הסרטים המתחרים בפסטיבל קאן 2017

בשבוע שעבר, פורסמה רשימת הסרטים שיוצגו במסגרת פסטיבל קאן ה-70, כולל המתחרים על פרס דקל הזהב. אני חייב לציין שבהתחשב בכך שמארגני הפסטיבל מנסים למשוך קצת תשומת לב ליום ההולדת העגול שלו, קשה למצוא ברשימה סרטים מסקרנים באמת. לפני עשור, כאשר הפסטיבל חגג שישים, התחרו על דקל הזהב כמה סרטים זכורים היטב, בהם "פרספוליס", "הפרפר ופעמון הצלילה", "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", "חסין מוות", "פרנואיד פארק", "זודיאק" ו"ארץ קשוחה", שזכה כמעט שנה לאחר מכן באוסקר לסרט הטוב ביותר. בנוסף, הוצגו מחוץ לתחרות הראשית "ביקור התזמורת" ו"מדוזות" הישראלים, שזכו להצלחה מסחרית בארץ ולהכרה בינלאומית.

בהחלט יתכן שיצאו מהפסטיבל השנה כמה קלאסיקות, אבל איך שהמצב נראה כרגע, המארגנים נמשכו כהרגלם לבמאים ותיקים ולהפקות צרפתיות, על חשבון שמות חדשים או יותר מקום באור הזרקורים לקולנוע בינלאומי. הנציגות היחידה של ישראל בפסטיבל (לפחות כרגע) היא בתחרות סרטי הסטודנטים, שם מתחרה "בן ממשיך" של יובל אהרוני מאוניברסיטת תל אביב. יש סיכוי שמדובר בבמאי עם עתיד מאוד מבטיח, אבל העדר שמות ישראלים מבוססים יותר, גורם לכל תוצרת הארץ בשנת הקולנוע הנוכחית, להראות תפלה.

תוספת: סרטו התעודי של עמוס גיתאי, "ממערב לירדן", יוצג במסגרת שבועיים של במאים. מאחר ולא מדובר בסרט עלילתי, הפסטיבל השנה נטול לחלוטין מתמודדים אפשריים לייצג את ישראל באוסקר.

 

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "הרוחות של ישמעאל", סרט צרפתי בבימוי ארנו דפלשן. זהו ביקורו השביעי של דפלשן בקאן, לאחר שהיה מועמד לדקל הזהב חמש פעמים, כולל על "סיפור חג", אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי. בסרטו החדש מככב מתיה אמלריק כבמאי שחייו האישיים משבשים את עבודתו כאשר רומן מן העבר צץ מחדש על פני השטח. אמלריק עצמו יפתח גם את מסגרת Un Certain Regard, עם סרט שביים במציאות, בשם "ברברה".

למרות שתכניית הפסטיבל טרם נסגרה סופית, עושה רושם שהאטרקציה הכי גדולה השנה היא בכלל לא סרט, אלא שני פרקים מתוך העונה החדשה של "טווין פיקס", אותה מחזיר הבמאי דיוויד לינץ' לחיים כמעט שלושים שנה אחרי שירדה מהמסכים. בנוסף, יוקרן בבכורה עולמית "המשך מטריד", המציג את המשך פעילותו של אל גור למען איכות הסביבה, 11 שנים לאחר שהוצגה בסרט התעודי זוכה האוסקר "אמת מטרידה". טיילור שרידן, תסריטאי "סיקאריו" ו"באש ובמים", יציג את הסרט החדש בבימויו, "ווינד ריבר", מותחן בכיכובם של ג'רמי רנר ואליזבת אולסן. בניגוד לטענת מקורות שונים, זהו אינו סרטו הראשון של שרידן כבמאי. הוא ביים ב-2011 סרט אימה נשכח בשם "Vile". עוד סרט אחד שראוי להתייחסות לפני שאגש לסקירת התחרות הראשית, הוא "איך לדבר עם בנות במסיבות", המבוסס על ספר המד"ב של ניל גיימן. מבחינתי, כל עיבוד קולנועי לגיימן הוא מבורך, כאשר הסרט הזה, בבימוי ג'ון קמרון מיצ'ל ("הדוויג והשארית העצבנית", "שורטבאס", "מחילת הארנב"), היה אמור לצאת לאקרנים בשנה שעברה, אבל נדחה.

