ביקורת: לה לה לנד

1_resize.jpg

 

ג'ין קלי, לסלי קארון, פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס, דני קיי, דיק ון דייק, לייזה מינלי, קרמיט הצפרדע. הרבה שחקנים מטפחים גם כשרונות שירה וריקוד, אבל מעטים אלה שמפורסמים בכל התחומים כמו הנ"ל. הייתה תקופה שסרטים מוזיקליים היו ז'אנר מצליח במיוחד, כך שהביקוש עבור כוכבים שיכולים לשיר, לנוע בחינניות ולזכור שורות של טקסט בלי להישמע כמו לינה למונט, הגיע לגובה חסר תקדים. המגמה נרגעה עם הזמן, כשהקהל החל לדרוש סרטים יותר ריאליסטיים ומיוזיקלס הפכו נדירים ונסיוניים יותר. גם כיום, אחרי שסרטים כמו "מולן רוז'", "מכושפת" ו"עלובי החיים" הוכיחו שהז'אנר לא מת, נדיר למצוא כוכבים שמשלבים בין כל המרכיבים הדרושים לסחוב סרט שכזה על הכתפיים ולא פחות חשוב, על הרגליים.

"לה לה לנד" נועד להיות מחווה לסרטים המוזיקליים של פעם. אלה שתמיד התחילו עם נימה אחרת, קסומה יותר, כאילו מה שלא יהיו הקשיים שהדמויות צריכות לעבור, הרבה יותר קל להתמודד איתם בעזרת לחן קליט וכוריאוגרפיה מרשימה. למרות שקיים כלל לא כתוב לפיו כל סדרת טלוויזיה שנמשכת מספיק זמן, תכיל לפחות פרק מיוזיקל אחד, סרטו החדש של דמיאן שאזל הוא הדבר הכי קרוב שראיתי לג'ין קלי בשיאו מאז שביריות הפכו לפריט לבוש המזוהה עם הסגנון. שלא תבינו לא נכון, יצאו סרטים מוזיקליים מעולים בחמישים השנים האחרונות. זה פשוט שעד לה לה לנד, אף אחד לא נסה עד כדי כך להראות כמו הקלאסיקות מאמצע המאה שעברה.

מיה היא בריסטה בבית קפה בהוליווד, שחולמת להיות שחקנית. היא הולכת לאודישנים מתי שרק אפשר, אבל שומעת בעיקר סרובים. בזמן שהיא מגישה לחמניה ללא גלוטן לעובדי האולפנים או לכוכבת מזדמנת, מיה יכולה רק לקוות שבמסיבה הבאה שתוזמן אליה, יהיה איזה מפיק חשוב, או לפחות מישהו עם מספיק קשרים למצוא לה תפקיד שיעבה את הרזומה.

סבסטיאן הוא פסנתרן בבר חשוך בסביבה, שחולם לפתוח מועדון ג'אז משלו. הוא מנגן איפה שיתנו לו, הודף שידוכים שאחותו מנסה לסדר לו ומבזבז את מעט הכסף שלו על חליפות ופרטי אספנות שאולי ואולי לא קשורים למוזיקאים מפורסמים. בזמן שהוא מתווכח עם הבוס שדורש ממנו להיצמד לרשימת שירים מוכנה מראש, סבסטיאן יכול רק לקוות שתגיע הצעת עבודה מספיק מכניסה שגם תאפשר לו חופש יצירתי וגם תעזור לו לקנות מקום שיוכל לנהל, עם איזו מוזיקה שיבחר.

לה לה לנד הוא סיפור אהבה. דרכיהם של שני הגיבורים שלו מצטלבות מספר פעמים לפני שמגיע הצעד הבלתי נמנע והם מתחילים לסבול זה את זו. בלי לבזבז הרבה זמן, הסיפור מתקדם מתחנה לתחנה בחייהם של השניים באל-איי. הסרט מחולק לפי עונות, דבר שקצת מתפספס בהתחשב בכך שלוס אנג'לס נראית אותו דבר כל השנה. הסצנה הראשונה מתרחשת בחורף ומציגה יום שטוף שמש בו אנשים רוקדים בלבוש נוח. אני מעריך את הרצון לסקור שנה שלמה בתוך שעתיים, אבל אם מתעקשים על עריכה כזו, אולי היה עדיף למקם את הסיפור בנקודה על הגלובוס בה יש לעונות עצמן אופי שונה והשפעה על ההתנהגות של האנשים, למשל סטארז הולו.

