ביקורת: בייבי דרייבר

baby-driver-poster_resize.jpg

 

יש קטע קצת מביך שאני עושה אחרי צפיה בסרטי אקשן בקולנוע. אם הסרט טוב ורווי אדרנלין במידה הנכונה, אני חש צורך לחקות את הדמויות ביציאה מהאולם. אני מחפש דברים לדלג מעליהם, דרכים להגיע ליציאה מהר יותר, כל פח זבל הופך למטרה שצריך לקלוע לתוכה ובדיקת הודעות בטלפון מתבצעת באותה דרמתיות כמו שיחה מהמפעיל בסוכנות הריגול כשיש פצצה שצריך לנטרל בתוך עשרים שניות. בנסיעה הביתה, אני מגביר את המוזיקה ברדיו וממש צריך להחזיק את עצמי שלא לנסוע 150 קמ"ש רק בשביל לחוש את הצורך במהירות.

ככה לפחות היה לפני שעברתי לתל אביב, כשהדרך הביתה כללה יציאה מהירה לכביש בין עירוני, בשעה בה אין הרבה מכוניות נוספות בדרך. אף פעם לא באמת נסעתי במהירות כזו, אבל הפיתוי היה קיים. אחרי הצפיה ב"בייבי דרייבר", זה היה סיפור אחר. היציאה מהחניון לוקחת זמן, כי יש תור לפני המחסום. כל הבניה באיזור דיזנגוף ובתוואי הרכבת הקלה, הפכה את העיר למבוך של כבישים משובשים ומעקפים לא צפויים. גם היו איתי עוד נוסעים ברכב שדברו ביניהם, אז לא רציתי להפריע להם עם המוזיקה. בקיצור, דווקא מהסרט שהכי דורש נסיעה פרועה הביתה, חזרתי כשאני נוהג כאילו מדובר בטסט ראשון.

בייבי הוא נהג שודים מקצועי. כשצריכים אותו, הוא מקבל שיחת טלפון מדוק שמפגיש אותו עם חבורת השודדים אותם ילווה במשימה הבאה. דוק פורש בפניהם את התכנית שתמיד מסתיימת בכך שבייבי יאסוף אותם ברגע שיצאו מהבנק, או מבנה אחר בו מחזיקים כסף מזומן, כדי לחמוק במהירות ללא פגע. בעוד שאר הגורמים במשוואה מתחלפים בכל פעם, בייבי הוא הקבוע היחיד. דוק יודע שאפשר לסמוך עליו כי בייבי לא רק חייב לו כסף, הוא גם נהנה מהנהיגה נטולת הרסן.

בגלל צלצול תמידי באוזניים, בייבי מסתובב לרוב עם אוזניות בהן הוא מאזין לאחד הפלייליסטים האהובים עליו. המוזיקה עוזרת לו להתמודד עם הרעש, אבל גם נותנת לו השראה, כאשר הוא מוצא את השיר המתאים ביותר לכל סיטואציה. המצב מתחיל להסתבך בעקבות מפגש עם מלצרית חמודה בשם דבורה, מה שנותן לבייבי לראשונה מזה שנים, משהו אמיתי לצפות לו. אביו המאמץ, שאינו שומע ומתקשר רק בשפת הסימנים, כבר זקן ולא יכול לעשות הרבה חוץ מלהזכיר לבייבי שהוא עובד עם אנשים מסוכנים. כשדבורה נעשית חלק מעולמו, פתאום בייבי לא מעוניין בשום דבר פרט לפתיחת דף חדש. מה שלא כל כך מסתדר עם הצרכים של דוק.

זהו סרטו הראשון של אדגר רייט שמתרחש בארצות הברית. לאחר "בעבור חופן אצבעות" וטרילוגיית הקורנטו המתרחשים במולדתו אנגליה, ו"סקוט פילגרים נגד העולם" המתרחש בטורונטו, בייבי דרייבר צולם באטלנטה, ג'ורג'יה, עירם של רט באטלר וסקרלט אוהרה. הבחירה בג'ורג'יה אולי נובעת משיקולי מס, אבל מכילה בתוכה בונוס מוזיקלי. העיר הייתה תחנת דרכים חשובה לכמעט כל ז'אנר מוזיקלי שהתפתח בארצות הברית. החל מבלוז, ג'אז וגוספל, דרך קאנטרי ורוק, ועד להיפ הופ ואר אנד בי, הרבה מוזיקאים עשו כאן את צעדיהם הראשונים. מבחינות רבות, אטלנטה היא בירת המוזיקה של דרום מזרח ארצות הברית, מה שמסתדר נהדר עם האובססיה של הדמות הראשית בסרט ליצור פסקול לחייו.

אם אתם מהאנשים ששומעים שיר ומנסים לתזמן את מה שאתם עושים באותו רגע לפי המוזיקה, תזדהו מיד עם בייבי. סצנות רבות מראות כיצד מוזיקה היא חלק משגרת היומיום שלו. כשהוא לא נוהג, בייבי בוחר את השיר המתאים בשביל לקנות קפה, או להיפטר מראיות. לאנשים סביבו נדמה שמשהו בבחור עם האוזניות לא בסדר, אבל הוא בעצם ממוקד כמעט ברמה של גיבור-על כשהשיר הנכון מתנגן.