עכשיו קחו נשימה עמוקה… הנה המתחרים על פרס דקל הזהב לשנת 2017:

 

2017_Cannes_Film_Festival_poster_resize.jpg

 

In the Fade – סרטו של הבמאי הגרמני פאטי אקין, עם דיאן קרוגר ונומן אקאר. מהמעט שהצלחתי לגלות על הסרט, הוא עוסק באדם שמאבד את שפיותו בעקבות דעות קדומות אותן הוא חווה. בהחלט נשמע כמו סוג האמירות החברתיות שהשופטים בפסטיבל קאן אוהבים. באופן מפתיע, זה תהיה הופעה נדירה של דיאן קרוגר בסרט דובר גרמנית, אף על פי שמדובר בשפת האם שלה. קרוגר חיה מזה שנים בצרפת והתפרסמה בעיקר בתפקידים דוברי אנגלית. למרות שהיא זו שלמדה את העולם מהי הדרך הגרמנית לסמן מספרים בעזרת האצבעות. פאטי אקין מוכר בעיקר בזכות הסרטים "עם הראש בקיר" ו"בקצה גן העדן", עליו זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן 2007. להערכתי, In the Fade בהחלט יכול להביא לו פרס נוסף השנה. זוהי המועמדות השניה של אקין לדקל הזהב.

סיפורי מאירוביץ – סרטו של הבמאי האמריקאי נח באומבך, עם אדם סנדלר, בן סטילר, אמה תומפסון ודסטין הופמן. זה לא נשמע כמו הקאסט הכי מתאים לסרט פסטיבלים, אבל באומבך ידוע בסרטים הסופר רציניים שלו. הוא התפרסם בזכות "חיים בין השורות" והוציא מאז את "גרינברג" (שלא אהבתי) ואת "פרנסס הא" (שכן), כמו גם שני סרטים עלילתיים נשכחים ואת הסרט התעודי המוערך "דה פלמה", אותו ביים במשותף עם ג'ייק פלטרו. סיפורי מאירוביץ עוסק בהתכנסות של משפחה לא מאוד אוהבת בארוע הוכרה לעבודתו של האב האמן. זה יכול להיות ממש מרגש, או ממש מדכא. הנוכחות של סנדלר וסטילר לא כזו מושכת אותי, אבל באומבך עשוי לסחוט מהם את מעט היכולות הדרמתיות שהפגינו פה ושם כשחרגו מהדמויות הרגילות שלהם. זהו סרטו הראשון של באומבך שמועמד לדקל הזהב.

אוקג'ה – סרטו של הבמאי הדרום קוריאני בונג ג'ון-הו, עם אן סיו-יון, טילדה סווינטון, ג'ייק ג'ילנהול, פול דנו ולילי קולינס. זו אולי לא דעה פופולרית, אבל בונג ג'ון-הו בעיני הוא מומחה בלקיחת רעיון שאמור לשמש בי-מובי דל תקציב, ושאיבת כל מה שהיה אמור להיות מעניין בו. גם "המארח" וגם "רכבת הקרח" היו חביבי מבקרים, אבל אני מצאתי אותם חסרי הגיון פנימי ועשויים בטעם רע. אפילו השוויתי את "רכבת הקרח" לסרטים כמו "הטרמפיסט" ו"תכנית 9 מהחלל החיצון" בכך שהדרך היחידה לצלוח צפיה בהם, היא ללעוג לסרט בהקרנה פעילה. מתברר שרוב הצופים לא חשו כמוני ובונג ג'ון-הו נחשב כעת לסוג של גאון. נו, טוב. אוקג'ה הוא הפקה דוברת אנגלית וקוריאנית על נערה שמנסה למנוע מתאגיד ענק לחטוף את חברה הטוב, יצור מסתורי שעל שמו נקרא הסרט. שוב, זה נשמע כמו משהו שיכול להיות מבדר, אבל אני סומך על בונג ג'ון-הו שיהרוס לי את הכיף. זוהי הופעתו השלישית של בונג ג'ון-הו בפסטיבל קאן והמועמדות הראשונה שלו לדקל הזהב.

