ביקורת: קינג ארתור

arthur111_resize.jpg

 

כאשר סרט הביכורים של גאי ריצ'י, "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", יצא לאקרנים, ההשוואה המתבקשת הייתה לסרטיו של קוונטין טרנטינו. לפני שטרנטינו נדד לעבר ז'אנר המערבונים, הוא היה מזוהה בעיקר עם סרטי פשע שנונים ואלימים, בעלי פסקול המורכב משירי פופ ישנים וחבורות של פושעים לא יוצלחים שעובדים עבור בוס גדול ומדברים על דברים כמו תפריטי מקדונלדס באירופה וכמה טיפ יש להשאיר במסעדה. למרות ש"כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו"ג'קי בראון" מאוד שונים זה מזה, כל מי שעשה סרט שמכיל לפחות שניים מהמאפיינים הנ"ל, נחשב בסוף שנות התשעים לתואם טרנטינו. זה לא עזר לריצ'י שגם הסרט הבא שלו, "סנאץ'", עסק בעולם התחתון של אנגליה והציג גלריה של דמויות קשוחות שמשלבות שיחות חולין בין פרצי אלימות, כאשר ברקע מתנגן שיר של מדונה. למשך כמה שנים, הוא פשוט נחשב לטרנטינו הבריטי.

למזלו של גאי ריצ'י, טרנטינו המשיך הלאה והרחיב את הסגנון החזותי והנושאים של סרטיו. הוא המשיך לעסוק בסיפורים על אלימות, אבל התרחק מגיבורים הלבושים בחליפות ומתווכחים בעקבות שוד או נסיון חיסול שהשתבש. במקום לדבר על ריצ'י בתור חקיין של טרנטינו, התחילו לדבר על אחרים בתור חקיינים של גאי ריצ'י. אנשים התחילו לשים לב שבניגוד לסגנון הבימוי האיטי והסבלני של הבמאי האמריקאי, "מקבילו" הבריטי מעדיף עריכה מהירה, זוויות צילום משונות, חזרה מכוונת על קטעים מתוך סצנות ומדי פעם, גם קריין שמלווה את העלילה מנקודת המבט של אחד המעורבים בה. לא כל סרט של ריצ'י נראה ככה, אבל הרבה סרטי פשע שיצאו אחרי "סנאץ'", כוללים מידה חשודה של הטכניקות האלה. במקום תואמי טרנטינו, קם דור חדש של תואמי ריצ'י.

"קינג ארתור" הוא מה שקורה כאשר במאי שמזוהה כל כך עם סגנון מסוים, מנסה לקחת את אותה גישה לעיבוד אגדה מפורסמת מימי הביניים. גאי ריצ'י לקח את הפושעים הקטנים, הנבלים הפסיכופתים, תרבות הפופ והתערובת האתנית שמרכיבה את בריטניה המודרנית, והעביר אותם לעולמה של אחת הדמויות המוכרות ביותר בפולקלור האנגלי. הרעיון הזה הצליח לו במידה מסוימת עם שרלוק הולמס. כעת, ריצ'י מנסה את מזלו עם המלך ארתור.

לפני שנים רבות, נלחם אותר מלך אנגליה בצבא אותו הנהיג המכשף מורדרד. בתום המלחמה, שהסתיימה לפני כתוביות הפתיחה, נרצחו אותר והמלכה בידי וורטיגן, אחי המלך, שכרת עסקה עם כוחות אפלים על מנת לתפוס את כס השלטון. השורד היחיד ממשפחת המלוכה היה הנסיך ארתור, שהושט בסירה אל מחוץ לטירה. ארתור, שהיה עדיין פעוט ולא מסוגל להתגונן מהסכנות שבדרך, הגיע בבטחה לעיר לונדיניום, שם גדל בבית בושת ולמד להילחם בבית ספר לקונג פו.

כאשר ארתור מתבגר והופך לעלם, הוא נלקח בידי צבא המלך על מנת שינסה לשלוף את אקסקליבר, חרבו של אותר, מאבן שהתגלתה למרגלות טירת המלוכה. אחרי שנים שהוסתרה בידי אגם, המים נסוגו וחשפו את האבן. וורטיגן, מודע לנבואה לפיה מי שיצליח לשלוף את החרב הוא בנו של אותר והשליט החוקי של אנגליה, מכנס את כל הגברים בשכבת הגיל המתאימה ומאפשר להם לנסות לשלוף את החרב. כאשר ארתור מגלה על מוצאו האמיתי, הוא נלקח תחת חסותה של מחתרת בהנהגת סר בדוויר ומכשפה חסרת שם, המתכננים להיפטר מוורטיגן ולהמליך את ארתור תחתיו.

