ביקורת: מיס סלואן

CjzuRJbUYAAcA83_resize.jpg

 

עולם הקולנוע מעולם לא היה חברותי כלפי לוביסטים. הם מוצגים תמיד כטיפוסים חסרי מצפון שיעשו הכל, כולל פגיעה בחפים מפשע והריסת קריירות פוליטיות, רק בשביל להצדיק את תלוש השכר הגבוה שלהם. מ"מר סמית הולך לוושינגטון", דרך "דייב" ו"לכשכש בכלב" ועד "תודה שעישנתם" ו"משחקי שלטון", אם אתם רואים לוביסטים על המסך, הם חלק מקונספירציה גדולה, או פועלים בשם תאגיד מרושע שמוכן לסכן חיי אדם בשביל להחזיק בעמדות הכח שלו בוושינגטון.

זה קצת צבוע כשחושבים על זה. שתדלנות קיימת בהרבה תחומים בחיים, כולל בתעשיית הסרטים עצמה. אולפנים ומפיצים מפעילים כבר יותר ממאה שנה לוביסטים שיעזרו לקדם חקיקה שתסייע בהקלות מס לצילומים במקומות מסוימים, תגביל או תגביר את הצנזורה ואת הגדרות דרוגי הגיל, או תעזור למחירי הכרטיסים להישאר גבוהים ללא הצדקה. למעשה, מה זה המרוץ לאוסקר, אם לא פעולת שדולות שמנסות להשפיע על חברי אקדמיה להצביע לסרט אחד ולא לאחר? אתם חושבים שסתם כל כך הרבה עיתונאים ואנשי תעשיה מצביעים לרשימה כה מצומצמת של מועמדים בסוף השנה? מנווטים אותם לעבר בחירות דומות.

מה גם שלוביסטים לא פועלים רק בשרות התאגידים הדורסניים. מדי יום, מפעילים ארגוני זכויות אדם וגופים הומניטריים שונים, לוביסטים על מנת לקדם חקיקה לטובת האג'נדות בהן הם מאמינים ואם ראיתם פעם רשימת משתתפים של ישיבה בוועדה בכנסת, אתם יודעים טוב מאוד שגם לגופים כמו מועצת יש"ע וצה"ל יש את הלוביסטים שלהם, גם אם לא קוראים להם ככה. "מיס סלואן" הוא אולי הסרט הראשון שלא רק מציב דמות של לוביסטית בתפקיד הראשי, אלא גם מנסה להראות למה שתדלנות יכולה לנבוע, לפעמים, מתוך כוונות טובות.

אליזבת סלואן היא מומחית בתחומה. עובדת בכירה בחברה המציעה שרותי לוביזם בבירת ארצות הברית, שיכולה כנראה לגרום לכל הצעת חוק להשיג את התמיכה הרצויה אם ינתנו לה התקציב והצוות המתאימים. היא עוזבת את החברה כשזו נשכרת למנוע תיקון אשר יגביר את הפיקוח על רכישת ואחזקת כלי נשק בידיים פרטיות, ועוברת לצד השני, לחברה קטנה יותר שמנסה לקדם את התיקון. היא לוקחת איתה חלק מהצוות הישן ומתמקמת בבניין החדש מתוך כוונה להפוך תקריות ירי לדבר נדיר בהרבה.

קשה להגדיר במה בדיוק עוסק הסרט מיס סלואן. הוא לא עוסק בביקורת על לוביסטים יותר משהוא מנהל דיון על חוקי הנשק תחת התיקון השני לחוקה. זמן מה לתוך הסרט, מתקבל הרושם שהנושא האמיתי שלו הוא אליזבת סלואן עצמה. הנכונות שלה לנצח בכל מחיר והמהלכים הלא שגרתיים בהם היא נוקטת בעקבות זאת, מציבים אותה כחריגה גם בקרב הקולגות שלה. היא שוברת את החוקים ששאר הלוביסטים מקדשים ומשלבת טיעונים הגיוניים עם אמירות רגשניות כשעליה לצאת כנגד תומכי המצב הנוכחי. למרבה הסתירה, למרות שמדובר באישה קרת רוח ומחושבת, היא מסוגלת לומר בלי כוונה משהו שיגרום ליריביה להיראות מחוברים יותר למציאות. או שמא?

כמו דוקטור האוס וטיריון לניסטר, אליזבת סלואן אוהבת לדבר ומעדיפה לשמוע אחרים רק כשיש להם מידע חדש. היא מכורה לעבודה, מוותרת בשמחה על שעות שינה, לא מבינה למה אנשים מבזבזים זמן על אוכל מעבר לנחוץ להם לשם קיום וכמו שתי הדמויות הגבריות שהזכרתי (בשלבים מסוימים של חייהן), מעדיפה לספק את יצריה בעזרת שרותי מין בתשלום, מאשר להוציא אנרגיה על מערכת יחסים. אולי יש כאן נסיון להקביל בין עבודת השתדלנות לבין זנות ממוסדת, אבל הסרט לא שם מספיק פוקוס על הרעיון בכדי שיהיה ברור עד כמה ההקבלה מכוונת.