דופק 120 – סרטו של הבמאי הצרפתי רובין קמפילו, עם אדל היינל בתפקיד הראשי. קמפילו מוכר יותר כתסריטאי, כאשר הסרט המפורסם ביותר שכתב (או לפחות רשם את קווי העלילה שלו בעוד השחקנים אלתרו רוב הזמן) הוא "בין הקירות", זוכה פרס דקל הזהב לשנת 2008. דופק 120 הוא סרטו השלישי של קמפילו כבמאי, לאחר סרט הזומבים "הם חזרו" והדרמה "Eastern Boys". הפעם, הוא חוזר לתחילת שנות התשעים, לסיפורם של הפעילים הראשונים להגברת המודעות למחלת האיידס. בהחלט נושא שיכול להיות מעניין, אבל מכיוון שלא ראיתי את הסרטים הקודמים שביים, אין לי ממש מושג למה לצפות. אהבתי את "בין הקירות", אבל כאמור, הסרט מוצלח יותר בזכות צוות השחקנים והבימוי, מאשר התסריט שדי נזנח. זוהי המועמדות הראשונה של קמפילו עצמו לדקל הזהב.

נקמניות – סרטה של הבמאית האמריקאית סופיה קופולה, עם ניקול קידמן, קולין פארל, קירסטן דאנסט ואל פנינג. עיבוד חדש לספרו של תומס פ. קאלינן, על המתח המיני והפוליטי הנוצר כאשר חייל מצבא האיחוד מוצא מקלט בבית ספר לבנות בווירג'יניה (זוכרים מ"לאבינג"? המדינה בה גזענות הייתה מעוגנת בחוק עד לפני חמישים שנה), בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית. סופיה קופולה אוהבת להתעסק בדמויות פגומות שעוברות תהליך של התבגרות, כך שסביר להניח שהדגש בגרסה הזו יהיה יותר על הנשים ופחות על הגבר מאשר בסרט עם קלינט איסטווד מ-1971. למרות התחלה מבטיחה, קופולה לא ביימה סרט שהיה עליו קונצנזוס ביקורתי מאז "אבודים בטוקיו". היא עדיין שם שמושך קהל, אבל הקריירה שלה לא צפויה להגיע לגבהים אליהם הגיע אביה בתחילת דרכו. נקמניות מעורר קצת באזז אוסקרי, אבל תאריך הפצה מוקדם יחסית (צפוי לצאת בארה"ב ביוני), לא מבשר טובות. זוהי המועמדות השניה של סופיה קופולה לדקל הזהב.

רודן – סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אק דואיון, עם ונסן לינדון ואיזיה היגלין. מהמעט שידוע על הסרט, נראה שהוא עוסק בחייו של הפסל הנודע אוגוסט רודן ומערכת היחסים הסוערת שלו עם האמנית קאמי קלודל. דואיון בן ה-73 קרוב לסגור חמישה עשורים של פעילות קולנועית, במהלכה ערך הופעות בפסטיבלים הנחשבים ביותר, אם כי קשה להגדיר אותו כיוצר מוכר במיוחד. גם סרטיו היותר פופולריים מוכרים לקהל מצומצם יחסית. ונסן לינדון, המגלם בסרט את רודן, זכה לפני שנתיים בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן על הופעתו ב"ערכו של אדם". איזיה היגלין היא זמרת המוכרת בעיקר בשמה הפרטי והרשימה עד כה במעט הסרטים בהם הופיעה. היא נכנסת לנעליים לא קטנות בתפקיד קלודל, אותה גלמה ב-1988 איזבל אדג'ני שהייתה גם מועמדת לאוסקר. זוהי המועמדות השלישית של דואיון לדקל הזהב.

סוף טוב – סרטו של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה, עם איזבל הופר, ז'אן-לואי טריטיניאן, מתיה קסוביץ, לובנה אבידר וטובי ג'ונס. הנקה הוא אולי הסופרסטאר של הפסטיבל השנה. שני סרטיו האחרונים זכו בדקל הזהב ובגיל 75, נראה שהנקה כבר מוכר כאחד הבמאים הטובים באירופה בכל הזמנים. או אחד הגרועים, כי הוא מאוד מעורר מחלוקת. אני לא אוהב את סגנון הבימוי שלו, אבל חייב להודות שהבן אדם בהחלט יודע מה הוא עושה ושולט לחלוטין בכל הבט בסרטיו. הוא אמן בכל מקרה, גם אם היצירה עצמה אינה לטעמי. סוף טוב מתרחש בעיר החוף הצרפתית קאלה ונוגע בנושא משבר המהגרים לאירופה. חוף + מהגרים. נשמע כמו מתכון לאסון. אני לא יודע מה בדיוק מתוכנן, אבל מדובר בסרט של הנקה, אז אני בספק עד כמה הסוף יהיה טוב. אף אדם עוד לא זכה בדקל הזהב יותר מפעמיים, אז סיכויי הזכיה של סוף טוב נמוכים מבחינה סטטיסטית. זוהי המועמדות השביעית של הנקה לדקל הזהב.

