ביקורת: הכחשה

denial_resize

 

כשהייתי בתיכון, לא יצאתי עם המשלחת לפולין. העדפתי לא להפסיד לימודים והרגשתי שאני מספיק מחונך בנושא השואה והגבורה, שאפשר לחכות לזמן אחר. לפני כשנה, הגעתי סוף סוף לפולין. טיול של פחות משבוע עם אבא שלי, דור שני לשואה, שכלל ביקור ראשון עבור שנינו במה שנותר ממחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו. לקחנו את הזמן, הבטנו על כל פרט קטן וניסינו לעשות משהו בלתי אפשרי – לדמיין את מימדי הזוועה שהתרחשה שם.

לכל אורך הטיול, צלמתי מאות תמונות. לא היה כמעט בניין מעניין אחד בקרקוב שחמק מהמצלמה שלי. התכוונתי לצלם גם בתוך המחנה, אבל ברגע שראיתי את שער הכניסה הידוע לשמצה, המצלמה לקחה הפסקה. הרגשתי שאין טעם לצלם, כי לא אספר פה שום דבר חדש. אף אחד לא צריך אותי בשביל לדעת שאושוויץ קיים, או מה נעשה שם. אני יכול רק לצטט אחרים ולצקצק מול חברי המשלחת הצעירים שעושים סלפי עם דגל ישראל, כאילו זו הייתה כל מטרת הנסיעה.

צלמתי רק תמונה אחת בתוך אושוויץ. מישהו נעץ פרח בגדר המפרידה בין חלקי המחנה. יותר אפקטיבי מכל דגל, עדות יחידה לכך שהחיים נצחו והמשיכו חרף נסיונות ההשמדה. את זה היה לי חשוב לשתף עם העולם, כי כולם יודעים מה קרה בשואה, אך מעטים יבחינו בכלל בפרח הממוקם אסטרטגית הזה.

 

flower in auschwitz.jpg

 

הרעיון שכולם יודעים על השואה ושהנאצים היו אנשים רעים שרצו להשתלט על העולם ולהשמיד את כל היהודים, גורר זלזול מיידי במי שמכחיש זאת. השואה קרתה. לטעון אחרת, זה כמו לומר בריש גלי שהשמש לא זורחת בבוקר ושהים עשוי מקרמל. טענות שכאלה הן מאוד פשוטות להפרכה, כל עוד אף אחד לא מאלץ אותך להוכיח את ההפך. אם אני טוען שהשמש זרחה במערב למשך שלושה ימים בחורף 1843, האם קיימת הוכחה כתובה שזה לא קרה, או שכל כך מובן מאליו שהשמש זורחת במזרח, שאף אחד לא טרח לציין זאת?

זו דוגמה פשטנית לסוגיה המשפטית בה עוסק "הכחשה", המבוסס על סיפור אמיתי שהחל להתגלגל לפני כעשרים שנה. דבורה ליפסטאד, היסטוריונית אמריקאית יהודיה, המתמחה בנושא הכחשת השואה, מעוררת את זעמו של היסטוריון בריטי בשם דיוויד אירווינג. דבורה תארה אותו בספרה כמכחיש שואה, גזען ומעוות היסטוריה בכוונה תחילה. בתגובה, אירווינג מחליט להגיש תביעת דיבה כנגד ליפסטאד והוצאת הספרים פינגווין, בטענה כי הפרסום פוגע בזכויותיו ובפרנסתו.

על פניו, לא צריכה להיות בעיה להביס את אירווינג בבית המשפט, אלא שהוא בחר להגיש את התביעה בבריטניה, שם חובת ההוכחה היא על הנאשם. במילים אחרות, אם ברצונם לנצח במשפט, עורכי הדין של דבורה צריכים להוכיח שדיוויד אירווינג הוא אכן הדברים השליליים שכתבה עליו. דבורה לא מוכנה להתפשר מחוץ לבית המשפט, מתוך חשש שהדבר יתן לגיטימציה בעיני הציבור לעמדותיו של יריבה, אז כעת עליה לשכנע את השופט שהתובע הוא אכן גזען, מעוות היסטוריה ויותר מהכל, מכחיש שואה.