העלילה של קינג ארתור מנותקת מגרסאות מוכרות יותר של הסיפור במידה מכעיסה, אבל צריך לקחת שני דברים בחשבון. קודם כל, מדובר בדמות אגדית שכבר למעלה מאלף שנה מתפרסמים סיפורים שונים עליה, חלקם סותרים לחלוטין אחד את השני. המלך ארתור והדמויות הסובבות אותו הם נחלת הכלל וזכותו של כל אדם להציג אותם כפי שיבחר. זה לא שהגרסאות של מונטי פייתון או של דיסני קשורות קשר הדוק לקאנון כלשהו. אם מישהו רוצה לעשות מיקס בין הדמויות המוכרות ולסדר אותן מחדש עם כרונולוגיה שונה לגמרי, אין שום סיבה למנוע זאת.

הדבר השני שצריך לקחת בחשבון, הוא שהרעיונות שנוספו בקינג ארתור הם לא בהכרח רעים. למה שארתור לא ילמד קונג פו וילחם בצעירותו בוויקינגים? למה שלא יתמודד מול מלך רשע שמקבל עזרה מאורסולה מכשפת הים? למה שלא יהיו פילים ענקיים בקרב שפותח את הסרט (חוץ מזה שמדובר בגנבה ישירה משר הטבעות)? גאי ריצ'י מנסה פה דברים שונים מהמקובל ובהתחשב בכמות הפעמים שהסיפור על ארתור סופר לאורך ההיסטוריה, לא יזיק לו קצת רענון.

הבעיה היא שכל הרעיונות האלה חסרי משמעות כאשר הסרט עצמו גרוע. התסריט מלא חורים וקטעים שלמים בעלילה לא באמת מתחברים לשום דבר. רעיונות כמו בית ספר לקונג פו בלב לונדיניום ומעורבותו של מרלין ביצירת אקסקליבר, לא באים לידי ביטוי מעבר לאזכורם. יש סצנת לחימה בתוך בית הספר, אבל מכיוון שהיא מתנהלת כמו קטטת רחוב רגילה, כל הרעיון של לימוד אמנות לחימה מזרחית מתבזבז דווקא ברגע בו היה משתלב הכי טוב. אקסקליבר אמורה להיות הנשק שנותן לאותר ולארתור יתרון בקרב, אבל אין שום הסבר מהו אותו יתרון ועד כמה זה מועיל אם ארתור מאבד הכרה בחצי מהפעמים בהן הוא נוגע בחרב. שלא לדבר על כך שיש לו הכשרה ללוחמה בחרב מול חיילים מקצועיים, למרות שלא עבר מימיו אימון צבאי. הוא הרי גדל בבית בושת ולא ידע על מוצאו עד גיל מאוחר יחסית, איפה למד איך בכלל מחזיקים חרב?

באותו עניין, לא ברור למה וורטיגן בכלל טורח לחפש את בנו של אותר. הסרט מסביר (בערך) מה הוא מתכנן לעשות לאחר שימצא אותו, אבל להביא במיוחד מכל רחבי הממלכה צעירים חסונים במטרה לבדוק אם אחד מהם יהיה זה שיצליח להחזיק את הנשק בזכותו יבשר לעולם שוורטיגן אינו המלך הראוי? זה הגיוני כמו לפתח ארסנל גרעיני ולמסור לידי מרגלים צפון קוריאנים אקראים את הקוד לשיגור, מתוך תקוה שאחד מהם יצליח לפענח אותו. הסרט מלא בבחירות מטומטמות של מי שאמורים להיות החכמים והמנוסים במאבק הכוחות. לא פלא שהברקסיט עבר במשאל עם, אם אלה הצאצאים שלהם.

אולי הכשל הגדול ביותר של התסריט, הוא בכך שלא ברור בשביל מה בכלל צריכים את ארתור. נראה שהממלכה משגשגת תחת וורטיגן ואין לנתינים סיבה מסוימת לשנוא אותו. הוא מנהל קשרי מסחר חשובים, דואג לבטחון ולפחות לפי סצנה אחת, גם מאוד פופולרי מחוץ ללונדיניום. במקביל, ארתור לא מגלה כישורי מנהיגות ראויים לציון ומתנהג יותר מפעם אחת כמו שמוק חסר אחריות. המחתרת יכולה להסתדר בלעדיו, כי בשלב מוקדם בסרט, מתגלה שהמכשפה שולטת בבעלי חיים ויכולה להגיע בעזרתם עד המלך. נראה שחוץ מאמונה באגדת החרב שבאבן, אין למחתרת ולנתינים שום סיבה לתמוך בארתור כמנהיג. הסרט מדגים בלי כוונה את נכונות האמירה של מונטי פייתון לפיה נשים משונות השוהות בברכות ומחלקות חרבות, אינן בסיס לשיטת ממשל.