מעשה פלאים – סרטו של הבמאי האמריקאי טוד היינס, עם ג'וליאן מור, מישל ויליאמס, מיליסנט סימונדס ואוקס פגלי. לפני שנתיים, ביים היינס לראשונה סרט המבוסס על תסריט של מישהו אחר. "קרול" היה מועמד לדקל הזהב, זיכה את רוני מארה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן וסיים את הסיבוב עם שש מועמדויות לאוסקר (אך לא לסרט הטוב ביותר). מעשה פלאים, אותו עבד לקולנוע בריאן סלזניק מספרו שלו, אמור להיות נגיש יותר לצופים צעירים מאשר סרטיו הקודמים של היינס. הספר יצא לאור באותה שנה בה יצא "הוגו", עיבוד קולנועי אחר לספר של סלזניק. היינס תמיד היה קרוב למיינסטרים, אבל נמנע בכוונה מלחדור אליו. ההגיון אומר שמעשה פלאים יהיה הדבר הכי ידידותי לקהל הרחב שאי פעם ביים, אבל זה לא שמארגני פסטיבל קאן ידועים בטעם העממי שלהם. יתכן מאוד שאנשים יתאכזבו מהסרט, בין אם מכיוון שהוא מיינסטרימי מדי, או כי הוא לא מיינסטרימי מספיק, מלכוד שבמאים רבים נתקלים בו כאשר הם חוקרים תחומים חדשים. זוהי המועמדות השלישית של היינס לדקל הזהב.

Redoubtable – סרטו של הבמאי הצרפתי מישל הזנוויציוס, עם לואי גארל, סטייסי מרטין וברניס ביז'ו. בהצלחה למי שיצטרך לתרגם את שמו של הסרט הזה לעברית. מאז שהודה על בימת האוסקר לבילי ווילדר, בילי ווילדר ובילי ווילדר (ובאופן מפתיע, בילי ווילדר לא הופיע בפניו באותו רגע), הזנוויציוס קצת נעלם. הוא ביים את "החיפוש", אבל הסרט לא זכה אפילו לשבריר הפרסום שהוענק ל"הארטיסט", הסרט שחשף את הזנוויציוס לצופים מחוץ לצרפת. בסרטו החדש, שאני לא בטוח אם קיימת מילה בעברית שיכולה להכיל את המבנה הדקדוקי המסקרן של שמו, לואי גארל מגלם את הבמאי האגדי ז'אן לוק גודאר, בעוד סטייסי מרטין מגלם את השחקנית אן ויאזמסקי, בה התאהב גודאר כשהייתה רק בת 17. יהיה מסקרן לראות איך במאי מפורסם אחד מציג במאי שבוודאי השפיע עליו רבות. אולי לא כמו בילי ווילדר, אבל עדיין מאוד משפיע. זוהי המועמדות השלישית של הזנוויציוס לדקל הזהב.

היום שאחרי – סרטו של הבמאי הדרום קוריאני הונג סאן-סו, עם קים מין-הי וקוון היי-יו. יש במאים שכל הקריירה שלהם מוגדרת בידי פסטיבלים. סרטיו של הונג סאן-סו זכו בהרבה פרסים במקומות שונים בעולם, אבל תעצרו את חובב הקולנוע הממוצע ותבקשו ממנו לנקוב בשמו של סרט אחד שביים, וסביר להניח שיענה "שבעה צעדים", "להרגיש בבית", או "רכבת הקרח". תשובה יפה, חוץ מזה שהונג סאן-סו לא ביים אף אחד מהם. הוא מסוג הקולנוענים שאם ראיתם סרט שלהם, אתם בטח מאוד מתוסכלים מכך שאין לכם עם מי לנהל דיון לאחר מכן. המארגנים של פסטיבל קאן מתים עליו, זו הפעם השביעית שסרט שלו מתחרה במסגרת כלשהי בפסטיבל וכמו הקודמות, נראה שהיום שאחרי (שבלתי אפשרי למצוא כרגע מידע על תוכנו) יהיה פריט למבינים בלבד, שרוב העולם בכלל לא ישים לב לקיומו. זוהי המועמדות הרביעית של הונג סאן-סו לדקל הזהב.