מאחר והסיפור מתרחש במציאות, כל הדרמה הנלווית למקרה תועדה היטב בתקשורת וברשומות בית המשפט. כל שנותר הוא לבחון את הפרוטוקולים ולשלוף מתוכם את הרגעים המעניינים ביותר. יאמר לזכות יוצרי הסרט שהם אכן נצמדו יחסית לעובדות. בעוד ישנם רגעים שהוספו על מנת לייצר יותר רגש, כמו מפגש בין דבורה לבין ניצולת שואה שרוצה להעיד, ארוע שלא מצאתי לו אזכור בסיקור המקרה המקורי, דיוויד אירווינג הוא דמות מספיק צבעונית בכדי שהדרמה תלווה אותו לכל מקום. הסרט מוצג מנקודת המבט של ההגנה, אבל הבטחון העצמי של אירווינג, שגובל בניתוק מהמציאות, מאלץ את שאר הדמויות לפנות לטקטיקות לא שגרתיות על מנת להוכיח את טעויותיו.

הנושא המרכזי בסיפור הוא הצורך להביא ראיות לקיומה של השואה, או ליתר דיוק, להפריך את הטענות של מכחישיה. דבורה לא רוצה שזה יהיה נושא המשפט, אבל מאחר וספר שלה העוסק בנושא הוא המניע לתביעת הדיבה, אין לצוות המשפטי בררה אלא להפוך בעצמם להיסטוריונים. אף על פי שהסרט מתנהל בקפיצות זמן גדולות למדי, מוצגים בו רגעי המפתח שיובילו להכרעת השופט. לשמחתי, צורת העבודה של עורכי הדין אינה תואמת את מה שנהוג לראות בסרטים משפטיים. במקום לחפש דמעות ועימותים קולניים, הם נמנעים בכוונה מלספק לאירווינג, המייצג את עצמו, דרכים קלות לתקוף את ההיסטוריה. בהתנהלות מאופקת שקשה לפרופסורית האמריקאית להבין, האנשים שמגנים עליה לא מוכנים לנקוט באף צעד שאינם משוכנעים שיפעל לטובתם. מרענן לראות דרמה משפטית שבוחרת בדרך החכמה ולא בדרך הקלה להציג את התנהלות הפרקליטים.

הניגוד החיצוני בין הצדדים מובחן בקלות. דבורה לבושה בצורה צבעונית יותר, מקפידה לרוץ בשביל לשמור על כושר, משתפת חברים בתסכולים ומתקשה לציית להוראות עורכי הדין שמבינים יותר ממנה במערכת המשפט הבריטית. דיוויד אירווינג הוא טיפוס אפרורי, בעל גוף שמוט, שאינו מוצג מנהל קשר אישי עם מישהו פרט לבתו הקטנה ומדבר רק בנאומים וחצאי נאומים מוכנים מראש. הוא כה יהיר, שבעוד דבורה נאבקת בעצת עורכי דינה ברצון העז לדבר עם עיתונאים ולומר בדיוק מה היא חושב על התובע, אירווינג מנצל את התקשורת לטובתו ולא מוותר על הזדמנות לשתף את העולם בדעותיו.

מצד שני, השניים דומים בהבט אחד. שניהם מאוד עקשנים ונראה שיותר מהרצון לנצח במשפט, כל אחד מהם מונע מתוך נסיון להגן על השקפת עולם שלמה. דבורה מנסה למנוע מהכחשת שואה לקבל לגיטימציה כלשהי, בעוד דיוויד אירווינג מנסה לטהר את שמה של גרמניה הנאצית, אותה הוא מעריץ. הסיבה שהסרט מצליח למלא את זמן המסך שניתן לו בצורה מעניינת ומותחת, היא שגם דבורה ליפסטאד וגם דיוויד אירווינג מוכנים ללכת עד הסוף עם הרצון להיות בצד המנצח.

