ביקורת: שתיקה

qmhcsukg_resize.jpg

 

בראשית ימיה, הייתה הנצרות דת נרדפת. החברים בה נאלצו לקיים את אמונתם בסתר, על מנת להציל את עצמם ממוות בעינויים. הם היו שנואים על היהודים, מהם התפלגו, אבל האיום האמיתי הגיע מצד הרומאים הפגאנים, שראו בדת החדשה הפרה בוטה של הסטטוס קוו ואיום על עתידה של האימפריה. כאילו לא היו מספיק צרות עם הפנאטים ביהודה, עכשיו צבאו של הקיסר צריך לטפל גם בחסידים של הישו ההוא, שמטיף לאהבת הזולת ולהגשת הלחי השניה, אבל סוחף אחריו כמות חשודה של תומכים? האריות בקולוסיאום יאכלו טוב החודש.

מוזר לחשוב ככה על הנוצרים לאור העובדה שבאלף השנים האחרונות, הם פעלו יותר מכל דת אחרת להמיר בכפיה בני עמים אחרים. חלק מהזמן, אפילו יצאו למלחמות נגד נוצרים אחרים, רק כי הדוקטרינה שלהם הייתה טיפה שונה. נכון שעוד דתות רדפו וכפו עצמן על אחרים, אבל לנוצרים הקשר ההיסטורי החזק ביותר עם הנטיה הזו, והם גם הביאו אותה לנקודות רחוקות יותר על הגלובוס מאשר כל מוסלמי, בודהיסט, או מונגולי.

"שתיקה" מתרחש באחד מהמקרים הנדירים בהם הנצרות כבר הייתה מבוססת כדת המדינה ברחבי אירופה, אבל נרדפה עד חורמה במקומות בהם הייתה דת של שלום. ביפן של המאה ה-17, לא נותרו כמעט כמרים נוצרים. הם נתפסו ועונו עד שיתכחשו לאמונתם ויסכימו לעבור חינוך מחדש לבודהיזם, או ימותו בידי שוביהם. אין שום תנועה לזכויות אדם שתגן עליהם והמרחק הגאוגרפי מקשה גם על הכנסיה או על הצבא להצילם. ברגע שממשלת יפן החליטה שאין מקום לנצרות בארצה, אף כומר אינו בטוח.

שני כמרים ישועיים, האב רודריגז והאב גארופה, יוצאים בחשאי ליפן, על מנת למצוא את האב פררה, שעקבותיו נעלמו לפני שנים. פררה היה מתנגד בולט לרדיפת הנוצרים, אולם השמועה מספרת כי הסכים לבסוף להמיר את דתו וכי הוא חי כיום תחת שם יפני ואינו רוצה שום קשר לאמונה אותה זנח. הכמרים הצעירים מסרבים להאמין לשמועה ונחושים לאתר את פררה ולהביאו למקום מבטחים. זאת למרות שאינם יודעים כמעט דבר על יפן, אינם שולטים בשפה המקומית ונושאים עמם חפצי דת שמיד יסגירו את שיוכם במידה ויתפסו, מה שיוביל לגורל קשה ממוות.

חברי מסדר הישועים מפורסמים בנאמנותם לעיקרי הדת ולהיררכיית הכנסיה. עבורם, המחשבה לכפור בנצרות, אפילו רק בצורה סימבולית, היא בלתי נסבלת. הסרט מציג שוב ושוב כמה קל היה לחמוק מעינויים, אם רק היו עושים פעולה פשוטה שתסמל את עזיבת הנצרות. רודריגז וגארופה מייצגים את הקושי לעשות דבר שכזה, כי אף דמות בכירה מהם לא אמרה שזה בסדר. כל עוד הם הכמרים הפעילים המנוסים ביותר ביפן, הם עונים רק למצוות האב, הבן ורוח הקודש ואף בן אנוש אינו יכול לשכנעם כי טעו.

על הקונפליקט הזה מתבסס רוב הסרט. לצופים ברור שדריכה על צלמית של ישו, או אמירת מילה ביפנית שמקושרת לזניחת הדת, לא באמת ישנו את מה שאדם רגיל מאמין בו. הישועים בסרט כל כך מפחדים לבצע אפילו אקט סמלי שנוגד את אמונתם, שחלקם יעדיפו למות לפני שיעשו צעד אחד לכיוון רודפיהם. זה נראה מטופש לצופה חילוני, אבל בו זמנית מזכיר את מרדכי היהודי, שסכן את גורלו של עם שלם רק בשביל שלא יבגוד באל וישתחווה בפני בן אנוש.

