ביקורת: דנקרק

dunkirk-poster_resize.jpg

 

כמעט לכל מדינה בעולם יש את הטראומה הצבאית שלה. כשלון שהכה במידה כל כך לא צפויה, שהוא חייב שינוי מוחלט של תפיסת המצב והביא לסדרה של ארועים היסטוריים שהכתיבו את המציאות כפי שהיא מוכרת כיום. לישראל יש את מלחמת יום כיפור, שהביאה לתהליך שלום מול מצרים ולמהפך פוליטי בעקבותיו הליכוד עלה לראשונה לשלטון. לארצות הברית יש את המתקפה על פרל הרבור שלא רק גרמה לאמריקאים להתייחס יותר ברצינות ליפן ככוח לוחם, אלא גם הביאה לכניסתה למלחמת העולם השניה ולחיזוק משמעותי של בעלות הברית. לבריטניה יש את קרב דנקרק.

פחות מחודש לאחר כניסתו של וינסטון צ'רצ'יל לתפקיד ראש הממשלה, נתקל באתגר שערער לחלוטין את השאננות הבריטית וגרם לשינוי תפיסתי לגבי ההכנות למערכה מול גרמניה הנאצית. לאחר נסיון כושל להדוף את הנאצים על ידי שליחת מאות אלפי חיילים בריטים שילחמו לצד כוחות צרפתים, מצאו עצמם חיילי הממלכה מוקפים בכוחות גרמנים, כאשר דרך היציאה היחידה היא מתעלת למאנש. הם נדחקו לעבר חוף דנקרק, 72 קילומטר מהנקודה הקרובה ביותר של האי בריטניה כשהגיעה הפקודה להתפנות. זו הייתה אמנם פגיעה קשה במורל הבריטי, אולם צ'רצ'יל הבין שיזדקק לכל הכוחות שיוכל במגרש הביתי, כי לשם הגרמנים יגיעו בהמשך.

"דנקרק" לא עוסק בצד הדיפלומטי, או בתכנונים האסטרטגיים של בכירי השלטון והצבא הבריטיים. בשביל זה, יש את "Darkest Hour" שיצא בעוד כמה חודשים. דנקרק מראה את הנעשה בשטח, מנקודת המבט של המעורבים במבצע הפינוי. הוא מביא שלוש נקודות מבט. האחת מציגה את השבוע המתוח שעובר על החיילים הממתינים לפינוי ליד שובר הגלים, כאשר מטוסים גרמניים מפגיזים אותם מדי פעם וכוחות יבשתיים עלולים לפרוץ מעבר לגבעה הקרובה בכל רגע. הנקודה השניה היא יום על סירתו של מר דוסון, קפטן של ספינה אזרחית, אחת מבין מאות שגויסו על מנת לסייע בפינוי, כאשר איתו נמצאים על הסיפון בנו, חברם הצעיר ג'ורג' וטיס בעל הלם קרב שממש לא היה רוצה לחזור לאיזור הלחימה. נקודת המבט השלישית היא שעה במהלכה מנסים שלושה טייסי חיל האוויר המלכותי למנוע ממקביליהם הגרמנים לפגוע בכלי השיט הבריטיים ובחיילים שעל החוף. משימה מאתגרת במיוחד מכיוון שלאחד מהטייסים נשבר מד הדלק והוא לא בטוח כמה זמן בדיוק נותר לו באוויר. יבשה, ים, שמים. שבוע, יום, שעה.

כשאתה כריסטופר נולאן והשנה היא 2017, אתה יכול לעשות פחות או יותר מה שבא לך. יש לנולאן ברזומה מספיק שוברי קופות ויכולת למשוך שמות גדולים שיעבדו איתו, בכדי שלא ישאלו שאלות בטרם קונים את זכויות ההפצה על סרטיו. גם הקהל סומך עליו שיוציא את המיטב מהסרט וישתדל לא רק לבדר, אלא גם לגרום לצופים לחשוב ולהטיל ספק באפשרות שהם יודעים הכל על העולם בו אנו חיים.

רוב הפרטים בפסקה האחרונה אינם תקפים לגבי דנקרק, מה שהופך אותו לבחירה מאוד לא שגרתית עבור נולאן. קודם כל, הההחלטה לביים את הסרט דווקא עכשיו מפתיעה. נולאן חלק את ילדותו בין אנגליה לארצות הברית, אבל להוציא את סרט הביכורים הלא ממש מוכר שלו, "Following", הצד האמריקאי שלט באופן מורגש ביצירתו. גם כאשר להק לתפקידים הראשיים שחקנים בריטים או אוסטרלים, הם גלמו דמויות אמריקאיות שהיה משהו מאוד אמריקאי בהתנהגות שלהן. לאונרד מ"ממנטו" ובאטמן מייצגים את לקיחת החוק לידיים כאשר האכזבה מהרשויות מתערבבת בטרגדיה אישית, כמו גדולי סרטי האקשן של ארצות הברית, מפול קרסי ועד ג'ון וויק. "יוקרה" ו"התחלה" הציגו את הנכונות לכופף את הכללים ואף לרמות על מנת להיות צעד אחד לפני התחרות. "אינסומניה" ו"בין כוכבים" התמקדו בדמויות שלא מוותרות וממשיכות לנסות למרות שכל בר דעת היה מזמן נכנע ומקבל את המציאות כפי שהיא.

