ביקורת: לאבינג

loving_onesheet_resize.jpg

 

מדהים באיזו מהירות בני אדם מתרגלים למציאות חדשה. לפני 153 שנה, עבדות עוד הייתה חוקית בארצות הברית. נשים קבלו לראשונה זכות הצבעה בעולם המערבי רק לפני 124 שנים. עברו רק 75 שנה מאז יהודי אירופה וצפון מערב אפריקה הושמדו בשיטתיות בשל מוצאם, ולפני שלושים שנה, חצי אירופה עוד הייתה תחת שלטון קומוניסטי. העולם משתנה ואנחנו שמים לב רק בדיעבד כמה מהיר היה השינוי.

מצד שני, כמה שמתרגלים מהר למציאות חדשה, מדהים גם לחשוב כמה זמן לקח עד שעברה החקיקה שנועדה לתקן מצב לא צודק. מדינות רבות בארצות הברית החליפו את העבדות בחוקי הפרדה גזעניים שהותירו את השחורים כאזרחים סוג ב' ואפשרו למוסדות רשמיים להתיחס אליהם כאל נחותים מהלבנים. בעוד כיום, אנחנו אחרי שמונה שנות שלטון של נשיא אפרו-אמריקאי ורגילים לראות אנשים בעלי עור כהה, לא רק ממוצא אפריקאי, כחלק מהמדיה ומעולם הבידור והעסקים, עברה בקושי חצי מאה מאז שמוסדות רבים ברחבי אמריקה לא אפשרו להם להיכנס מהדלת הקדמית.

הסיפור של "לאבינג" מתחיל ב-1958 ולמרבה הצער, הוא מבוסס על סיפור אמיתי. ריצ'רד ומילדרד הם זוג צעיר מאוהב שמחליט להתחתן לאחר שמילדרד נכנסת להריון. הם אנשים פשוטים מאיזור הכפר. ריצ'רד מתכוון לפרנס את המשפחה בעזרת עבודתו כפועל בניין ועל ידי זכיה במרוצים מחתרתיים להם הוא בונה מכוניות. הוא אפילו קונה שטח בו עתיד להיבנות הבית של הזוג ושבו יוכלו לגדל ילדים נוספים.

הבעיה בתמונה האידילית הזו היא שריצ'רד לבן ומילדרד שחורה. הם נוסעים עד לוושינגטון הבירה בכדי להינשא בידי שופט, אולם מדינתם וירג'יניה אינה מכירה בתוקפם של הנישואין. בעוד הסנאט האמריקאי בטל מזמן את חוקי העבדות, וירג'יניה שמרה על חלקם בקנאות ואף הוסיפה חוקים משלה. אחד מהם אוסר על זוגיות בין גזעית ובעוד המשטרה הייתה מוכנה להעלים עין כל עוד ריצ'רד ומילדרד רק יוצאים ביחד, החתונה הפכה אותם רשמית לעבריינים. בית המשפט משאיר לזוג לאבינג שלוש ברירות: ללכת לכלא, להתגרש, או לעזוב את המדינה.

הרבה סרטים על גזענות ומאבק למען זכויות אזרח הופקו עד היום, אבל יש בלאבינג משהו מיוחד. הוא לא מדגיש את הגבורה ואת הנאומים, או את הפעילים בשטח. הוא מתמקד בקורבנות שנקלעו למרכז הסערה כי עשו משהו נורמטיבי לחלוטין, רק עם חוסר המזל לעשות זאת כשהם גרים במדינה גזענית. אילו חיו באילינוי או בניו יורק, אנשים היו אמנם מסתכלים עליהם מוזר ומציקים להם, אבל החוק היה עומד לצדם. גם השופט הכי שמרן, לא היה מסוגל להעניש אותם על אהבתם. במקום, האנשים בשכונה הצנועה בה ריצ'רד ומילדרד גדלו אמנם סובלנים, אבל המשטרה ומערכת המשפט מאוד לא מעוניינות בקיומם של זוגות מעורבים.

הבחירה להתמקד בנקודת המבט של הצד הנפגע, בלי שיהיה חמוש בידע משפטי, כריזמה וחיבה לאור הזרקורים, מתבטאת בבחירה מה להציג על המסך ומה לא. לאורך התקופה אותה הסרט מקיף, נערכים מספר דיונים משפטיים המשפיעים בצורה משמעותית על חייהם של הזוג לאבינג, אולם הבמאי ג'ף ניקולס בחר להציג כמה שפחות מהבט זה של הסיפור. מעט מאוד רגעים מתרחשים בין כותלי בית המשפט והסצנות האלה חולפות במהרה, כאשר הדגש הוא על פסק הדין ולא על דברי הפרקליטים. ניקולס התחשב בכך שבני הזוג לא רצו להיות אלה שמנהלים את המאבק והעדיפו לחיות חיים פשוטים ושקטים, אז הוא השאיר את עורכי הדין והשופטים כדמויות משניות שאומרות רק את מה שהלאבינגים צריכים לדעת.

בהתחשב בכמה שהפרשה הייתה משמעותי עבור התנועה למען זכויות אזרח, נדהמתי מהעקביות של הבמאי שלא התפתה להפוך את הסרט לדרמה משפטית ולא נתן במה לתגובות הציבור. יש משהו אנטי-קולנועי בלהציג קרב משפטי ממושך מבלי להראות את המאבק עצמו. הזוג לאבינג בעיקר מחכה לשמוע מה יעלה בגורלו ומנהל בינתיים את החיים הפרטיים שלו, בנסיון למשוך ככל הניתן את הזמן עד שהמשטרה שוב תתנכל להם.