הגבורה הכרוכה במוות על קידוש השם היא חלק בלתי נפרד מתפיסת הדת המונותאיסטית, במיוחד בקרב מי שאכלו כל חייהם לחם קודש וישנו בחסד האל ובנו. מרטין סקורסזה, כמי שזכה לחינוך קתולי מגיל אפס, מרבה להשתמש ברעיונות ודימויים נוצריים בסרטיו. שתיקה הוא אולי הסרט שעשה לו את הדרך הקצרה ביותר בין סיפור המבוסס על ארועים אמיתיים, להשוואה הכי נדושה בעולם הקולנוע.

האב רודריגז הוא מקבילו של ישו. זה אפילו לא מרומז, אלא נאמר ישירות בסרט. המראה של אנדרו גארפילד עוצב כך שיעשה יותר ויותר דומה ליצוג האמנותי המקובל (והכנראה מאוד לא מדויק היסטורית) של ישו מנצרת. אם יש סרטים בהם צריך טיפה לחפור כדי למצוא את ההשוואה לאבי הנצרות, שתיקה מסתמך על ההנחה שהדבר מובחן בקלות. משום כך, הסרט אינו מבוסס רק על ספרו של שוסאקו אנדו, או על רדיפת הנוצרים ההיסטורית שנתנה את ההשראה לעלילה. סקורסזה מביים את הסרט כאילו הוא מספר את הפסיון עצמו, כולל השוואה ישירה בין פניהם של רודריגז ושל ישו.

אפשר לראות בכך כנות נדירה מצד הבמאי, מאחר ואינו מנסה להסתיר את ההשראה תחת שכבות של סאבטקסט. אלא שהרעיון להשוות בין דמות קולנועית או ספרותית לישו הוא כל כך לעוס, שנדרשת מידה של יצירתיות על מנת להעביר אותו מבלי ליצור תחושה של זלזול באינטליגנציה. סקורסזה נכשל בנסיון להעניק לסיפור, או לדמות הראשית, עומק שיצדיק את ההשוואה. אף על פי שאני לא פעם ביקורתי כלפי סקורסזה, אני בהחלט מכיר בתרומות הרבות שלו לאופן בו אחרים מביימים סצנות ובונים דמויות מורכבות שבלתי אפשרי לסווג אותן כטובות או רעות. שתיקה הוא כנראה אתגר שלא התכונן אליו נכון, מאחר ועד כמה שהסרט מספר על תקופה מעניינת, הוא עושה זאת בצורה שטחית להפליא.

חלק מדמויות המשנה אכן מרתקות ומציעות את הגמישות המוסרית המצופה מסיפור על רדיפה דתית, אבל דווקא האב רודריגז, לבו הרגשי והשכלי של הסרט, הוא דמות נטולת אופי. זה לא שאין נסיון להעניק לו עומק, אבל רודריגז כל כך פסיבי רוב הזמן, שהוא חייב התערבות של דמויות אחרות על מנת לעשות דברים פשוטים כמו לאכול, או להסתתר. הוא נע אך ורק בהתאם להוראות של אחרים, מה שאולי הגיוני בתחומי הכנסיה, אבל לא בארץ זרה בה הליכה עם ספר תנ"ך באור יום עלולה להוביל לכליאה ללא הגבלת זמן.

