ביקורת: לילה קשוח

rough_night_ver12_xlg_resize.jpg

 

אם הייתה לי האפשרות לנסוע באופן חד-פעמי אחורה בזמן, לא הייתי מנסה להרוג את היטלר. נתעב ככל שהיה, קשה לחזות את השתלשלות הארועים שהייתה נוצרת לו מת לפני מועד התאבדותו האמיתי (או בנסיבות טבעיות תחת זהות בדויה בארגנטינה. תלוי את מי שואלים). יכול להיות שזה היה מוביל לשלום עולמי, אבל באותה מידה גם יכול להיות שהיינו נמצאים עכשיו במלחמה אבודה נגד בני אטלנטיס. קשה לדעת מה היה קורה.

לא, אני הייתי משקיע את ההזדמנות הנדירה בלמנוע מההורים של ג'אד אפטאו להיפגש. יש סיכוי שהוא בן אדם נחמד ותורם לצדקה ומה לא, אבל ג'אד אפטאו אחראי לדרדור הקומדיה האמריקאית, זו שנהנתה מעשורים של תהילה ממאק סנט ועד מייק מאיירס, לשפל חסר תקדים. בגלל הסרטים של אפטאו, נוצרה נורמה לפיה קומדיה לא צריכה להיות מבוימת בידי מישהו עם תזמון קומי, או להציע איזושהי מידה של מקוריות. פשוט לוקחים כמה חברים של המפיק, אומרים להם לאלתר דיאלוגים, מוסיפים כמה התיחסויות לתרבות פופ מודרנית, כך שהסרט יתיישן אפילו יותר מהר מהרגיל, והכי חשוב, מעתיקים. מעתיקים, מעתיקים, מעתיקים. מהרגע בו "בתול בן ארבעים" של אפטאו היה להצלחה מסחרית, אולפנים רצו עוד מאותו דבר ועודדו יוצרים לחזור על נוסחאות מוכרות בלי לכתוב שום דבר חדש. הם עבדו על יצירת כוכבים קומיים, גם אם לא היו בעלי כישורי אלתור מעל לממוצע, דחפו אותם לסיטואציות שניתן היה למנוע בקלות, שפכו הרבה כסף על אפקטים וזכויות יוצרים לשירים, דחקו הצידה תסריטאים לא מוכרים, עודדו כמה שיותר בדיחות על סמים וסקס, כי זה מה שהקהל כביכול אוהב, והתעקשו שהשחקנים יסבירו את הבדיחות רגע אחרי שספרו אותן, כי אם כבר לזלזל באינטליגנציה, אז עד הסוף.

כבר מעל עשור שהגישה ליצירת קומדיות מצליחות בהוליווד מתבססת על אותה נוסחה שאפטאו הכתיב ובאמת שכבר נמאס לי ממנה. בסדר, תעשו גם סרטים כאלה, אבל מה לגבי גיוון? מה אם אני לא נהנה מבדיחות סטלנים, או לא חושב שלצרוח גסויות זו חלופה לשורת מחץ? מה אם אני אוהב קומדיה שמסוגלת להפתיע ולא ניתנת לחיזוי מראש? עם יציאת "לילה קשוח", ברור שהאפטאואיזם חי וקיים, גם כשמייסד הגישה בכלל לא מעורב ביצירת הסרט. אני מוכן להקריב כמה פרקים של לארי סנדרס ואת "הולך חזק", הסרט היחיד של אפטאו שאני אוהב, רק בשביל שבפעם הבאה שאראה קומדיה אמריקאית בקולנוע, לא אדע בדיוק מה עומד לקרות בה בכל רגע נתון.

לילה קשוח עוסק בארבע חברות הכי טובות מהקולג' שכמו בכל קומדיית קולג' בארבעים השנים האחרונות, מבלות יותר במסיבות והתחרמנויות מאשר בלימודים. הן היו בלתי נפרדות ומאוד שיכורות, אבל החלו להתרחק לאחר שג'ס עברה ללמוד באוסטרליה.