זו בעיה שמלווה את מיס סלואן מתחילתו ועד סופו. הוא מציע כל מיני כיוונים, אבל בשורה התחתונה, לא באמת עוסק באף אחד מהם. תחילת הסרט המגלה כי מחכה לאליזבת שימוע בפני הקונגרס בעתיד, יוצרת את התחושה שמדובר בנקודה אליה העלילה הולכת ומכוונת. כאשר השימוע אכן משתלב, התאכזבתי לראות עד כמה החיבור שלו לשאר הסיפור נעשה בזריזות ובשטחיות. אף על פי שהסרט מציג בפרוט את עבודתם של הלוביסטים, נראה שחוסר הרצון להתחייב לעמדה כלשהי, גרם לו להסתיים בצורה מטופשת ולא הגיונית.

ג'סיקה צ'סטיין היא מקור האנרגיה העיקרי של הסרט. למרות צוות בכלל לא רע של שחקני משנה, ההופעה של צ'סטיין בתור אליזבת היא מה שבאמת מחזיק אותו בחיים. למרות סיפור שנע במהירות בין מרתק לאידיוטי, השחקנית הראשית לא יוצאת לרגע מהדמות. נדמה שלמרות חורים בתסריט, היא תמיד יודעת בדיוק איך מיס סלואן אמורה להגיב. צ'סטיין מבינה היטב שבכדי שהדמות תעבוד, היא חייבת שתמיד יהיה מעליה סימן שאלה. בשום נקודה, לא ברור האם אליזבת היא נטולת רגש שרואה מולה רק את המטרה, או שלמעשה אכפת לה מהאנשים סביבה ומאזהרות הרופא שהיא עובדת קשה מדי. בעוד העלילה העוטפת אותה בעייתית בגלל חוסר יכולת להתחייב לנושא אחד, הדמות הראשית נהנית מהיותה חידה לכל אורך הדרך.

הבמאי ג'ון מיידן והתסריטאי ג'ונתן פררה בחרו בנושא שיפלג את הצופים. פיקוח על נשק הוא פולמוס מתמשך בחברה האמריקאית, שהולך וחודר למדינות אחרות ברחבי העולם. יוצרי הסרט עשו בשכל כשבחרו בזה בתור המשימה שאליזבת מתמודדת מולה, מתוך ידיעה שהנושא יהיה חם גם כשהסרט יצא וסביר להניח שגם בעתיד הנראה לעין. הוא מתאים לאופי השאפתני של אליזבת, שלוקחת על עצמה מה שאחרים רואים כמשימה בלתי אפשרית – לנצח את הלוביסטים של יצרניות הנשק ואיגוד הרובאים הלאומי במגרש הביתי שלהם.

בעוד קיימות תהיות לגביה מניעיה האמיתיים של סלואן, אין ספק לגבי עמדתם של מיידן ופררה בנושא הפיקוח. זה קצת חבל, כי אליזבת הכי מוצלחת כשלא ברור האם היא מונעת מתוך עקרון, או מתוך חמדנות והנטיה הברורה של הסרט לכיוון אחד, הורסת משהו מהיחוד של הדמות. זה שכל כך קל להבין במה יוצרי הסרט מאמינים, גורם לנסיונות שלהם לייצר דיון אמיתי דרך היריבות בין הלוביסטים, להפוך לקל מדי לשיפוט. אם רצו להדגים עד כמה לוביסטים הם גמישים מוסרית, לא זו הדרך, במיוחד כשנראה שאליזבת היא היחידה שחושבת מחוץ לקופסת הטריקים הרגילים ויריביה פשוט עוקבים אחר הנחיות.

בסך הכל, מיס סלואן הוא סרט לא רע. רובו כתוב ומבוים היטב וכולו משוחק נהדר. חוסר עקביות פוגע בנסיונות להציג אמירה, כמו גם בפיתוח של הדמות הראשית, אבל ג'סיקה צ'סטיין לפחות עושה מה שצריך עם תסריט לא אחיד. זהו שיעור מעניין במידת המעורבת האפשרית של לוביסטים במערכת השלטון, אם כי ישנם רגעים, בעיקר לקראת הסוף, שנדמה שהסרט מנסה בכח לייצר אהדה לצד מסוים. יותר מחויבות לרעיון כלשהו, לא מבחינת המסר של הסרט, אלא מבחינת הנושא בו הוא באמת עוסק, הייתה מאוד מועילה כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.