אז למה דמיאן שאזל בחר למקם את העלילה דווקא בלוס אנג'לס? כי הסרט עוסק בחלומות ובהתנגשות שלהם מול המציאות ואין מקום מתאים יותר מהשכונות הסובבות את הוליווד בכדי להדגיש עד כמה דק הגבול בין חלום ושברו. הסרט מתמקד באנשים רגילים, כאלה שנוסעים כל יום לעבודה וחוזרים הביתה לקראת הערב. אנשים שאף אחד לא עוצר ברחוב כדי לבקש חתימה, או מתקשר בכדי לתאם ראיון. למרות זאת, עבור כל הדמויות בלה לה לנד, התהילה נמצאת מעבר לכביש. רק צריכים להיות במקום הנכון בזמן הנכון ויש סיכוי שהחיים ישתנו מקצה לקצה.

אותה גישה, כפי שהסרט מדגים, נכונה גם לגבי אהבה. בכל רגע נתון, בכל מיקום אפשרי, הכל יכול להתהפך והזוגיות הגדולה הבאה תגיע. אולי זה יתחיל בהתקלות מקרית, אולי בכלל בשנאה הדדית. מה שקובע בסופו של דבר זה הרגע בו דברים מתחברים למסלול הרצוי. כמו תהילה, גם אהבה מתחילה מצעד ראשון אמיץ בכיוון הנכון. מיה וסבסטיאן רוצים דברים דומים, חרף היותם אנשים מאוד שונים. היא חיובית ורגשנית, הוא ציני ונוסטלגי, אבל שניהם מחפשים אותו דבר. הם רק לא לוקחים בחשבון שבדרך ימצאו אחד את השניה.

מתחת לחזות המוזיקלית השמחה, לה לה לנד הוא סיפורו של דור אבוד שגדל על חלומות בלתי ניתנים להשגה, ובו זמנית מחווה לז'אנר ששיאו היה בתקופה בה חלומות תמיד התגשמו בסרטים. לצד ראיה מציאותית של קשיי הקיום עבור אמנים בימינו, הסרט נודד למחוזות בהם לשיר ולרקוד באמצע הרחוב, להביע רגשות בחרוזים לעיני כל, זה חלק הגיוני לחלוטין מהחיים. תקועים בפקק? שירו על זה. לא מצליחים למצוא עבודה? אפשר להוסיף לזה לחן. הדמויות לא מזכירות בשום צורה את הארכיטיפים הפשוטים של תור הזהב של הוליווד, חוץ מהרגעים בהם הן פוצחות בשירה. שאזל גייס את המלחין ג'סטין הורוויץ ואת הכוריאוגרפית מנדי מור (לא השחקנית-זמרת), ליצירת רגעים שכאילו נלקחו מסרט ישן בהרבה.

מן הסתם, לא מדובר בהעתקה אחד לאחד ממיוזיקלס קלאסיים. יש הרבה מחוות מרומזות יותר ופחות, כולל ההחלטה לצלם את הסרט בטכנולוגיית סינמסקופ שאינה שכיחה בימינו, או ההתרפקות הבלתי פוסקת של סבסטיאן על מוזיקה שקדמה לשנת הולדתו. זהו מכתב אהבה לא רק לקלאסיקות קולנועיות, אלא גם למוזיקת ג'אז שרוב הצופים לא מעריכים מספיק, כי התרגלו לתוצרים מעובדים ונטולי נשמה. אם איכשהו נותר ספק בכך אחרי "ויפלאש", דמיאן שאזל מאוד אוהב ג'אז. זה גורם לעובדה שרוב השירים בסרט אינם ג'אזיים, להראות תמוהה במיוחד. "שיקגו" הציג פסקול שלם שמורכב מסגנון המוזיקה הנוסטלגי, לצד שילוב עם ז'אנרים נוספים כמו טנגו ובלוז. לה לה לנד מכיל הרבה ג'אז כמוזיקת רקע, אבל השירים, כמו בימי ג'ין קלי ודני קיי, מותאמים יותר למבצע יחיד עם תזמורת קלאסית, או לבלדות פופ קליטות. אלה שירים טובים, חלקם באמת נפלאים, רק שעם כל ההשתפכות על גדולתו של הג'אז, מוזר שאין לו יותר יצוג בפזמונים שנשארים בראש אחרי הצפיה.