כעבור עשור, ג'ס מתמודדת לסנאט ומתקשה לצבור תמיכה בסקרים. היא משאירה את הדאגות הפוליטיות ואת בן זוגה בצד לסוף השבוע, כי אליס ארגנה לה מסיבת רווקות במיאמי. לשתיים מצטרפות שתי החברות הנוספות מהקולג', פרנקי ובלייר וגם פיפה, בחורה אוסטרלית שג'ס מכירה מתקופת הלימודים בצד השני של העולם. סוף השבוע מתחיל כמתוכנן, עם שכנים מטרידים, נפילות מכאיבות, סיבוב פאבים ומועדונים וכמות לא ידועה של קוקאין שהחמש משיגות בקלות מפתיעה. ההגיון אומר שכמועמדת לסנאט, ג'ס אמורה להתרחק מהדברים האלה כמו מאש, אבל אם זה לא מפריע לאנשים להיבחר לכנסת, לא אתחיל לשפוט עכשיו את הבוחר האמריקאי.

כמובן שזו לא מסיבת רווקות בלי חשפן. הבנות מזמינות אחד עבור ג'ס, שבשלב הזה, יש כנראה כבר עשרות תמונות וסרטונים שלה משתכרת, עושה קוק ומביכה את עצמה במקומות ציבוריים, אבל גבר שמתפשט מתוך הסכמה של שני הצדדים בבית פרטי זה מה שמלחיץ אותה. דברים משתבשים במהרה ועכשיו יש לחוגגות צרה אחרת לחלוטין לדאוג לה מהאפשרות שמישהי פרסמה סלפי מביך בפייסבוק.

כאמור, לילה קשוח עוקב אחר הקלישאות המוכרות של קומדיות פוסט אפטאו. הוא צעקני, מקדש את ההדוניזם, אלים ללא צורך, גס ומזכיר כמה שיותר איברי מין זכריים בלי להראות אפילו אחד אמיתי, כדי לא להיות קיצוני מדי. הדמויות הראשיות טיפשות והיסטריות, כאשר היחסים ביניהן משמשים מוקד למתח לא פחות מהסיטואציה הבעייתית אליהן נקלעו. הן בנויות כמו אנשים ממוצעים, כך שהקומדיה בנויה לחלוטין על זה שיקרה משהו מאוד לא שגרתי, למרות שרוב האנשים דווקא היו מתמודדים איתו אחרת. זאת בעוד ארוסה של ג'ס, פיטר, מבלה עם חברים בערב טעימות יין שקט, כי פחות חשוב להם מהדברים שלא יוכל לעשות כגבר נשוי ויותר מהזדמנות אחרונה להיות ביחד בברומנס מושלם.

פה אני חייב לתת לסרט נקודת זכות. הוא מבצע היפוך תפקידים מכוון, כאשר הנשים הן וולגריות, חסרות אחריות ומחפיצות, בעוד הגברים הם רגישים, מודעים לעצמם יתר על המידה ולא נכנסים לתחרויות מיותרות. הדבר נכון גם לגבי פיטר וחבריו וגם לגבי גברים אחרים אותם הוא פוגש בהמשך הסרט. למעשה, אם זכרוני אינו מטעני, פיטר אינו נתקל בכלל בנשים בין הפרידה מג'ס בנמל התעופה ועד המפגש הבא ביניהם. זו גישה חכמה באופן מפתיע בהתחשב בכמה כל דבר אחר בסרט קלישאתי ועשוי בטעם רע. בניגוד לסרטים כמו "תברח" ו"וונדר וומן" שמתבססים על היפוך תפקידים שטחי, אבל עדיין יוצרים דמויות לפי הסטראוטיפים המקובלים, לילה קשוח בונה את ההבדלים בין גברים ונשים מהיסוד כהיפוך של רוב קומדיות הבילויים הפרועים.

בגלל הנקודה הזו, עצוב לי על כך ששאר הסרט כל כך סתמי. לוסיה אניאלו ביימה וכתבה את התסריט (יחד עם פול דאונס, המגלם את פיטר), תוך שהיא מפגינה קרוב לאפס הבנה בקומדיה. באחת הסצנות, דמות מנסה לגרש כלב תוך שהיא מתפארת שיש לה קשר טוב עם חיות. ברור לכולם מה עומד לקרות והסרט עושה בדיוק את זה, בלי שום הפתעה. זה גם לא חלק מבדיחה גדולה יותר, אלא סתם סצנה צפויה שלא תורמת שום דבר לעלילה ולא מתחברת לשום פרט אחר בהמשך. למעשה, אין בסרט כמעט שום קולבק לבדיחות קודמות. סצנות שלמות נבנות סביב פרט שלא הולך לשחק תפקיד בהמשך הסרט, מה שהופך אותן למיותרות מבחינת הסיפור. מילא אם היו מצחיקות, או מרגשות, או שלפחות היו מלמדות משהו על הדמויות, אבל הן לא. קומדיה לא עובדת בלי הפתעות והפתעות לא עובדות בלי תזמון נכון. אניאלו מראה כאן את אותה רמת תחכום ויכולת תזמון שיש לה ב"ברוד סיטי". אם אתם אוהבים את הסדרה, יש סיכוי שתאהבו גם את לילה קשוח, אבל אם לא, הנה עוד משהו שכדאי לכם לדעת על הסרט.

