה "התקוממות" (מ-2001) הוא הדבר היחיד שבכלל מצלצל מוכר. הבן אדם הצליח לביים סרט עם רוברט דה נירו ואל פצ'ינו ושאף אחד לא יזכור את קיומו. הנה נודע כי יש לאבנט סרט חדש, המבוסס על ספרו של הפסיכולוג מילטון רוקיץ'. הסרט מציג ניסוי אמיתי שערך רוקיץ' בשלושה מטופלים אשר כל אחד מהם האמין שהוא ישו. כמו הרבה ניסויים מפורסמים משנות השישים, גם זה נתפס כיום כבעייתי מוסרית ורוקיץ' אף התנצל עליו פומבית. זה לא הפריע לג'ון אבנט ללהק את ריצ'רד גיר, פיטר דינקלג', וולטון גוגינס ובראדלי ויטפורד לסרט. אני לא מצפה לתוצאה הסופית בכליון עיניים, אבל לפחות הליהוק מסקרן.

120 פעימות בדקה – סרטו של רובין קמפילו על סיפורם של פעילים למען יחס הוגן כלפי חולי איידס בתחילת שנות התשעים, הוצג כבר בפסטיבל קאן והתקבל בתשואות. קשה להעריך עד כמה הוא יהיה גורם משמעותי בסוף השנה בין כל הסרטים דוברי האנגלית, אבל בהחלט לא הייתי פוסל אותו כנציג אפשרי של צרפת לאוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה.

מלחמת המינים – סרט שלא נמצא גבוה בתחזיות אוסקר כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. "מלחמת המינים" מבוסס על משחק הטניס המתוקשר בין בילי ג'ין קינג (אמה סטון) לבובי ריגס (סטיב קארל). מה שהיה אמור להיות משחק ראווה, הפך למאבק על הכרה בספורטאיות כשוות ערך למתחרים גברים. ואלרי פריס וג'ונתן דייטון כבר ביימו מועמד אחד לאוסקר, "מיס סאנשיין הקטנה" ומשתפים פה פעולה עם התסריטאי זוכה האוסקר סיימון ביופוי ("נער החידות ממומביי"). עוד אין ביקורות על הסרט, אבל הוא בהחלט נראה כמו משהו שהאקדמיה עשויה לאהוב, כאשר מועמדויות על המשחק לסטון וקארל הן אופציה סבירה.

המסע של פרוונה – 2017 אינה שנה חזקה לסרטי אנימציה, במיוחד בהשוואה לקודמתה. עדיין, הנה סרט שבהחלט יכול להיות מועמד לאוסקר ולשבות את לב הצופים והמבקרים. מדובר בעיבוד לרב המכר של דבורה אליס על ילדה אפגנית שמתחזה לבן על מנת לפרנס את משפחתה. כמו "מולאן", רק בלי להביס את ההונים. האולפן מאחורי הסרט הוא קרטון סלון, שהפיק גם את "הסוד של קלס" ו"שיר הים", שניהם היו מועמדים לאוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר.

קרא לי בשמך – רוב הסרטים ברשימה עוד לא הוקרנו בפני קהל, כך שאפשר רק להמר כיצד יתקבלו. "קרא לי בשמך", על פי ספרו של אנדרה אסימן, כבר הוקרן בפסטיבל סאנדאנס וצבר מאז רק תשבחות. לוקה גואדאנינו האיטלקי מוכר בעיקר מבימוי דרמות קטנות כמו "אני אהבה" ו"גלים גבוהים". לפי הערכות, "קרא לי בשמך" עשוי להיות הפריצה הגדולה שלו למיינסטרים. הסרט עוסק בשני גברים צעירים הנפגשים במהלך קיץ בצפון איטליה ומתאהבים. ארמי האמר וטימותי צ'למט צברו שבחים על הופעתם, אבל מייקל סטאלברג, שגם ככה מופיע בכל סרט שלישי בשנים האחרונות, הוא זה שהכי לכד את עיני המבקרים. אם זה לא מספיק, על התסריט חתום ג'יימס אייבורי, הבמאי שהיה מועמד לאוסקר שלוש פעמים במהלך סוף שנות השמונים ותחילת התשעים. בגיל 89, אולי האקדמיה תחליט להעניק לו סוף סוף פרס.

מלחמת הזרמים – בעוד הסרט הזה לא הוצג בסאנדאנס, הוא מבוים בידי מישהו שהתגלה בפסטיבל לפני שנתיים וחצי. אלפונסו גומז-רחון הטקסני זכה בשני פרסים חשובים בסאנדאנס על סרטו השני "אני וארל וזאת שעומדת למות". בעוד הדבר לא הוביל למועמדות לאוסקר, הוא השיג לו עבודה על פרויקט שמסתובב בהוליווד כבר שנים. אחרי מספר חילופי במאים ושחקנים, הוחלט שגומז-רחון יביים את הסרט על התחרות בין הממציאים תומס אדיסון וג'ורג' וסטינגהאוס, אותם יגלמו בנדיקט קמברבץ' ומייקל שאנון. בעוד מדובר בשילוב מעניין בין במאי אינדי יצירתי לשני כוכבים מוערכים, יש לי סייגים מהסרט הזה. יכול להיות שיהיה מתחרה חזק על פרסי סוף השנה, אבל משהו בי עדיין סקפטי לגבי התוצאה הסופית. אולי זה פשוט החשש שגומז-רחון קפץ מהר מדי לפרויקט כל כך שאפתני, או הנסיון הדל של התסריטאי מייקל מיטניק, שעיקר עבודתו עד כה היא על סדרת הטלוויזיה "ויניל", שהתקבלה בביקורות מעורבות.

