ביקורת: פצצה אטומית

atomic-blonde-poster_resize.jpg

 

אני לא באמת זוכר את נפילת חומת ברלין, למרות שבוודאי ראיתי משהו על זה בטלוויזיה. הייתי עדיין בגן כשזה קרה ולא יכולתי אפילו להתחיל להבין את המורכבות של המצב. איך עיר יכולה להיות מפוצלת בין שתי מעצמות מתחרות, אבל לשכון בכלל בלבה של מדינה שלישית, איך מובלעות ומעברי גבול עובדים, למה בכלל לבנות חומה ומה ההבדל בין שתי הגרמניות, חוץ מזה שלאחת מהן יש מין עיגול עם מחוגה בדגל. אלה דברים שהמוח הקטן שלי לא היה מסוגל לקלוט באותו הזמן. למען האמת, גם בתור מבוגר קשה להבין מה בדיוק הלך שם.

אם להאמין לסרטים שראיתי ולספרים שקראתי, ברלין בסוף שנות השמונים הייתה העיר עם ריכוז המרגלים לקמ"ר הגבוה בעולם. אולי זה נכון ואולי לא, אבל קשה למצוא יצירה שמתרחשת בעיר, במיוחד בחלק שנשלט בידי המפלגה הקומוניסטית, בה אין לפחות דמות אחת של סוכן כפול שנמצא בסכנת חיים וצריך לעבור את החומה לצד השני. את רוב המלחמה הקרה פספסתי, אבל הרבה יוצרים דאגו לתעד או לשחזר את תחושת הפרנויה ששרתה לדעתם על העולם כולו ועל ברלין בפרט.

"פצצה אטומית" הוא עיבוד חופשי יחסית לרומן הגרפי "העיר הקרה ביותר" של אנטוני ג'ונסטון וסם הרט. לוריין בראוטון היא מרגלת בריטית שנשלחת למזרח ברלין בעקבות רציחת סוכן MI6 בידי ה-ק.ג.ב. לוריין צריכה להשיג רשימת סוכנים פעילים שנגנבה בידי הסובייטים ולחשוף את זהותו של סוכן כפול המוכר רק בכינוי סאצ'ל. איש הקשר שלה בברלין הוא האיש מספר אחת בשטח של הבריטים, דיוויד פרסיבל.

כפי שלוריין מגלה במהרה, קשה מאוד לעשות בברלין משהו מבלי שהסובייטים ידעו עליו. כמעט מהשניה בה היא נוחתת בגרמניה, מתחיל מרדף דו כיווני. לא חתול ועכבר, אלא שני חתולים שמנסים להערים זה על זה בתחרות על חתיכת בשר. הבריטים ושותפיהם נמצאים בצד אחד, הסובייטים ושותפיהם מהצד השני, רק שלא תמיד ברור מי נמצא באיזה צד.

די מההתחלה אפשר להבין שפצצה אטומית הוא הרבה יותר סרט מסוגנן מאשר הגיוני. פסקול שירי שנות השמונים מלווה אותו לכל אורכו, הכתוביות מוצגות באפקט של ריסוס גרפיטי זרחני ולא נראה שלמישהו בברלין מפריעות יריות ברחוב, או מכוניות שמתרסקות לתוך קיר באמצע כביש מהיר. המרגלים בסרט ממש גרועים בעבודה שלהם, לפחות בכל הנוגע להיותם סוכנים חשאיים. הם יוצרים כל כך הרבה רעש ובלגן ומדברים על תכניותיהם בקול רם במקומות ציבוריים, שלא ברור איך לא חוסלו לפני שנים. זה כאילו התסריטאי עשה את התחקיר על ידי צפיה בסרטי ג'יימס בונד, במקום לקרוא משהו על עבודת מרגלים אמיתית.

באופן מוזר, חוסר ההגיון הזה לא מפריע רוב הזמן. פצצה אטומית לא אמור להיות מסמך היסטורי מדויק, אלא סרט מהנה ובמשימה הזו, הוא עומד לא רע. למרות משחק בהילוך סרק מצד רוב המשתתפים וחורים גדולים בתסריט, יש לסרט שתי נקודות בהן הוא עושה עבודה ממש טובה.

