ביקורת: סיפור אהבה ארץ ישראלי

לא עושים מספיק סרטים היסטוריים בארץ. תחשבו על זה, ישראל היא מקום הולדתן של שתיים מהדתות המשפיעות ביותר בהיסטוריה, הייתה במשך יותר מאלף שנה תחת שליטה מלאה או חלקית של דת שלישית, מכילה עדויות להתרחשויות אפילו קדומות יותר ומאז סוף המאה ה-19, גם נמצאת במרכזו של סכסוך שיש לו יותר גרסאות מאגדת המלך ארתור. כמעט כל ישוב יהודי בארץ דאג לשמר מבנים היסטוריים ולתעד היטב את ההיסטוריה המקומית. מטיילים מפורסמים, ממרקו פולו ובנימין מטודלה ועד מארק טוויין והנרי טריסטרם, כתבו תעוד מפורט על החיים באיזור בתקופות שונות ולא מעט משפחות, בנות דתות שונות, נמצאות כאן הרבה מאוד זמן ויכולות לספק נקודת מבט אישית יותר על מאורעות מפורסמים.

עם זאת, נדיר למצוא פה סרטים שעוסקים בעברה העשיר של הארץ. ישנם במאים כמו אבי נשר, ניר ברגמן, וערן ריקליס שחוזרים מדי פעם אחורה בזמן, אבל הרוב מעדיפים להתמקד בסיפורים קרובים יותר, אינטימיים יותר, כאלה שאם הם לא מתרחשים בהווה, אז בתקופת ילדותו של הבמאי. זה בסדר גמור, שכל אחד יעשה סרטים על מה שחשוב לו. רק מפתיע אותי שלא נעשה בארץ יותר מאמץ לגייס את המדיום הקולנועי בכדי ללמד על העבר, בין אם מתוך אג'נדה אישית, או כאמצעי הסברה בזירה העולמית.

כמה ימים לפני עליית "סיפור אהבה ארץ ישראלי" בבימוי דן וולמן לאקרנים, פורסם רשמית כי אהרן קשלס ונבות פפושדו עומדים לצלם סרט שמתרחש באותה תקופה. כמו סרטו של וולמן, גם הם יעסקו בסוף תקופת המנדט הבריטי, כאשר ארגונים צבאיים נעשו חלק דומיננטי במאבק להקמת בית לאומי, בעוד ערביי פלשתינה חשו שדוחקים אותם הצידה ולא הסכימו לעבור על כך בשקט. כל זאת כאשר הבריטים, שהיו אחראים להשליט סדר לפני עזיבתם את המקום, בעיקר רצו כבר ללכת הביתה ולהשאיר את הברברים להסתדר לבד. אלה חדשות נהדרות, כי הן מבשרות על יותר מגוון באופן בו התקופה הכה מכריעה בעיצוב דמותה של הארץ תיוצג בקולנוע. בעוד קשלס ופפושדו מבטיחים ערוב ז'אנרים, עם אווירה של מערבון ונגיעות של הומור שחור, דן וולמן בחר בגישה מסורתית יותר, שמספרת סיפור שהיה כדרמה משפחתית, הז'אנר שישראל מומחית בו בעשרים השנים האחרונות.

בשנת 1947, הישוב היהודי בארץ הוא עובדה גמורה. למרות נוכחות חזקה של ערבים מקומיים, היה ברור שהיהודים, עם האידיאולוגיות השונות והמשונות שלהם, הגיעו על מנת להישאר. מרגלית היא בת למושב נהלל שחולמת להיות שחקנית. היא מעריצה את חנה רובינא ועובדת עם בני הנוער של המושב על מנת ליצור מסכת בסטנדרטים שלא היו מביישים את תאטרון הבימה. עלי בן צבי הוא חבר קיבוץ בית קשת, מתנדב בפלמ"ח, עוסק בעבודת האדמה ובהברחת מעפילים לתוך הארץ. הוא בעל עקרונות ברזל ונחישות כמו שרק צבר אמיתי יכול להתגאות בהם. כמו כן, הוא חתיך.

מרגלית מתאהבת בעלי ומנסה למשוך את תשומת לבו, למרות שבקיבוץ יגידו שזו לא התקופה לרומנטיקה. צריך ליישב את הארץ ולשמור בעזרת נשק על השטח ועל תושביו, במקום להתעסק בחלומות אישיים ובחיי חומר. מרגלית מוצאת עצמה בצומת בחייה, בין הרצון להגיע לתל אביב ולהפוך לשחקנית מקצועית, לבין אהבתה לעלי הקשור קשר הדוק לחיי הקיבוץ.

סיפור אהבה ארץ ישראלי עושה עבודה טובה בהצגת קונפליקט שהתקיים בארץ בלי קשר למצב הבטחוני. המתיחות מול הערבים אמנם תופסת חלק בעלילה, אבל הפוקוס הוא דווקא על הקושי של מרגלית ועלי למצוא קרקע משותפת, אפילו שהמרחק ביניהם הוא שעה באוטובוס. המושב מבוסס על משקים פרטיים, חיי משפחה והשארת זמן חופשי על מנת להתפתח רגשית ורוחנית. הם ביחסים טובים עם השכנים הבדואים ומסתכלים על הפלמ"חניקים כעל גיבורי-על שחיים ביקום משלהם. הקיבוץ הוא מקום בו רק עובדים, אין רכוש פרטי והפריבילגיה הגדולה ביותר היא חדר משפחה עבור זוג צעיר. המוכתר מדבר בחמימות עם השכנים הערבים, אבל גם מוטרד מהנטיה שלהם לא לכבד גבולות ולעלות עם העדרים שלהם על שטחי הקיבוץ. ההבדל מוצג כבר במפגש הראשון בין מרגלית ועלי, כאשר היא בדרכה לראות הצגה בחיפה והוא בדרכו לפעילות בטחונית.