דנקרק הוא התעוררות מאוחרת של הצד הבריטי אצל נולאן. סרט שלא רק עוסק באחד הארועים המשפיעים בתולדות הממלכה, אלא גם מדגיש את רוח הלחימה השיתופית של הבריטים, זו שגם במקום הכי זר ומסוכן, תשאב עידוד מכוס תה וביסקוויט ליד. אם זה היה סרט מוקדם יחסית של נולאן ורק אז היה עובר להפקות הוליוודיות על אבירים אפלים ועל פורצי חלומות, המעבר היה הגיוני. זה היה מקרה בו במאי בריטי אלמוני עושה סרט פטריוטי על מאורע היסטורי שיחסית אינו מוכר מחוץ לאירופה, ונשכר לאחר מכן לעבוד על עיבוד לאחד מגיבורי-העל המפורסמים בעולם. אלא שנולאן עשה מסלול הפוך ורק לאחר שבסס עצמו כמייצג פופולרי במיוחד של הרוח האמריקאית ותרבות הפופ הנלווית, חזר לארץ הולדתו בכדי לעשות משהו שהבנים בבית יאהבו.

עוד הבדל בין דנקרק לבין רוב סרטיו של נולאן, הוא הליהוק. יש כאן שחקנים מוכרים, אולם אף אחד מהם אינו בתפקיד ראשי. קנת' בראנה מעורר השראה כקצין בחיל הים שמפקד על הפינוי מצד היבשה, מארק ריילנס אנגלי מהרגיל בתור מר דוסון, קיליאן מרפי מטריד כהלום הקרב וטום הרדי חושף מדי פעם את פרצופו מבעד למסכת הטיס. זה לא חריג שנולאן מלהק הרבה שמות גדולים לתפקידי משנה, אבל כאן התפקיד הראשי הוענק דווקא לשחקן לא מוכר. פיון וייטהד נבחר בסיומו של הליך אודישנים ממושך, לגלם את טומי, הדבר הקרוב ביותר לדמות ראשית בסרט. מעבר לכך ששם הדמות הוא גם כינוי נפוץ לחיל בריטי גנרי, טומי הוא זה שעובר הכי הרבה תלאות בסרט. הוא מתחיל אותו כאשר הגרמנים בעקבותיו, ממשיך לנסיונות לעלות על הספינה ללא רשות, מוצא עצמו שוב ושוב במקומות הגרועים ביותר להיות בהם והיחיד שבכלל זוכר את פניו, הוא חיל שקט בשם גיבסון, שלא יכול באמת לשנות משהו. טומי וגיבסון הם השניים היחידים על החוף שאינם חלק ממחלקה מאורגנת, מה שמביא לכך שהם שוב ושוב נדחקים במורד שרשרת המזון וצריכים להמתין לתורם בכדי להתקדם לעבר חוף מבטחים.

דבר אחד בו דנקרק בכל זאת מזכיר סרטים קודמים של נולאן, הוא המשחק בזמנים. אני לא מתכוון למהירות המפתיעה בה דמויות מגיעות ממקום למקום בטרילוגיית האביר האפל, אלא לחיבה של נולאן להצגת סיפור באופן לא ליניארי. הוא עשה זאת בצורה נפלאה ב"ממנטו" והשתעשע שוב עם הגדרת מימד הזמן ב"בין כוכבים". הגישה של דנקרק שונה. במקום שהעלילה תנוע לאחור, או שהסרט ידון בהגדרתו הפיזיקלית של זמן, כל נקודת מבט בדנקרק נפרשת על פני פרק זמן שונה. המעבר בין שלושת המקומות מראה עד כמה הזמן עובר בצורה שונה עבור הדמויות בהם. על החוף, ישנם מאות אלפי אנשים ושיקולים לוגיסטיים משפיעים על קצב קבלת ההחלטות. בסירה, המסע לדנקרק ובחזרה אורך כשעתיים לכל כיוון, אבל הקרבות מסביב מאריכים משמעותית את הדרך. במטוס, כל שניה היא קריטית, במיוחד כאשר הדלק הולך ואוזל ומטוס אויב עשוי לירות בכל רגע.

