ביקורת: אור ירח

moonlight_ver2_resize.jpg

 

אי שם בשנות התשעים, התפשט ברחבי העולם המושג "גנגסטה". תרבות שנוצרה בשכונות העניות של הערים הגדולות בארצות הברית וסבבה סביב הערצה למי שלא נותן לאף אחד לקבוע לו גבולות ומוכן לעבור על החוק לעיני כל בשביל להבהיר מי זכר האלפא בחבורה. גנגסטה אמיתי סוחר או קונה סמים בכמויות, לא מהסס לשלוף אקדח על מי שנוהג בו בחוסר כבוד, לוקח לעצמו איזו בחורה שירצה ונהנה להפגין את עושרו בצורת תכשיטים, מכוניות מפוארות ומתנות לחברים הקרובים. הרעיון מאוד דומה לעולם המאפיוזו שנוצר בסיציליה, רק בקצב הרבה יותר מופגן. מאפיוזו מתבססים על היררכיה ברורה, הקשרות לאנשים הנכונים ותכנית עסקית לטווח הארוך שמטרתה להימנע מהסתבכות עם החוק. גנגסטה פורץ ביריות למסיבה, מחסל את מי שבא לו לא טוב ויוצא לצלילי מוזיקה שמרעידה את כל הבלוק. גנגסטה עובד לבד ומתעשר מהר או מת בנסיון לעשות זאת.

זה מה שמכרו לנו ב-MTV, סרטי ניינטיז וקמפיינים של חברות אפנה. האמת היא שרוב האנשים שמציגים עצמם כגנגסטה בטלוויזיה ובקולנוע, מתגוררים בכלל בשכונה בטוחה, מרוויחים משכורת קבועה ומשתדלים להיות אזרחים שומרי חוק ומודעים סביבתית. יש כמה מפורסמים שסגנון החיים הזה היה אצלם מציאות, אבל רובם מתים כבר זמן מה. יותר קל להעמיד פני גנגסטה, מאשר לחיות את אורח החיים הזה על אמת. "אור ירח" הוא סרט שלוקח את דמות הגנגסטה ומנסה להוריד אותה למימדים מציאותיים יותר. יש מכוניות ומוזיקה ונוצצים, אבל בואו לא נשכח שגנגסטה הוא קודם כל בן אדם.

הסרט מתחיל עם ילד. שיירון, המכונה "קטנצ'יק", מתחבר לגנגסטה המקומי, סוחר סמים בשם חואן. חרף העובדה שהוא מסתובב בכל מקום עם אקדח טעון, חואן דווקא אדם ממש נחמד. הוא דואג לשיירון, אוסף אותו לביתו עד שהילד יסכים לגלות היכן הוא גר, ומנסה להעביר לו את התחושה שהכל בסדר והוא בסביבה בטוחה ויכול לסמוך על האיש הזר ובת זוגו המגוננת.

ככל שעובר הזמן, הקשר בין שיירון וחואן מתהדק, בין השאר כי אין לילד מה לחפש בבית. אמו החד הורית מעדיפה לעשות סמים על פני זמן איכות עם הבן שלה והילדים בשכונה מציקים לו כי הוא קצת אחר. חואן הופך לדמות אב עבור שיירון, אבל מבין שיבוא היום בו הילד יהיה לבחור ויצטרך להתמודד בעצמו עם בריונים, בית מפורק, עוני ועם התחושות שעולות בו שאולי הוא נמשך לגברים יותר מאשר לנשים, דבר שכרגע מבטיח לו בעיקר הצקות נוספות מצד חברים לספסל הלימודים.

חואן הוא אנטי-גנגסטה. יש לו את המאפיינים החיצוניים ואת הדיבור ומקור ההכנסה של גנגסטה, אבל הוא כנראה האדם המוסרי והמתחשב ביותר בסביבה. בשכונות העניות של מיאמי, חואן הוא זה שדואג לחלשים, מתעניין בשלום המשפחות של עובדיו, נאמן לבת זוגו ומפנה זמן לעזור לילד במצוקה. העגילים על אוזניו מופיעים במהלך הסרט רק על שתי דמויות נוספות והם הסימן למי שנבדל מהאחרים ומסוגל לראות את הטוב שבאדם ולא רק לחיות לפי המגבלות הנוקשות שהחברה כופה עליו.

לכאורה, אין לאור ירח נושא מרכזי אחד. לפעמים הסרט עוסק בקשיי המחיה בשכונות עניות, לפעמים בנסיון להגדיר מה זו בעצם משפחה, לפעמים ההתמודדות עם נטיה מינית שונה בעולם שמקדש את המצ'ואיזם תופסת את מרכז התמונה, ולפעמים הסיפור הוא בכלל על פספוס ההזדמנות לעשות משהו גדול בחיים. עם זאת, יש קו אחד שמחבר את כל הרעיונות המוצגים בסרט. אור ירח הוא, מעל הכל, סיפור על מציאת זהות. שלושת החלקים שלו מציגים צדדים שונים של אותה דמות, המוגדרת גם בידי האנשים סביבה וגם בידי הצורך להגדרה עצמית. אותו אדם יכול להיות מוכר בכינויים שונים, או לבחור לעצמו שם שילך לפניו. הכל שאלה של קבלת החלטות ועמידה בפני האתגרים ששאר העולם משליך.

קיים פולמוס עד כמה הסרט מבוסס על סיפור מקורי. הבמאי ברי ג'נקינס הודה ששאב הרבה השראה ממחזה בשם "באור הירח, ילדים שחורים נראים כחולים", משפט שגם מופיע בסרט עצמו ונתן לו את שמו. עם זאת, ג'נקינס טוען כי אלמנטים רבים בעלילה מבוססים על סיפור חייו כילד עני ממשפחה מפורקת בעולם בו סוחרי סמים וגנגטסה הם השליטים האמיתיים. גילדת התסריטאים קבעה שאור ירח הוא תסריט מקורי, בעוד האקדמיה נתנה לו מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד.