ג'ף ניקולס כבר הראה בעבר שהוא במאי ותסריטאי רגיש שיודע לכתוב דמויות עמוקות שנאבקות בשדים פנימיים ובחלומות מרוסקים לא פחות משהן מסוגלות לבטא את יחסן לגורמים חיצוניים. בלאבינג, הוא עשה בשכל ובחר להראות איך המצב משפיע על הזוג שבמרכז הסערה, במקום על מי שמדברים במקומם. הסרט מציג את ריצ'רד כעובד קשה יום שרק רוצה שיהיה לו ולמשפחתו טוב. הוא מנסה להימנע מלמשוך תשומת לב, גם כאשר הדבר יכול לעבוד לטובתם בטווח הארוך, כי חשובות לו השלוה והשגרה שהחוק מנסה לגזול מידיו. מילדרד היא אופטימית יותר ובעלת הנכונות לקחת הימורים שבעלה מפחד מהם. היא תופסת פיקוד כשצריך, למרות שמבין שני בני הזוג, היא זו שיותר מופלית לרעה בידי הרשויות (גם שחורה וגם אישה. שילוב מנצח). גם אם הבדלים בין גישות יוצרים לפעמים תקלים קטנים בין הגבר והאישה ובין הזוג לסביבה, ניקולס נוהג בחוכמה וממשיך להתמקד באופן בו הדמויות הראשיות חוות את המצב, במקום להוסיף לסיפור אקטרה-דרמתיות מיותרת. בעוד על "מאחורי המספרים" כעסתי כי יוצרי הסרט לא חשבו שהסיפור האמיתי מרתק כמו שהוא והפכו אותו לאוסף של קלישאות הוליוודיות, ג'ף ניקולס יודע לשאוב את הדרמה מהמציאות, ללא צורך בריפוד מיותר.

הביקורת היחידה שיש לי כלפי לאבינג, היא האופן בו הזוגיות של ריצ'רד ומילדרד בנויה ללא יסודות. זו אפילו לא תלונה, כמו הבחנה שלא יכולתי להתעלם ממנה. בעוד השניים מוצגים כזוג אוהב שבאמת רוצה להיות ביחד, אפילו שיותר פשוט היה להיפרד, הסרט לא באמת מראה מה מחבר אותם מלכתחילה. מעבר לסיטואציה המשפטית שדופקת את שניהם, אין כמעט שום דבר שמסביר מה השניים מוצאים זה בזו, או מה מבדיל אותם משאר האנשים סביבם. יש לכל אחד מהם את המאפיינים והעיסוקים שלו, אבל להוציא רגע קטן המשחזר תמונה מפורסמת שפורסמה בעיתון, הם לא באמת עושים שום דבר זוגי. אין להם תחביבים משותפים, הם לא עורכים שיחות חולין, הם אפילו מנהלים חיי חברה נפרדים. חלק מזה קשור לכך שהם גרים בחור בלב וירג'יניה, אבל הסרט מתחיל אחרי שכבר התאהבו וידעו שזה הקשר שהם רוצים להיות בו לשארית חייהם, אז אין בעצם שום הסבר מה מושך אותם זה אל זו.

מגיע הרבה קרדיט לג'ואל אדג'רטון ורות נגה שמגלמים את הלאבינגים בצורה אמינה. שני השחקנים בהחלט נראים כמו זוג ומעבירים בקלות את התחושה שלא החליטו להתחתן כי מילדרד בהריון, או כצורה של מרד, אלא מתוך אהבה טהורה. כאמור, ג'ף ניקולס עשה עבודה מצוינת במתן אופי לכל דמות בנפרד, כמו גם בהעברה ברורה של האופן בו חיי הנישואין שלהם מתנהלים. למרות שלא טרח להסביר על מה הקשר עצמו מתבסס, ניקולס עבד היטב עם השחקנים על יצירת מראית עין של חיים משותפים כנים ואוהבים.

לאבינג הוא סרט מוזר בנוף בו נעשה. דרמה משפטית עם מינימום דיונים משפטיים. סיפור על מאבק לזכויות אזרח עם מינימום מאבק. הוא כמעט מנותק מהמציאות באופן בו נעשה, אבל בעצם מציג את הצד שרוב הסרטים בנושא לא מקדישים לו מספיק תשומת לב. הכשרון של ג'ף ניקולס הוא ביצירת דמויות שאומרות הרבה בלי לבזבז מילים. התסריט נותן לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים לדעת, ממש כמו הזוג לאבינג, ולא זורק הסחות דעת פומפוזיות שנועדו להתחרות על דעת הקהל. הם בסך הכל רצו לחיות את חייהם בשקט וזה מה שהסרט מגדיר כיעד. הוא מציג את הפשטות כמשהו לשאוף אליו ואת המאבק כדבר שעדיף שאחרים ינהלו. הוא דרמתי ומרתק מבלי להוריד שמץ מהאנושיות של ריצ'רד ומילדרד, או של המשפחות והחברים שלהם. גם נציגי החוק אינם מוצגים כקריקטורות גזעניות, אלא כמי שמחזיקים בהשקפת עולם שונה. השקפת עולם שנראית לקהל מודרני פגומה ומיושנת, אבל צריך לזכור שבאמת לא עבר הרבה זמן מאז גישה פוגענית שכזו הייתה חוקית לחלוטין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.