זה המקום בו ההקבלה לישו נופלת, ולא ברור אם סקורסזה התכוון לכך או לא. בעוד ישו חולל נסים, נאם בפני צאן מרעיתו, הפך למטרה עבור השלטונות בגלל הכח הפוליטי שלו והציג רחמים כלפי אנשים פשוטים, האב רודריגז רק מדבר. המילים שלו לא משנות שום דבר, כי יש לו השפעה רק על המושפעים מראש. עוד חיים ביפן נוצרים מאמינים, אבל הם אלה שמבקשים מהכומר דברים ומורים לו כיצד להתנהג על מנת שלא להתגלות. אפילו גארופה, שתפקידו בעלילה קטן בהרבה, לפחות מנסה לשכנע את רודריגז לשנות את עמדתו מדי פעם. אחרי עשורים של דמויות שמניעות דברים מיוזמתן, לפעמים בניגוד מוחלט לדעת הסביבה, מרטין סקורסזה ביים סוף סוף סרט על דמות נטולת השפעה אמיתית. באופן מוזר, דווקא אליו היפנים מתייחסים כאל אדם חשוב. הם רואים בבחירה שלו האם להישאר באמונתו או לכפור, דבר שיהיו לו הדים בכל רחבי יפן. זאת למרות שהסרט לא מציג בשום שלב סימן לכך שרודריגז מסוגל לעשות משהו מעבר לשיחת מוטיבציה עבור מי שגורלו יקבע בידי השלטונות. הוא כל כך זניח בעולם של הסרט, שהיחס של השלטונות כלפיו נעשה חסר פרופורציות.

חלק מהאשמה ברפיסותו של הסרט, נופלת על תלמה סקונמייקר, העורכת הוותיקה שעובדת עם סקורסזה מאז שנות השישים. בעוד היא בהחלט נמנית על עורכי הסרטים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה, דווקא בשתיקה היא יותר מזיקה מאשר מועילה. נראה שנגשה לעבודה עם תפיסה שגויה לגבי מה שהסיפור צריך. בעוד הרבה סצנות של דיבורים הן ארוכות ורפטטיביות, כמעט בלי שום קאט שיקנה להן יותר אופי, סצנות דרמתיות במיוחד, כולל מוות שאמור להיות מאוד משמעותי לעלילה, מוצגות במהירות וללא שום בניה שתסביר את חשיבותן. דווקא בסרט שהיה מרוויח מהצגה איטית יותר של סבל ושל עינוי פיזי ופסיכולוגי, הרגעים האלה חולפים ברפרוף, בעוד יש לנו מלא שוטים מיותרים של אנדרו גארפילד יושב במקומות שונים.

הנפגע העיקרי מהעריכה הבעייתית, הוא הצילום של רודריגו פרייטו. אם יש בסרט מישהו שאין לי שום מילה רעה לומר עליו, זה הצלם. פרייטו הצליח להתמודד עם תנאים מאתגרים במיוחד של אור שמש חזק, צילום בתוך מערה, צילום במים סוערים, התמקדות בפרטים קטנים במיוחד ועוד, מבלי לפספס. העבודה שלו כל כך טובה, שבהחלט יתכן והקטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה (כלומר, בתיקיית הזבל של המחשב), יפים לא פחות מהסרט עצמו. סקורסזה תמיד ידע לעבוד היטב עם צלמים, אבל שתיקה הוא אולי בעל הצילום המרשים ביותר מכל סרטיו, לפחות מבחינה טכנית.

לצד הופעות מוצלחות של שחקני משנה כמו יוסוקה קובוזוקה כדייג פשוט שרגשות אשם הפכו אותו ליצור נחות שמחפש באובססיביות אחר כפרה, או איסיי אוגאטה בתפקיד האינקוויזיטור המנומס להפליא, שתיקה נשען יותר מדי על שחקן ראשי שכמו הדמות אותה הוא מגלם, לא ממש ברור מה תפקידו. מאחר והעלילה מניעה את הדמות במקום שהדמות תניע את העלילה, לא נראה שגארפילד יודע האם עליו לגלם כומר חזק ועקש, או קרבן רדיפה מתוסכל. בעוד סיפור הרקע מרתק ויש בו מספיק חומר לסרט מותח ומלא רגש על משבר אמונה ועל הפוליטיקה שמאחורי חוסר הסובלנות, שתיקה בקושי מגרד את פני השטח ומסתפק בסיפור אישי של כומר זוטר שבאמת אינו מעניין כפי שסקורסזה חושב. ללא דמות אקטיבית, או סיפור מספיק חזק, הסרט פשוט ארוך מדי ומתחיל להיגרר באמצע הדרך, עד שנעשה קשה לצלוח אותו עד הסוף. למרות חומר גלם מצוין לעבוד איתו, התוצאה היא לא יותר מרשימת המרכיבים הראשונית, שהבמאי לא החליט מה לעשות איתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.