אדגר רייט הפגין בעבר את חיבתו הן לסרטי אקשן והן לסרטים מוזיקליים. סצנת מכונת התקליטים ב"מת על המתים" היא רק דוגמית למה שהתפתח בבייבי דרייבר לכדי סרט שלם. רוב הסצנות אינן מוזיקליות במהותן, יש בהן דיבורים והשירים נשמעים רק ברקע, אבל השירים שבייבי בוחר מלווים את העלילה לכל אורכה. זה בולט בשתי דרכים. האחת היא בפעולות אלימות, כמו ירי ומכות, שנעשות לפי הקצב. הדרך השניה מורכבת יותר, אבל היא בדיוק מה שאדגר רייט כל כך טוב בו.

כאשר בייבי הולך בתחילת הסרט לבית קפה, העולם סביבו מלא בפרטים קטנים. במבט ראשון, רובם יתפספסו, אבל מי שמכיר את סגנון הבימוי של רייט, יודע שצפיה אחת אף פעם לא מספיקה. שלטי הרחוב, הגרפיטי על הקירות, התנועות של בייבי ושל שאר האנשים בהם הוא כמעט נתקל בדרך, כולם נותנים ביטוי למילות השיר שמתנגן ברקע. ככה נראה העולם למי שחייב פסקול גם לפעולות הכי בנליות. כל דבר קטן, גם האקראי ביותר, הוא חלק מהשיר שנשמע באותו רגע. אם כמות הפרטים המציפים את התת-מודע לא מספיקה, הסצנה גם צולמה בשוט אחד רציף, מה שרק עושה אותה לעוד יותר מרשימה.

זה לא סוד שאדגר רייט הוא אחד הבמאים החביבים עלי. מעבר להשקעה בפרטים הקטנים, אף במאי, חי או מת, אינו עושה שימוש שכזה בעריכה. לא תמצאו אפילו דמות אחת שעוברת ברקע מבלי שתהווה חלק מסיפור גדול יותר. אין בעולם של בייבי שום חפץ שאינו משמעותי להגדרה של המשתמש בו, או משמש רמז לבאות. זה טריק שרייט עשה גם בסרטיו הקודמים ואין לו מתחרים מבחינת היעילות בה סימנים קטנים נשתלים בתמונה, או באופן בו המסך נחלק על מנת להסביר קשר בין דמויות. שיחת טלפון קצרה מקבלת הרבה יותר עומק כאשר המצלמה עוברת בין החדרים בהן הדמויות נמצאות, כך שהן משלימות את התמונה. כל דמות תופסת בדיוק אותה כמות שטח ועומדת בהקבלה מושלמת לשותפתה לשיחה. דוגמה נוספת היא האופן בו הפושעים יושבים סביב השולחן ורק בייבי נמצא ישירות מול דוק, מה שמעיד על הקשר המיוחד בין הנהג והבוס.

עד עכשיו, הטכניקות האלה שמשו את רייט בעיקר ליצירת קומדיה, אבל בייבי דרייבר שונה באופיו מסרטיו הקודמים של הבמאי. למרות שישנם רגעים מאוד מצחיקים בסרט, הוא בנוי יותר כסרט אקשן מאשר כקומדיה פרועה. פעלולי הנסיעה לא נוצרו על מנת להצחיק, אלא על מנת להרשים. אנשים מסוכנים הם לא סתם טיפוסים מוזרים ולא מובנים, אלא כאלה שבאמת לא כדאי להתעסק איתם. דבורה היא לא איזו מטרה בלתי מושגת שבייבי עובר הרפתקה משוגעת על מנת להשיגה. היא דמות אנושית פגיעה שלא מבינה עד כמה הבחור איתו היא מדברת בדיינר גורר אחריו צרות. בייבי מוצג שוב ושוב כאדם טוב, אבל בלי יכולת להרשות לעצמו לשמור על החוק. שילוב בין טראומת ילדות לחיבה בלתי שגרתית לנהיגה ולמוזיקה, הפכו אותו באופן בלתי נמנע לאאוטסיידר מודע לעצמו שנסיבות התבגרותו הציבו אותו בצד של האנשים המסוכנים, גם אם הוא עצמו מקשיב למצפון מדי פעם.

זהו אולי הפחות מוצלח מבין סרטיו של אדגר רייט, אבל בהתחשב ברף הגבוה שקודמיו קבעו, בייבי דרייבר הוא עדיין סרט פעולה מוזיקלי משובח שעומד ברוב הציפיות. התסריט לא תמיד הגיוני והדמויות לא הכי עקביות, אבל הבימוי, העריכה, הבחירות המוזיקליות, עבודת הסאונד והפעלולים המלהיבים, מספקים את מנת האקשן הקלאסי שכמעט ואינו קיים עוד בקולנוע. חלוקה פשוטה יחסית לטובים ורעים, כאשר ג'יימי פוקס מתעלה מעל כולם כבאטס האלים והבלתי צפוי, היא משהו שהיה נפוץ יותר לפני עשרים ושלושים שנה. בייבי דרייבר משלב בין אלמנטים של אמריקנה מאמצע המאה שעברה, לטכנולוגיות מהזמן הנוכחי, ליצירת בועה משונה. כזו שלא אמורה להתקיים בשנת 2017, אבל כל כך קרובה לשלמות בצורתה, שחבל לפוצץ אותה. כמתבקש מרייט, מדובר בסרט מדהים מבחינה טכנית, המכיל גם הומור ומלווה בפסקול ממכר. גם אם ראיתי דברים יותר מוצלחים מאותו בית יוצר, יש משהו מאוד מרענן בסרט שמוכן ללחוץ על הגז עד הסוף ופשוט לדהור לכל כיוון בו יבחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.