ביקורת: כוכב הקופים: המלחמה

apes-war-srgb_dc-1_resize.jpg

 

בתקופה בה רוב החידושים לסרטים קלאסיים נשכחים במהרה, גרסה נוספת לכוכב הקופים, נראתה בהתחלה כרעיון מיותר. הטריילר נראה בסדר, אבל התחושה הייתה שאם טים ברטון לא הצליח להוציא מהזכיון הזה משהו מרענן, רופרט ואייט, מי שזה לא יהיה, לא צריך אפילו לטרוח. בטח נקבל סתם גרסת אקשן מביכה, עם אפקטים ממוחשבים בולטים מדי ואפס תחכום, לסיפור שאף אחד לא מחכה שיספרו אותו מחדש.

זה מה שחשבתי ב-2011, לפני שצפיתי ב"כוכב הקופים: המרד". כמה חודשים לאחר הצפיה, הוא היה מועמד לסרט השנה שלי. זו הייתה הפתעה נעימה, הסרט היה הרבה יותר מסתם קופים נגד אנשים וההחלטה להציג את הסיפור מנקודת המבט של שימפנזה ולא של האדם המגדל אותו, שפכה אור חדש לחלוטין על המותג. מה גם שהסרט לא עסק באסטרונאוטים מהעתיד כמו גרסאות קודמות, אלא ברצף הארועים שאפשרו את קיומם של הספר של פייר בול והסרט הקלאסי המבוסס עליו.

לצערי, התחושה הזו לא לוותה אותי בזמן הצפיה בסרט ההמשך, "כוכב הקופים: השחר". פתאום, הדמויות העמוקות הוחלפו בפלקטים נטולי אופי, הנבל היה גנרי לחלוטין ולמרות שהאקשן והאפקטים עדיין הרשימו, נראה שהסרט לא ידע מתי לקחת הפסקה ולתת לעלילה להתפתח. את רופרט ואייט החליף בכס הבמאי מאט ריבס, במאי "קלוברפילד", סרט שדווקא אהבתי, אבל ריבס לא הצליח להציג את אותו חוש להפתעה ולמסתורין שעטף את סרטו הגדול הקודם. בסופו של דבר, "כוכב הקופים: השחר" בעיקר התיש אותי. חשתי שאין לי באמת רצון לראות את הפרק הבא בסדרה, כי כמה כבר אפשר לעקוב אחרי אותו שימפנזה שהפך מאסיר למלך, לפני שהרעיון יתחיל למצות את עצמו.

זוכרים מה קרה בפעם הקודמת שהגעתי עם ציפיות נמוכות?

 

למי שלא עוקב, סדרת הסרטים מתרחשת בעתיד הקרוב, כאשר המין האנושי נמצא בסכנת הכחדה בעקבות התפשטות נגיף קטלני. במקביל, נוצרו במעבדה זנים חכמים במיוחד של קופי אדם, המסוגלים לא רק להבין את שפת בני האדם במלואה, אלא גם לתקשר ביניהם בעזרת שפת סימנים. חלקם, כמו השימפנזה סיזר, פתחו גם את היכולת לדבר באנגלית, אולם הרוב עדיין מתבטאים בעיקר בתנועות גוף. בעוד קופי האדם רק רוצים מקום לחיות בו בשקט, בני האדם החרדים לעתיד רדפו אותם ואף פתחו במלחמה כנגד שבטו של סיזר, בתקוה שאולי יצליחו ככה לשמור לעצמם סיכוי להישאר הגזע השלט בפלנטה, או לפחות לא להוריש אותה לגזע אחר.

"כוכב הקופים: המלחמה" מתחיל כאשר יחידה צבאית בפיקוד קולונל אכזר תוקפת את קופי האדם. טעות בזיהוי מביאה לטרגדיה קרובה במיוחד ללב, בעקבותיה סיזר יוצא למסע נקמה אישי נגד הקולונל, בעודו מורה לשאר השבט שלו לנוע לעבר שטח רחוק יותר, בו יהיו בטוחים. חרף רצונו לצאת לבד, מתלווים אל סיזר חברו הטוב רוקט, מוריס האורנגאוטן החכם ולוקה הגורילה הקשוח, בדרכם אל בסיס הצבא של בני האנוש.

ההפתעה הראשונה בסרט, ממש מהשניה הראשונה, היא עד כמה התלת-מימד בו מוצלח. אני לא חובב של הטכנולוגיה הזו. היא נוטה לגרום לתנועה של דמויות להיראות פחות חלקה, לטשטש חלק מהתמונה וליצור תחושה שצופים באחד מאותם ספרים בהם תמונות גזורות קופצות בעת הפיכת דף, במקום בהפקה קולנועית. באופן לא שגרתי, כוכב הקופים: המלחמה נותן תחושה אמיתית של עומק ושל מסע בכוכב לכת שנראה חרב עבור בני האדם, אבל הולך ונעשה גן עדן עבור זנים אחרים. למרות שכמעט ולא מנצלים בצורה מעניינת את המימד השלישי מעבר לעשר הדקות הראשונות, הפגמים הרגילים כמעט ואינם קיימים. יתכן מאוד והסיבה לכך היא ריבוי הדמויות הממוחשבות על המסך. אני מניח שהרבה יותר קל לרנדר דמות מונפשת שנוצרה באמצעות לכידת תנועה, מאשר יצור חי.