סרט יכול לעבוד גם עם תסריט גרוע, בתנאי שדברים אחרים עובדים בו כמו שצריך. משחק טוב מסוגל לפחות להפוך סצנות מופרכות למעניינות וליצור הזדהות עם הדמויות. לא בקינג ארתור, שמטפיח שלא לצורך את הרזומה של צ'רלי האנם. בביקורת שלי על "העיר האבודה Z", ציינתי עד כמה האנם הוא שחקן משעמם בעיני. המצב לא משתפר בקינג ארתור. מי שאמור להיות מושא האגדה, אחד המנהיגים הגדולים בתולדות הספרות המערבית, הוא די מעצבן. אפילו לא בקטע של ממזר טוב לב שרק צריך מוטיבציה בכדי להנהיג מהפכה ולשחרר את השכבות החלשות מעול המלך הרע. האנם סתם עולה על העצבים בזכות חוסר היכולת שלו לשנות הבעה מעבר לזחוח. באופן מדהים, הוא אפילו לא השחקן הכי גרוע בסרט. אסטריד ברג'ס-פריזבי, המגלמת את המכשפה, עושה זאת בחוסר רגש מוחלט. אני לא יודע אם אלה היו הוראות הבימוי, אבל המשחק שלה כל כך נטול חשק, שהייתי מרוכז יותר בנסיון לזהות את המבטא שלה (היא צרפתיה ילידת קטלוניה, מתברר), מאשר בדברים שאמרה. גם ככה הרוב היה ממבו ג'מבו של קוסמים שאינו חיוני לקידום העלילה.

עם משחק גרוע, תסריט מטופש ובימוי מתלהב מעצמו, עדיין יש דבר נוסף שדופק את קינג ארתור קשה יותר מכל הבט אחר. אם צופה בן המחצית הראשונה של המאה העשרים יראה סרט בן ימינו, בוודאי יחוש אי-נוחות. העריכה המהירה, מגוון זוויות הצילום, השילוב האינטנסיבי של מוזיקה, כל אלה יכבידו עליו ויעשו את חווית הצפיה מתישה במיוחד עבורו. אותו צופה לא היה עד לתהליך שעבר על שיטות הבימוי והעריכה לאורך השנים ויתקשה לעקוב אחר הנעשה. זה האפקט שנוצר בזמן צפיה בקינג ארתור. יתכן ומדובר בסרט שמקדים את זמנו בעשרות שנים, כזה שרק בעוד דור או שניים ידעו להעריך באמת. מצד שני, יותר סביר שזה אחד הסרטים עם העריכה הגרועה ביותר בהיסטוריה.

קינג ארתור ערוך מתוך מחשבה שיותר מעניין את הקהל ללמוד על דמות שכמעט ואין לה השפעה כלשהי על העלילה, מאשר על המלכים והמכשפים שעצבו את המציאות בה הסרט מתרחש. קטעים אפיים מוצגים בדילוגי זמן שלא מותירים רגע להביט ולהבין מי נגד מי ולמה. כל ההתבגרות של ארתור מוצגת בתוך דקה, והמלחמה הגדולה שקדמה לה, מוצגת ללא אקספוזיציה ומסתיימת לפני שאפשר בכלל להבין מי שולט בפילים הענקיים ולמה. דמויות מפתח מהעבר מוזכרות במשפט אחד ולא מתיחסים אליהן יותר עד סוף הסרט. בינתיים, דמויות המשנה מוצגות בסגנון האופייני לגאי ריצ'י, כאשר ארתור שואל לגביהן ואז מראים אותן עושות משהו שאמור להיות התנהלות יומיומית עבורן, אבל עדיין צריך לעשות רשימה בצד כדי לעקוב אחרי מי כל אחד מהאנשים האלה. אותו פלאשבק מוצג שוב ושוב, כאילו לא היה מובן מה קורה בשלוש הפעמים הראשונות בהן הוקרן.

במקום אפוס היסטורי עם טוויסט מודרני, קינג ארתור הוא פרשנות מביכה לאגדה עתיקה. פרשנות שגם גונבת בלי הפסקה מסרטי פנטזיה אחרים. יש פה ושם רגעים מוצלחים, כמו שימוש חכם במוזיקה מסורתית, או צילומים מרשימים במיוחד, כאילו להזכיר לנו שגאי ריצ'י מסוגל להרבה יותר. לצערי, תסריט מבולגן ועריכה נוראית מעקרים את הסרט מכל נסיון לרגש או לעניין. רעיונות שאמורים לעבוד, מתבזבזים על סצנות שלא מובילות לכלום והגיבור נראה פחות ראוי למלוך מהרודן הרשע אותו הוא רוצה להדיח. בשלב הזה, ריצ'י הפך בעצמו לתואם גאי ריצ'י. קינג ארתור נראה כמו עבודה של במאי הרבה פחות מנוסה שצפה ב"סנאץ'" בצעירותו ומנסה לעשות אותו דבר, בלי להבין מה עבד בסרט החביב עליו. מאחר וסרטיו האחרונים, "שרלוק הולמס" ו"שם קוד מ.ל.א.ך", הצליחו להיות מבדרים למרות פגמים מרובים, אני מקווה שקינג ארתור הוא נפילה רגעית. עוד סרט כזה וגאי ריצ'י יתחיל להמאיס את עצמו גם על מי שזוכרים לו חסד נעורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.