קודם כל, יצירת האווירה נעשית במקצוענות. הסצנות בברלין מצולמות באחת משתי דרכים: סצנות חוץ אפרוריות שמדגישות את חוסר שמחת החיים ביער הבטון המפוקח בידי קומיסרים ואת העובדה שבתקופה כה קרובה לסוף המלחמה הקרה, כל העיר היא מילולית שטח אפור. בינתיים, סצנות הפנים מצולמות בתאורת נאון קיטשית הנתפסת כאופיינית לשנות השמונים. פסקול של שירים מהתקופה תורם לתחושה שהסיפור אכן מתרחש ב-1989 ושהוא מאפיין סדר עולמי שאינו בן זמננו. אם כי, נראה שלא מעט אנשים כיום מתגעגעים לסדר העולמי הישן. הטריק של שילוב תאורה ופסקול מהאייטיז אמנם אינו מקורי, "דרייב" עשה דבר דומה לפני כמה שנים, אבל בפצצה אטומית הוא מנוצל היטב למתקפת חושים משולבת על העיניים והאוזניים. אני מודה שממש היה לי חיוך מטופש על הפנים בכל פעם שנעשתה בחירת פסקול מוצלחת.

הנקודה השניה שהופכת את פצצה אטומית להפתעה נעימה ולמען האמת, נקודה זו לבדה כבר מצדיקה את הצפיה בו, היא האקשן. הבמאי דיוויד לייץ' הוא בעל עבר עשיר בתחום הפעלולים וכאשר ביים את סרטו הראשון, "ג'ון וויק", השיב להרבה אנשים את האמון בז'אנר. סרט לא חכם במיוחד, אבל מבדר ומקורי בכל הנוגע לקטעי פעולה מורכבים. פצצה אטומית ממשיך את התחושה שלייץ' הוא מהמצטיינים בתחום. למרות שהקטעים היותר רגועים סובלים מבעיות של קצב וכתיבה בינונית, המרדפים והקרבות מציבים רף גבוה. במיוחד מרשימה סצנה שצולמה בשוט רציף ותוכננה בקפידה, כאשר השחקנים שעברו אימונים ממושכים, שומרים על תזמון מושלם ולא מפספסים אפילו לרגע. לא רק שממש קשה לביים סיקוונס שכזה, הוא גם מסובך במיוחד לצילום. הצלם הישראלי-צרפתי-אמריקאי יונתן סלע כנראה מעריץ את עמנואל לובצקי, כי הוא בברור למד ממנו כמה טריקים מאוד נחמדים. סלע ולייץ' צפויים לשתף פעולה גם בסרט ההמשך ל"דדפול" ואני חייב לציין שבעקבות צפיה בפצצה אטומית, אני חושב שמדובר בבחירה נהדרת.

כדי לקבוע האם פצצה אטומית הוא סרט טוב או לא, צריך קודם להחליט לפי איזה ז'אנר לשפוט אותו. כסרט ריגול, הוא נוראי ומתעלם לחלוטין מכל הגיון שאמור ללוות את העבודה. המרגלים בו פועלים בצורה גלויה מדי ולא ממש טובים גם במשימות אותן נשלחו לבצע. שיטות הפעולה שלהם היו חושפות אותם בקלות בעולם האמיתי ועצם העובדה שמנסים להשיג רשימה מפורטת של סוכנים פעילים, מעידה על הגיון עקום מצד מי שהביא רשימה שכזו לברלין מלכתחילה. כמותחן, פצצה אטומית עובד רק חלק מהזמן. יש לו בעיות קצב והדמויות חושפות יותר מדי מידע בבת אחת. לוריין ופרסיבל מסתובבים בחופשיות מפתיעה ברחובות עיר מלאה מתנקשים והתעלומה לגבי זהותו של סאצ'ל מקודמת כל כך לאט, שאפשר לשכוח לרגעים מה הייתה המשימה שלוריין נשלחה לבצע בעצם. מצד שני, חוסר הוודאות לגבי נאמנותן של פחות או יותר כל הדמויות בסרט, מביא לכך שהעלילה יכולה להתקדם לכל כיוון אפשרי ועדיין לשמור על מידה של אמינות.

בעוד לא מדובר בסרט ריגול מוצלח, או במותחן משובח, פצצה אטומית הוא סרט אקשן נהדר. הוא מפצה על עלילה חלשה ודמויות לא שלמות בכמה רגעים עוצרי נשימה ופסקול שמתחרה ב"בייבי דרייבר" על אוסף השירים המהנה של הקיץ (לא גובר עליו, אבל נותן יותר פייט מרוב הסרטים שיצאו השנה). העלילה נמשכת כמה דקות מעבר לרצוי ומוסיפה פרטים שלא באמת תורמים לסיפור, רק בשביל לנסות ולהפתיע בכל זאת. מכיוון שלרוב התעלומות בסרט יש פתרון שקל לנחש ממרחקים, עוד טוויסט ועוד טוויסט לא באמת עוזרים. אסור לצפות ליצירה מתוחכמת אם רוצים להנות, אלא לקבל את העלילה המטופשת ואת חוסר העקביות כתרוצים לכמה מסצנות האקשן היותר טובות שתראו בזמן הקרוב על המסך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.