בעוד אין בהכחשה הרבה רגעים מתים, הוא כן נמרח מדי פעם. סצנות מסוימות עם דבורה נראות כאילו נוספו רק על מנת לייצר עוד סימפתיה כלפי דמותה. מוזר שיוצרי הסרט הרגישו צורך בכך, בהתחשב בעובדה שהיא מגנה על זכר השואה ונאבקת במכחישים. אם זה לא מספיק בשביל שהצופים יהיו בעדה, הם כנראה נמצאים ברשימה כלשהי של ה-FBI. הכחשה נופל מדי פעם למלכודות קיטש מיותרות, כמו גם לרפטטיביות מסוימת ביחסים בין דבורה לעורכי הדין שלה. יותר מדי פעמים נראה שהם צריכים להסביר לה שהם יודעים מה לעשות ושהרצון שלה לעשות דברים בניגוד להוראותיהם, עלול לפגוע במשפט. היא מתחילה לעצבן בשלב מסוים, כשכמו ילדה קטנה, דבורה ממשיכה להתעקש לעשות דברים שאומרים לה שאסור. בעוד ראוי בהחלט להציג את הלבטים שלה כלפי קו ההגנה ולהזכיר עד כמה הנושא חשוב לה, היא נפגעת כדמות כאשר הדבר נעשה על ידי מעבר חד בין שני מצבים: סרוב להקשיב לאנשים שמנסים לעזור לה, ורגישות על סף דמעות. רייצ'ל וייס עושה עבודה טובה בתפקיד, אבל התסריט לא מציג אותה כאישה חזקת אופי כפי שבוודאי התכוונו.

מהצד השני של המתרס, טימותי ספול נהדר בתפקיד דיוויד אירווינג. הוא ירד משמעותית במשקל לקראת הצילומים, אבל השינוי שעבר אינו פיזי בלבד. ניכר שלמד לעומק את האדם האמיתי ובחר לגלם אותו כשילוב בין בריידי מ"משפט הקופים" לסר אלכס פרגוסון. מצד אחד, מלא בטחון מופרז ומשוכנע שכולם רוצים לשמוע בשקיקה את אשר יש לו לומר. מצד שני, שומר על קור רוח וחושב שלוש פעמים לפני כל תשובה. בעוד כל דמות מטעם הסנגוריה מפגינה רק את אחת מהתכונות האלה, אירווינג מתנהג כאילו יש לו תמיד קלף נוסף לשלוף, גם כאשר מסבירים לו שהוא בכלל משחק קריקט. לא שהייתה דרושה לי הוכחה לכישורי המשחק של ספול, אבל הכחשה מזכיר כמה טוב הוא יכול להיות כשמלהקים אותו לתפקיד בעל עומק ולא בתור סיידקיק חד-מימדי.

חוץ מכמה סצנות מיותרות ונסיון קצת ברוטלי ללחוץ על דוושת הרגש, הכחשה מציג בצורה יחסית נאמנה למציאות משפט שאף אחד בעולם המערבי לא חשב שיתרחש לקראת סוף המילניום. בעוד כמעט כולם מתייחסים לשואה כאל עובדה מוגמרת, הסרט מזכיר כמה קשה להוכיח מבחינה משפטית דברים הידועים לכל. דיוויד אירווינג עשה קריירה מצידוד בכוחות הרשע, אותם הוא רואה כמי שההיסטוריה זוכרת בצורה מעוותת. דבורה ליפסטאד בנתה מפעל חיים סביב הרצון לשמר את זכר הנרצחים. העובדה ששני אלה הצליחו להתנהל כיריבים משפטיים במשך תקופה ממושכת, היא מה שהופך את הסיפור למרתק. זה לא אמור היה להיות נושא לדיון, אבל הכחשה מצליח בכל זאת להעלות אותו, בצורה רגישה ותומכת בעמדתה של ליפסטאד. למרות שהמותחן שקרה במציאות לא תמיד מספיק בעיני היוצרים והם חשים צורך להוסיף רגש בצורה מלאכותית, הכחשה הוא ברובו סרט חשוב ומעניין שמספק דרמה משפטית טובה, תוך עיסוק באחד הנושאים הקשים ביותר בהיסטוריה.