כל אחת מחמש החברות במסיבת הרווקות הלכה לכיוון אחר אחרי הקולג'. ג'ס נכנסה לפוליטיקה, אליס היא מורה שנאחזת במידה פתטית בזכרונות מתקופת הלימודים, בלייר מצליחה בעסקים הרבה יותר מאשר בחיי המשפחה, ופרנקי היא אקטיביסטית חסרת עבודה שבטוחה שתצליח לשנות את העולם בעזרת הפגנות מצומצמות וסיסמאות ריקות מתוכן. לכל אחת מהן יש פגמים שהורסים את התדמית המושלמת שיצרה לעצמה וסוף השבוע האחרון לפני החתונה הוא הזדמנות בשבילן להתבגר וללמוד אחת מהשניה.

רק שזה לא קורה. במקום שכל דמות תמשוך את העלילה לכיוון אחר והפערים ביניהן יצרו קונפליקטים מורכבים, הן נמצאות תמיד באותו ראש. טיפה מתווכחות ברגע של היסטריה, כי הן באמת בצרות, אבל מסכימות על הפתרון בלי בעיה. התסריט בנוי כך שהן יעברו מכשלון לכשלון בנסיון להעלים צרה שאין לה שום קשר לעבר, במקום שכל דמות תפגין אופי עצמאי ותציע גישה אחרת. תוסיפו לזה את פיפה, החברה האוסטרלית שחוץ מזה שהיא קצת מוזרה ושאליס לא מחבבת אותה כי היא רואה בה איום על האידיאל שהמציאה לעצמה מתקופת הקולג', אין לה שום אישיות. קייט מקינון מגלמת את הדמות כסטראוטיפ של אוסטרלית, עם חיבה לדברים שאמריקאים לא מכירים, כי תרבויות אחרות זה מצחיק. זה כאילו לוסיה אניאלו קראה פעם רשימת עובדות מפתיעות על אוסטרליה בבאזפיד ויצרה דמות שלמה על סמך זה. ממש לא עוזר, אגב, שפיפה מדברת על חוסר רגישות תרבותית כשמבלבלים בין אוסטרלים לניו זילנדים, אבל מגולמת בידי שחקנית אמריקאית עם מבטא מזעזע. יש סיכוי שרבל וילסון הייתה עסוקה, או סתם לא אהבה את התסריט (בעצם, זו רבל וילסון. כנראה שהיא הייתה עסוקה) ולכן נאלצו לקחת לא-אוסטרלית לתפקיד, אבל אל תדברו על חוסר רגישות כשהדמות מלוהקת בערך באותה רמה של עידון כמו מיקי רוני ב"ארוחת בוקר בטיפאני".

מוזר שבקומדיה כל כך נדושה, יש הבט אחד כל כך מתוחכם. ההיפוך המגדרי עשוי היטב, עד שכמעט שווה לצפות בסרט רק בשבילו. אולי בעצם יותר מוזר שהוא מוקף ביצירה כל כך חסרת תחכום. להוציא את אפיון הרווקים מול הרווקות, שהוא משני לעלילה הראשית, לילה קשוח נותן את ההרגשה שכבר הייתי בסרט הזה, הרבה פעמים. הבדיחות צפויות ומבוצעות רע. הדמויות שטחיות והרקעים הכביכול מגוונים שלהן מוצגים דרך אקספוזיציות של משפט אחד שרובן נאמרות במהלך חמש הדקות הראשונות של הסרט. קומדיות צריכות יותר מודעות עצמית, לצד מקוריות. שלא לדבר על כך שדרוש תזמון וכשרון קומי שאינו מתמצה רק ביכולת לצעוק גסויות חזק יותר משאר הסביבה. כשסקרלט ג'והנסון היא היחידה בצוות השחקנים עם משהו שמזכיר תזמון קומי, וגם זה כי הדמות שלה מספיק משעממת בשביל לתת קונטרה לפראות של הסביבה, משהו בתהליך היצירה השתבש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.