מה שלא תהיה התשובה הנכונה יותר, אור ירח הוא עכשיו חלק בלתי נפרד מהזהות של ג'נקינס. הבמאי האלמוני שמעט מאוד אנשים בכלל שמעו על הסרט הקודם שביים, הוא כעת אחד השמות החמים בעולם הקולנוע. הוא אחראי לסרט האמריקאי האהוב ביותר על מבקרים השנה וקטף שורה ארוכה של פרסים מאיגודים ותאי עיתונאים שונים. הילד העני ממיאמי הפך, בזכות סרטו השני בסך הכל, ליוצר מכובד, ודי בטוח להעריך שהוא גם מסודר כלכלית לשארית חייו. אם היו יוצרים סרט ביוגרפי על ברי ג'נקינס, סביר להניח שטקס האוסקר הקרוב יהיה רגע השיא בו.

בעיני, הסרט בהחלט עומד בציפיות הגבוהות שנלוו לו. ג'נקינס הצליח ליצור סיפור על טיפוסים שראינו הרבה פעמים בעבר, מבלי לגרום לתחושה של בנליות. השילוב בין הנושאים השונים סביבם הסיפור חג מטופל בצורה חכמה. העלילה עוברת בצורה אורגנית בין חלקים שונים של הסיפור ומציגה התפתחות של דמות לא רק בהשוואה למה שהייתה לפני כן, אלא גם ביחס לדמויות אחרות. בעוד גיבור הסרט עובר שינויים, אנשים מהעבר צצים סביבו ומראים איך ההתקדמות שלו שונה ביחס אליהם. הבחירות שהוא עושה אמנם מייחדות אותו משאר העולם, אבל אור ירח למעשה מעלה את התהיה האמנם טוב להיות שונה, או שהאושר האמיתי טמון דווקא בהליכה בתלם.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה. רוב הפרצופים אינם מוכרים, אבל שני הידועים ביניהם בהחלט מצדיקים את ליהוקם. נעמי האריס מציגה דמות שלמרות תפקיד קטן יחסית, מצליחה להתפתח ליותר מכיוון אחד ולייצג את הצל שרודף אחר מי שאמורים להיות האנשים הטובים בסיפור. היא הפנים של הקונפליקט ששיירון ורבים מתושבי השכונה שרויים בו. מצד אחד, הדמות של האריס היא נוראית ומקולקלת מהיסוד. מצד שני, שיירון סובל ככל שהיא מתדרדרת, כי הגורל שלו תלוי ישירות במצבה.

מהרשאלה עלי מצוין בתפקיד חואן. למרות שהדמות שלו אחראית ללא מעט רעות חולות, אי אפשר שלא לראות בו את האדם שאחרים צריכים ללכת בדרכו. הוא מצליח לעבור על כל כך הרבה חוקים ועדיין, הגישה העדינה והאוהדת של עלי לדמות, נותנת לחואן פן מאוד חזק של מצפן מוסרי וסמל לאחריות אישית. ההשפעה שלו על חייו של שיירון אינה מושלמת, אבל הוא לפחות נותן לו כמה כלים חיוניים בכדי להבין איך העולם עובד. הדבר המרשים ביותר בהופעה של מהרשאלה עלי זה שהוא לא נמצא על המסך הרבה זמן כפי שנדמה. הדמות שלו כה אמיתית, שנדמה כאילו מדובר במישהו הנוכח לצדך באולם. אפשר ממש להריח את הזיעה והעשן שחואן מדיף, גם כשהוא לא על המסך.

ברי ג'נקינס לא רק כתב תסריט אנושי ורגיש, אלא גם ביים את הסרט בצורה שמצליחה לשמור על עניין לכל אורכו. הוא משלב בין טכניקות שונות, כולל שוטים ארוכים וקלוז-אפים בסגנון ספייק לי בהם נשמעות המחשבות של הדמויות ולא רק המילים שלהן. הפסקול משלב בין שירי גנגסטה-ראפ מתבקשים, לבין מוזיקה קלאסית, כזו ששיירון אולי לא שומע בעצמו, אבל מביעה את הדרמתיות שגם רגעים קטנים מייצגים עבורו. דברים פשוטים, כמו שעור שחיה, או משחק פוטבול שכונתי, מקבלים את הטיפול של סצנה אפית, רק כדי להדגיש עד כמה הם משמעותיים מנקודת מבט אישית. צופה מהצד יראה סתם חבורה של ילדים מהשכונה שמשחקים בכדור עשוי סמרטוטים כדי להעביר את הזמן ולהוציא אנרגיה. עבור שיירון, מדובר ברגע בו הבין דבר מאוד חשוב לגבי עצמו ושישפיע על שארית חייו.

אור ירח מצליח לשלב בקלילות מפתיעה בין דרמה אנושית, לבין תחושה של סיפור גדול מהחיים. הדמות הראשית האחת מכילה בתוכה מספיק צדדים בכדי להחזיק עלילה שלמה והשינוי שלה, כאשר הוא מוצג במקביל לשינויים של דמויות אחרות, הוא האפוס הפרטי שלה. אפוס שלא מכיל קרבות ענק, או חיפוש אחר אוצר אבוד, אלא רגעים שמצטברים לכדי הגדרה עצמית. הגישה של ברי ג'נקינס היא שכל אדם הוא סיפור מסע בפני עצמו והגישה הזו מועברת בצורה יעילה, בין אם שאל את הרעיון ממחזה של מישהו אחר, או הסתמך על נסיון החיים שלו עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.