קרינה – סרטה של הבמאית היפנית נאומי קוואסה, עם מסאטושי נגאסה ואיאמה מיסאקי. ואז יש את הגרסה הנשית של הונג סאן-סו. נאומי קוואסה קצת יותר מוכרת ממנו לקהל הרחב, אבל ממש קצת. נראה שיש לה מנוי לפסטיבל קאן, כי כמעט כל סרט שלה מהעשור האחרון היה מועמדשם לפרס כלשהו. בהתחשב בשליטה הגברית בתחום הבימוי, כל נוכחות נשית פה היא מבורכת. עם זאת, אני מודה שקרינה נמצא נמוך ברשימת הסרטים שמסקרנים אותי השנה. הסיפור עוסק ברומן בין צלם עם עין עצלה לבין אישה מנותקת מהעולם. נשמע פיוטי, אבל לא כוס התה הירוק שלי. זוהי המועמדות החמישית של קוואסה לדקל הזהב.

הריגת האייל הקדוש – סרטו של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, עם קולין פארל וניקול קידמן. אפשר לומר שיורגוס לנתימוס הוא איש העולם הגדול. בניגוד להרבה במאים אחרים שלא מצליחים להשיג דריסת רגל מחוץ לארצם, לנתימוס הצליח לפרוץ את מחסום השפה עם סרטו הראשון באנגלית, "הלובסטר", שזכה בפרסים ומועמדויות ברחבי העולם (כולל מועמדות לאוסקר על התסריט המקורי), כמו גם להצלחה כלכלית נאה. הריגת האייל הקדוש הוא שיתוף הפעולה השני של לנתימוס עם חברת ההפקה האירית אלמנט, שתפיק גם את סרטו הבא, "המועדפת". העלילה, מהמעט שידוע בינתיים, עוסקת במנתח שיוצר קשר קרוב עם נער מרושע. אצל לנתימוס, די קשה לדעת לאן הסיפור יתקדם, או אפילו לאיזה ז'אנר הסרט ישתייך. הוא נע במהירות בין דרמה, אבסורד, אלמנטים של מדע בדיוני ומי יודע מה עוד. זוהי המועמדות השניה של לנתימוס לדקל הזהב.

יצור עדין – סרטו של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה. למרות שאינו מהשמות היותר מוכרים ברשימה, לוזניצה כן זכה למעט חשיפה בישראל בעזרת סרטו מ-2012, "בתוך הערפל". יצור עדין לוקח השראה מסיפור קצר של דוסטויבסקי, על אישה שנוסעת לכלא מרוחק על מנת למצוא את בעלה שמוחזק שם. בעוד לוזניצה מרבה לעסוק בהיסטוריה של אירופה, במיוחד במאה השנים האחרונות, לא ברור עדיין האם הסרט הוא גרסה מודרנית לסיפור, או שהוא מתרחש במאה ה-19 כמו המקור. זוהי המועמדות השלישית של לוזניצה לדקל הזהב.

הירח של צדק – סרטו של הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו, עם מראב מינידזה וגיורגי צ'רהלמי. ככל הידוע לי, הוקרן עד כה בישראל רק סרט אחד של מונדרוצ'ו, "האל הלבן". לא מצאתי מידע במה עוסק הירח של צדק, אפילו לא רמז. זה שם די אניגמטי ומאחר והשחקן הראשי הוא גאורגי שעובד כיום בעיקר באוסטריה וגרמניה, אני יכול רק לנחש שהעלילה עוסקת בדמות לא הונגרית. זוהי המועמדות השלישית של מונדרוצ'ו לדקל הזהב.