ברקע, תל אביב מייצגת עולם אחר לחלוטין. עולם שבו אנשים גרים לבד, לא עם חברים או עם ההורים. עולם שבו יש את כל הלילה לבלות ואנשים מכל רחבי הארץ עולים לרגל בתקוה להגשים חלום ולהתחכך בבוהמה. תל אביב לא מופיעה בהרבה סצנות בסרט, אבל היא מראה עד כמה הבחירה של מרגלית אינה רק בין מושב לקיבוץ, אלא גם בין האפשרות להיות חלק מקולקטיב לצד אהובה, לבין מסלול עצמאי של חיי זוהר. הסרט עושה עבודה טובה בהצגת שלוש גישות שונות לחלוטין לחיים בפיסת אדמה שעוד אין לה אפילו המנון משלה.

הסרט מבוסס על הצגה באותו שם, אותה כתבה פנינה גרי בהשראת חייה. התסריטאית דיתה גרי (לא חושב שיש קשר משפחתי) הוסיפה פרטים שלא הופיעו בהצגה, אבל השתדלה להיצמד לסיפור האמיתי. דן וולמן הוותיק מתמודד יפה רוב הזמן עם האתגרים שביצירת סרט היסטורי, אבל ישנם רגעים בהם המעבר בין הבמה למסך לא נעשה בצורה חלקה. מההבט הטכני, סיפור אהבה ארץ ישראלי מצולם נהדר ועבודת הסאונד והשחזור התקופתי יוצרות תחושה של אותנטיות ומסייעות להישאב לתוך הסיפור. מצד שני, עבודת האפקטים אינה ברמה שתואמת סרט קולנוע מקצועי. פרטים שנוספו בשלב העריכה, כמו השתקפות של נוף בחלונות האוטובוס, או רשף של אש הנורית מקנה רובה, לא עשויים כראוי ומתאימים יותר לתקופה בה רק אולפנים הוליוודיים יכלו להרשות לעצמם עבודת פוסט רצינית, במקום למאה הנוכחית. הדבר בולט כבר מהתחלה, כאשר צילום מהאוויר של נהלל הוא בברור תמונה דוממת שהודבקו עליה עננים בצורה דיגיטלית. לא ברור למה להתאמץ עם אפקטים לא מוצלחים, כאשר העיצוב האמנותי והצילום עשו כבר יופי של עבודה בבניית העולם.

עוד מקום בו נחשף הפער בין המדיום הבימתי לקולנועי, הוא בליהוק השחקנית הראשית. עדי בילסקי גלמה לראשונה את דמותה של מרגלית בהצגה לפני קרוב לעשור. אף אחת, כולל פנינה גרי עצמה, לא מכירה את התפקיד טוב יותר מבילסקי והיא מציגה חיבור מעורר התפעלות לדמות גם בגרסת הסרט. הבעיה היא שמרגלית אמורה להיות בחורה צעירה, בת עשרים בערך, בעוד בילסקי נמצאת באמצע שנות השלושים לחייה. גם דמותו של עלי הוזקנה ולתפקיד לוהק אביב אלוש, בן גילה של השחקנית. כתוצאה מכך, הגרסה הקולנועית של מרגלית היא אישה בוגרת שמתנהגת כאילו עוד לא סיימה את גיל ההתבגרות. כמה שעדי בילסקי נפלאה בתפקיד, האמינות של הדמות נפגעת כאשר היא מדברת על חלומות והתאהבויות שמאפיינות נערה ולא מישהי שכבר מזמן הייתה צריכה לצאת מהבית של ההורים. עם כל הכבוד לחיים במושב, זה מאוד מותח את קצה גבול האמינות. אני ממש לא מאשים את בילסקי ומבין שקשה לחשוב על מישהי מתאימה יותר לתפקיד, אבל הקולנוע מציע אמצעים, כמו קלוז-אפ, שלא קיימים בתאטרון. זו בעיה שיוצרי הסרט היו צריכים לחשוב עליה עוד בשלב הליהוק.

מרוב הבחינות, סיפור אהבה ארץ ישראלי הוא סרט טוב. מדובר בדוגמה יפה לפוטנציאל הקיים בארץ להפקות היסטוריות. הדמויות אנושיות ומעוררות הזדהות, תוך שהן מראות את המגוון האידיאולוגי שהיה קיים בתקופת הישוב. עדי בילסקי נהדרת בתפקיד הראשי, למרות שפער הגיל בינה לבין דמותה של מרגלית צורם. דן וולמן מביים ביעילות רוב הזמן, אם כי היה עדיף שיוותר על אפקטים שלא עובדים. הוא עשה בחכמה כשבחר לצלם את רוב הסרט כאשר השחקנים ממלאים את המסך ולא חודרים לתמונה פרטים שאינם תואמים את התקופה, אבל הנסיון להוסיף דברים בצורה דיגיטלית מוריד מערכי ההפקה. זה לא הולך להיות הסרט הישראלי הטוב, או המדובר של השנה, אבל הוא אכן מציג סיפור אהבה נוגע ללב, המתרחש בתקופה בה היה נהוג שעניינים אישיים נדחקים לשוליים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.