עוד הפתעה היא שבניגוד לקודמו בסדרה, כוכב הקופים: המלחמה לוקח את הזמן ולא מזנק מסצנת אקשן אחת לשניה. ישנם רגעי אקשן, והם לא רעים בכלל, אולם ההתקדמות לקראתם מדודה וסבלנית. רובם מרוכזים בתחילת ובסוף הסרט, כאשר המערכה האמצעית סבלנית להפליא בבניית העולם והסברת המצב הקיים בין אדוני העולם הקודמים למחליפיהם. אין לחימה רק לשם הלחימה, או פיצוצים מתוך מטרה לבדוק שהקהל עוד ער. כוכב הקופים: המלחמה עושה עבודת הכנה מצוינת לקראת רגעי השיא שלו, תוך שהוא בונה את סיזר כדמות מורכבת יחסית.

זה לא משהו שניתן לומר על רוב הדמויות האחרות. בעוד סיזר נאבק בינו לבין עצמו על חשיבותה של נקמה אישית לעומת מחויבויותיו כמנהיג, בני הלוויה שלו נותרים שטחיים לכל אורך הסרט. גם דמויות המצטרפות בהמשך, של ילדה אלמת שקופי האדם מחליטים לרחם עליה ושימפנזה פחדן שמשמש הפוגה קומית, לא באמת מפותחות מעבר למה שידוע ברגע ההכרות איתן. שאר השבט של סיזר וחייליו של הקולונל נותרים שמות חסרי אופי שכל תפקידם הוא להיות באחד משני צדי המאבק. הסרט מרמז בתחילתו על חיל אנושי שיגלה רובדים נוספים בהמשך, אולם גם הוא אינו זוכה ליחס מיוחד מצד התסריט ואפילו נעשה דמות פחות מעניינת ככל שהזמן עובר. אפילו ה"חמורים" – קופי אדם שנלחמים כסיירים ונושאי כלים לצד בני האדם – אינם מוצגים כבעלי דילמות או משבר זהות של ממש.

מנגד, הקולונל הוא הדמות הטובה ביותר בסרט. אף על פי שכל פעולה שלו זועקת שמדובר בנבל קולנועי, הסרט מעניק לו את הבמה להציג את עמדותיו ולתהות ברצינות האם מישהו היה נוהג אחרת במקומו. הדבר מתאפשר בזכות הופעת משחק מצוינת של וודי הרלסון. אף על פי שלשחק אדם קשוח עם שריטות עמוקות זה משהו שהרלסון מסוגל לעשות מתוך שינה, הוא בהחלט משקיע בגילום הקולונל כמי שמוכן לסכן את עצמו ואת אנשיו לשם נצחון, גם כשהסיכויים אינם לטובתם. בנאום אחד הוא מצליח להיות גם מצביא חסר רחמים שמאמין שהכל כשר במלחמה, וגם להעביר שברון לב שגורם לו להיראות כמעט שפוי לרגע. כל פעולה שהוא עושה, בין אם בשדה הקרב או כמנהל של מחנה שבויים, מדגישה את רצונו להתבדל ולהיות נאמן למטרה שרבים כבר זנחו. הוא אפילו מגלח את ראשו לעיני חייליו, באקט סמלי המבדיל אותו מקופי האדם השעירים ומדגיש את נאמנותו לטוהר האנושי אותו נדמה לו שהוא מייצג.

כוכב הקופים: המלחמה מזכיר את הסרט הראשון בסדרה בכך שהוא משתמש בטריק מאוד פשוט על מנת לגרום לצופים אנושיים להזדהות דווקא עם קופי האדם. הוא מתיחס לשימפנזים, הגורילות והאורנגאוטנים כמו לבני אדם. אין נסיון להפוך אותם לחמודים או פראיים במיוחד, או להדגיש דווקא את ההתנהגויות המבדילות אותם מאיתנו. קופי האדם משתמשים באותו עולם מושגים כמו בני האנוש, מביעים רגשות אנושיים לגמרי, מתכננים אסטרטגיה של צבא אנושי ורוכבים על סוסים ונושאים נשק בדיוק כמו בני האדם. ההליכה שלהם אמנם שונה מעט משלנו והם גם נשמעים אחרת וחזקים בהרבה, אבל בכל הנוגע לכתיבתם כדמויות, הם אנושיים לחלוטין. זה עבד ב"כוכב הקופים: המרד", ומצליח גם כאן.

140 דקותיו של הסרט מלאות בתוכן, עד כדי כך שהוא מחליף את הנושא בו הוא עוסק בתדירות גבוהה למדי. הוא מאוד טוב בשאילת רעיונות מסרטים אחרים, בין אם מדובר ב"מקם הזועם", "ספרטקוס", "הגשר על הנהר קוואי", או אפילו "עולם המים". בשלב מסוים, ההקבלה בין סיזר לבין צ'רלטון הסטון חורגת מתחומי כוכב הקופים והסיפור שואב אלמנטים מיציאת מצרים. ישנם כמה רגעים מתים בים הרעיונות הנזרקים לאוויר, אבל הם מעטים והסרט מצליח להישאר מעניין רוב הזמן.

בעוד הוא אינו מגיע לעומק הרגשי וליצירתיות של הסרט הראשון בסדרה, כוכב הקופים: המלחמה הוא שיפור ניכר לעומת השני. סיזר מוצג כדמות שמסוגלת לטעות, בכדי שנדע להעריך אותו כאשר הוא מנסה לתקן את הנזק שנגרם. הקולונל הוא נבל מאוד קלישאתי, אבל וודי הרלסון מצליח להוציא ממנו רגעים של אנושיות שמוסיפים עניין ליריבות בין הזנים. בעוד לא יצאתי מהסרט עם הרצון לראות עוד ועוד סרטי המשך, בהחלט הייתי מרוצה יותר מאשר בפרק שעבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.