מאהב כפול – סרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון, עם מארין וכט, ז'רמי רנייר וז'קלין ביסט. בעוד דוברי האנגלית יהנו מג'רמי רנר ב"ווינד ריבר", דוברי הצרפתית יראו את כפיל השם הבלגי שלו בסרטו של אחד הבמאים היותר מוכרים בתחרות הראשית. אף על פי שאוזון עוד לא בן חמישים, יש תחושה כאילו הוא נמצא בסביבה עוד מאז שנות השמונים. כנראה מכיוון שזה נכון, הוא באמת מביים סרטים כבר קרוב לשלושים שנה. באופן מפתיע, אוזון לא מרבה להופיע בפסטיבל קאן, אף על פי שהוא אחד הקולנוענים הפעילים המפורסמים של ארצו. הסרט עוסק באישה צעירה המתאהבת בפסיכולוג שלה ועוברת לגור איתו, אבל מגלה שיש בו צד שלא ידעה עליו לפני כן. ניחוש שלי: זה קשור לכפילות של פעילותו כמאהב. זוהי המועמדות השלישית של אוזון לדקל הזהב.

מעולם לא היית כאן באמת – סרטה של הבמאית הבריטית לין רמזי, עם חואקין פניקס, אקטרינה סמסונוב ואלסנדרו ניבולה. למקרה שתהיתם מה לין רמזי עשתה אחרי "חייבים לדבר על קווין", התשובה היא בעיקר בלגן. היא הייתה אמורה לביים את "לג'יין יש אקדח", אבל עזבה את הפרויקט ביום בו הצילומים היו אמורים להתחיל. ג'וד לאו, שלוהק לתפקיד הראשי, עזב את הסרט בעקבותיה וכל ההפקה נכנסה לכאוס שהסתיים באסון מסחרי וביקורתי. מעולם לא היית כאן באמת עוסק ביוצא צבא שמחלץ נשים ממעגל הזנות. אני מתלבט עד כמה להתרגש לקראת הסרט. מצד אחד, לא אהבתי את "חייבים לדבר על קווין" ואני לא באמת מצפה בכליון עיניים לסרט חדש של לין רמזי. מצד שני, חואקין פניקס הוא שחקן מדהים ואני תמיד רוצה לראות אותו משחק, גם אצל במאים שלא מלהיבים אותי. זוהי המועמדות הרביעית של רמזי לדקל הזהב (כולל שתי מועמדויות על סרטים קצרים).

זמנים טובים – סרטם של הבמאים האמריקאים האחים ספדי, עם רוברט פטינסון, ג'ניפר ג'ייסון לי וברחארד עבדי. בדומה לאחים כהן ולאחים דאפר, בן וג'ושוע ספדי חולקים לא רק הורים ושם משפחה, אלא גם קריירה כיוצרים. בניגוד לכהנים ולדאפרים, המעבר של האחים ספדי לתודעת הציבור איטי יחסית. הם היו מועמדים למצלמת הזהב (הפרס בקאן לסרט ביכורים) ב-2008, וזכו מאז בפרסים שונים ברחבי העולם, אבל אף סרט שלהם לא קבל חשיפה תקשורתית של ממש. יתכן וזמנים טובים, העוסק בשודד בנק ששוב ושוב נתקל ברודפיו, ישנה את המצב. הרעיון נשמע מעניין וביצוע טוב עשוי להקפיץ את האחים ספדי קרוב יותר לאור הזרקורים. זוהי המועמדות הראשונה של האחים ספדי לדקל הזהב.

חסרי אהבה – סרטו של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב. למרות שהוא זוכה לאהדה גם בקרב מבקרים וגם בקרב הקהל, קשה לי עם סרטים של זוויאגינצב. גם "השיבה" וגם "לויתן" היו איטיים ונטולי התרחשויות עד כאב. יש מי שאוהבים את זה, אני לא אחד מהם. סביר להניח שחסרי אהבה לא יהיה שונה מבחינת סגנון הבימוי. הסרט עוסק בזוג הנמצא בתהליכי גירושין, אך נאלץ להתאחד בחיפוש אחר בנם שנעלם. אצל הרבה במאים, זה היה הבסיס למותחן מרתק ומלא טוויסטים. אצל זוויאגינצב, סביר להניח שדברים יזוזו בצורה הרבה פחות דרמתית. שוב, הרבה אנשים אוהבים את הסרטים שלו ואני לא מתכוון להתווכח איתם. רק למדתי כבר לא לצפות אצלו לפתרונות או להפתעות גדולות. זוהי המועמדות השלישית של זוויאגינצב לדקל הזהב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.