בכלל, לפעמים נראה שיש בסרט יותר דיבורים על מוזיקה מאשר שירים. עובר זמן ארוך בין חלק מהשירים, עד כדי כך ששכחתי לרגעים שמדובר במיוזיקל. הקטעים המוזיקליים יוצרים אווירה מהנה ונוסטלגית, אבל ישנם חלקים בהם הם כה מרווחים זה מזה, שנדמה כאילו אפילו הבמאי שכח מה התכוון לעשות. כאן נמצאת בעיה מהותית בלה לה לנד. רוב הסרטים המוזיקליים נאלצים להקריב עומק עלילתי לטובת סצנות של שירה וריקוד. מעטים הסרטים שכמו "שיר אשיר בגשם" ו"בלוג השירה בציבור של דוקטור הוריבל", הצליחו לשלב בין שירים לבין סיפור מורכב יחסית, במקום לאלץ אותם להתחרות זה בזה (או "מואנה" שעושה עבודה טובה בהצגת קטעי סיפור בצורת שיר, למרות שהעלילה עצמה אינה הצד החזק בו). לה לה לנד נופל למלכודת ומתקשה להציג התקדמות בעזרת משהו פרט לדיבורים. יש בשירים יותר רגש מאשר בקטעים המחברים ביניהם. בהתחשב בזמן שעובר לפעמים בין שיר לשיר, התוצאה היא תסריט שמתקשה לרתק ללא גלגלי עזר מוזיקליים.

ראיין גוסלינג ואמה סטון הם שחקנים מצוינים שמתגלים כעת גם כזמרים מוכשרים. הכימיה עליה יצא להם להתאמן כבר בשני סרטים משותפים קודמים, הופכת את הדמויות שלהם לאמינות, חרף התסריט החלש. גוסלינג הוא מהשחקנים הבודדים שאני מאמין ביכולתם לגלם בהצלחה כל דמות שיציעו להם. סטון קצת יותר מוגבלת ממנו, אבל הדמות של מיה מוציאה ממנה הופעה נפלאה ומלאת אתגר. בעוד הקטעים המוזיקליים לוקים מדי פעם בבעיות טכניות, כמו אפקטים שנראים, כנראה בלי כוונה, כאילו צולמו בשנות החמישים, התיאום בין השניים והכריזמה הטבעית של כל אחד מהם, שומרים את הפוקוס על השחקנים ולא על הרקע המזויף בברור.

אני חש שידרשו צפיות נוספות על מנת שאהנה מלה לה לנד כמו שצריך. יש בו רגעים קסומים, אך ההפרשים ביניהם והבנליות של שאר הסרט, מונעים ממנו להיות סוחף באמת. זה סרט עם סצנות טובות שמזדקרות מדי פעם מתוך הבינוניות שאוחזת ברובו. בזמן כתיבת ביקורת זו, מדברים עליו כעל מועמד מוביל לזכיה באוסקר לסרט הטוב ביותר של 2016. בעיני, לא רק שזהו אינו הסרט הטוב של השנה, לה לה לנד הוא אפילו לא הסרט המוזיקלי הטוב של השנה. "מועדון שנות ה-80" לוקח את התואר הזה בהליכה, בין השאר כי בניגוד לסרטו של שאזל, הוא מגבה את החיבה לסגנון מוזיקלי מסוים בשירים שמייצגים אותו.

סרטים שנעשים כמחווה לז'אנר מסוים, תמיד נמצאים באותה סכנה. ברוב המקרים, הם יותר גימיק מאשר יצירה שעומדת בפני עצמה. לה לה לנד ניצל מגורל זה, בקושי. יש בו יותר חספוס מהמיוזיקלס הקלאסיים ושני שחקנים ראשיים שנותנים את כל כולם לקטעים הדרמתיים לא פחות מאשר למוזיקליים. הצרה היא שחסר לו אופי משלו. הוא לא חיקוי מדויק, אבל כפי שאומרת בעצמה אחת הדמויות בסרט, איך תהיה מהפכן אם אתה כל כך מסורתי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.