עוינים – האם אני סומך על סקוט קופר? שלושת הסרטים הקודמים שלו ("לב לא שפוי", "אחים בדם" ו"חוקי הפשע") היו בינוניים להפליא, אבל הניבו תצוגות משחק מוערכות, כולל אוסקר לג'ף ברידג'ס. "עוינים" יכול להיות עוד נסיון לא מוצלח, אבל צוות שחקנים שכולל את כריסטיאן בייל, רוזמונד פייק ובן פוסטר, בהחלט מעורר עניין. הסיפור עוסק בקצין המלווה צ'יף אינדיאני גוסס בחזרה אל משפחתו דרך שטח אויב. זה יכול להיות יופי של מערבון, אבל אני חושש שקופר שוב יתקשה למצוא בשר אמיתי בעלילה.

ליידי בירד – גרטה גרוויג מוכרת יותר כשחקנית, אך היא חוטא לעתים גם בבימוי וכתיבה. "ליידי בירד" הוא הסרט השני בבימויה. עדיין לא ידוע הרבה על העלילה שלו, רק שהוא עוסק באישה צעירה שעוברת לצפון קליפורניה לשנה. לא נשמע מאוד מרתק, אבל עם צוות שחקנים שכולל את סירשה רונאן, לורי מטקאלף ולוקאס הדג'ס, בהחלט יתכן ויש למה לצפות.

Novitiate – אני עדיין מנסה להבין איך מתרגמים את שם הסרט הזה לעברית. חניכה? תקופת מבחן? לא בטוח. המושג לקוח מהנצרות הקתולית ומתייחס לתקופה בין כניסה של אישה המעוניינת להיות נזירה למנזר, לבין אמירת הנדרים שהופכת אותה לנזירה מן המניין. הסרט, בבימויה של מרגרט בטס, הוקרן בסאנדאנס ומאז מדברים בהתלהבות על ההופעה של מליסה לאו כאם המנזר. היא מובילה כבר זמן מה בהימורים לאוסקר לשחקנית משנה.

פרופסור מרסטון ואשת החיל – רק מתבקש שבאותה שנה בה יצא לאקרנים סרט על וונדר וומן, יצא גם סרט העוסק בסיפור המקור שלה. לא, לא זה עם האלים היוונים והנשק הסודי וכל זה, אלא המקור של הקומיקס עצמו. לוק אוונס מגלם את היוצר של וונדר וומן, רבקה הול את אשתו שהייתה השראה לדמות, ובלה הית'קור את האישה השניה עליה בוססה אשת חיל והייתה חלק ממערכת היחסים הפתוחה של הזוג הנשוי. זה נשמע כמו רעיון מסקרן לסרט והתזמון שלו מושלם, אבל אני מוריד ציפיות כי לבמאית-תסריטאית אנג'לה רובינסון אין הרבה נסיון קולנועי, ורשימת הקרדיטים שלה בקולנוע ובטלוויזיה לא כוללת יצירות מתוחכמות במיוחד. הסרט האחרון אותו ביימה הוא "החיפושית בהילוך גבוה" מ-2005.

אמן האסונות – כחובב יצירות גרועות בצורה נלעגת, אני מאוד מחכה לסרט הזה. הקרנות מוקדמות שלו יצרו באז חיובי ולמרות שזה לא מסוג הסרטים שמככבים בטקסי פרסים, רק המחשבה על ג'יימס פרנקו בתפקיד טומי ויסו, בזמן צילומי "החדר", אחד הסרטים המגוחכים בהיסטוריה… אני כל כך מקווה שיש קהל לסיפור הזה.

פרויקט פלורידה – הסרט הזה מעורר עניין מאז פסטיבל קאן. הבמאי שון בייקר מוכר יותר בזכות הסדרה הקומית "גרג הארנב", אבל הביקורות על הדרמה החדשה שלו מאוד חיוביות בינתיים. קשה קצת להבין על מה הסרט מהתקצירים, מה שמעורר את החשד שהוא לא כל כך מבוסס עלילה ויותר מציג מראה למציאות בפרויקט שיכון עני. וילם דפו הוא בינתיים השם שמושך את עיקר המחמאות בצוות השחקנים.

המשחק של מולי – אחרי שהפך לאחד התסריטאים המשפיעים בעולם, ארון זורקין החליט לנסות את כוחו גם בבימוי. בסרט הביכורים שלו, ג'סיקה צ'סטיין מגלמת מחליקה אולימפית לשעבר שהחלה לנהל משחקי פוקר לאליטות ומשכה את תשומת לב ה-FBI בעקבות מעורבות המאפיה הרוסית במשחק. אין לי על סמך מה לשפוט את יכולות הבימוי של זורקין, אבל צ'סטיין היא שחקנית מעולה שבהחלט מתאימה לסגנון הכתיבה המהיר והחד שמאפיין את תסריטיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.