שלושת קווי העלילה האלה נעים לעבר נקודה משותפת, אבל לקח לי קצת זמן להבין איך בדיוק עובד יחס הזמן ביניהם. היו רגעים שעוד תהיתי איך בשובר הגלים כבר לילה, כשהמטוס בברור טס כאשר השמש במרכז השמים. כתוביות בהתחלה מסבירות את ההבדל, אבל ההסבר לא באמת ברור, מה שיוצר בלבול לאורך חלקים מהסרט. גם כאשר היה כבר ברור מה מתרחש מתי, הסרט עדיין קשה למעקב עבור מי שאינו בריטי. קשה להבחין מרחוק בין מטוסים בריטים לגרמנים, לא ברור בשום שלב כמה כלי שיט אזרחיים נמצאים בדרכם לדנקרק ואלא אם יש לכם ידע מוקדם בנושא, סביר להניח שלא לגמרי תבינו למה חיילים מבעלות הברית נדחקו ככה במקום להתקדם לתוך היבשת ולהדוף את הנאצים לאחור.

כמתבקש מנולאן, הרמה הטכנית של הסרט מאוד גבוהה, האפקטים משכנעים והבחירה לצלם את הסרט בחוף דנקרק האמיתי, תורמת לתחושת האותנטיות. מצד שני, כמו בסרטים קודמים שלו, גם כאן נראה שהוא לוקה בדמיון לא עשיר בכל הנוגע לעיצוב. החוף, הים והשמים כולם די ריקים. אין תחושה של דחיפות, כי לא ברור מה המרחק בין הדמויות השונות והעדר פרטים מסביב, או אפיון דמויות עמוק יותר, מקשה על הזדהות עם המצב והבנת הקשיים. לא שחוף ים אמור להיות מלא בפרטים, אבל יש שם 400,000 חיילים שממתינים לפינוי. מישהו בטוח הביא איתו איזה לוח שחמט או מפוחית פה שיעזרו להעביר את הזמן.

מנגד, דנקרק בהחלט מצליח להעביר את תחושת היאוש של החיילים החבוטים. אם סרטים אמריקאים על מלחמת העולם השניה נוטים להתמקד בנצחונות ובגבורת היחידים, כמו ב-"12 הנועזים", "פאטון", "להציל את טוראי ראיין" ו"ממזרים חסרי כבוד", בריטים חשים הרבה יותר בנוח להציג את הכשלון כחלק מהמלחמה. הדבר נראה, בין השאר, בסרטים כמו "49th Parallel", "הגשר על הנהר קוואי", "גשר אחד רחוק מדי" ו"כפרה". דנקרק מוסיף למסורת הבריטית של הצגת החיילים כנערים מבולבלים שנקלעו לגיהנום וכעת מחפשים דרך לצאת ממנו. אף על פי שנולאן מאוד רחמן בביקורת שלו כלפי התנהלות מקבלי ההחלטות שהובילה למצבם של החיילים בחוף דנקרק, הסרט מעביר היטב את תחושת היאוש שאוחזת בהם ואת ההקלה הזהירה שגורם כל סיכוי לפתרון. לעתים, אפילו לא נדרשות מילים להעברת התחושה, כמו בסצנה בתחילת הסרט בה גיבסון נועל את נעליו של חיל שהרגע קבר, כי הוא צריך נעליים. מה אתם הייתם עושים במקומו?

החלק החלש של דנקרק הוא זה שעוסק בתרומה האזרחית. בעוד הצבא נחלק בין טייסים לוחמים בשמים לחיילים שנאבקים לשרוד על החוף, כל החלק בסירה של מר דוסון נוטה להגזמה. דוסון עצמו יודע יותר מדי בשביל אזרח פשוט ובאופן קצת מרגיז, אף פעם לא טועה. הוא פחות דמות ויותר אמצעי של התסריט להסביר לצופים מה קורה. ג'ורג' נמצא על הסירה רק בשביל רגע דרמתי מאוד ספציפי והתרומה שלו לעלילה היא אפסית בסופו של דבר. הסרט גם מרפה בשלב מסוים מעיסוק בקשיי ההשרדות לטובת מפגן פטריוטיות מלאכותי. אני יודע שלא הוגן מצדי לשפוט אנשים במצב בו החיילים בדנקרק נמצאים, אבל נולאן מציג את רובם כרובוטים חסרי דעת שפשוט הולכים לאן שאומרים להם וגאים בכך. גם המסר לפיו הממלכה המאוחדת תמשיך לעמוד מול כל איום, נדחף בכח ולא ממש רלוונטי בימינו. קשה להאמין שמישהו יצפה בסרט בלי לדעת את תוצאות המלחמה, כך שמסרים פטריוטיים בסגנון שנות הארבעים נראים בעיקר מביכים כיום.

בסופו של דבר, דנקרק הוא סרט טוב. הוא מושקע מבחינה טכנית ומעביר היטב את תחושת ההשפלה והיאוש שאוחזת בחיילים התקועים על החוף. ישנן נפילות פה ושם, בעיקר כאשר נולאן מנסה ליצור תחושה של משהו גדול מהחיים, אף על פי שלא עשה הכנה ראויה לכך. מדובר בסרט שאינו מאיים על "ממנטו", "האביר האפל" ו"התחלה" בתור הטוב ביותר שנולאן יצר, אבל בהחלט מספר סיפור בצורה מקורית ומעניינת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.