ביקורת: מנצ'סטר ליד הים

manchester_resize.jpg

 

"הכל בסדר?" "מה קרה?" "אתה מחכה למישהו?" "למה אתה לא מחייך?"

כל מי שמרגיש נוח יותר להיות שקט ומהורהר מאשר לדבר בקול ולשלוח חיוכים מאולצים בחדר מלא אנשים, מכיר את השאלות האלה. אנשים רוצים לעזור, חושבים שהמילים שלהם יכולות לרפא כל מחלה, אבל בעצם גורמים רק לאי-נעימות. בתור מישהו שבאופן טבעי, הפרצוף שלו נראה רוב הזמן כאילו הוא ממש לא רוצה להיות כאן כרגע (בלי קשר אם זה נכון או לא), סמכו עלי כשאני אומר שהשאלות האלה לא עוזרות. לא רק שאינן פותרות שום דבר, הן גם יוצרות בעיה חדשה בכך שהן גורמות לנשאל להיות פתאום מאוד מודע לעצמו.

לי צ'נדלר, הדמות הראשית ב"מנצ'סטר ליד הים", הוא מסוג האנשים שכנראה שואלים אותו את אחת השאלות האלה לפחות פעם בשעה. מי שמכיר אותו, יודע את הסיפור וכבר מצפה לתגובות הישירות וחסרות הרגש שלו. מי שלא יודע מה עבר עליו, רואה בעיקר שרת שקט שעושה עבודה טובה באחזקת הבניין ולא ממש יודע איך לנהל שיחה בלי להעליב בטעות, או בכוונה. מדי פעם, הולך מכות בפאב, אבל רוב הזמן, לי הוא פשוט טיפוס מסוגר שחי ממשכורת מינימום ולא מתרועע עם אנשים אחרים.

ידיעה על מות אחיו גורמת ללי לחזור אל מנצ'סטר, עיר הולדתו במסצ'וסטס, שם עליו לטפל בסידורי הלוויה. הוא מבין במהרה שעליו לטפל בעוד עניין, אחיין בן 16 שנותר כעת ללא מבוגר אחראי. פאטי מתנהג כמתבגר ממוצע, חבר בלהקת רוק ובקבוצת ההוקי קרח של בית הספר, יוצא עם בנות, אוכל פיצה עם חברים, אבל הוא עדיין צריך מישהו שיטפל בענייניו הכספיים וישמור עליו. אמו של פאטי אינה כשירה לטפל בו, אז לי נקלע להתלבטות האם למלא את צוואת אחיו ולהפוך לאפוטרופוס, או למצוא סידור נוח יותר.

מתקציר העלילה, מתבקש לחשוב שמנצ'סטר ליד הים הוא דרמה משפחתית שגרתית, עם הטריגרים המוכרים והסצנות המתבקשות של שבירת צלחות, סטירה דרמתית וקריאות "אתה לא אבא שלי!". למרבה השמחה, סרטו של קנת לונרגן מצליח לחמוק מקלישאות ולהציג דמויות ריאליסטיות ועמוקות במידה חריגה. פאטי לא עושה סתם דרמות רק כי הוא מתבגר. התגובה שלו למות אביו היא מתונה ואנושית, כזו שהייתי מצפה מאדם אמיתי בגילו שאינו סובל מהפרעה נפשית כלשהי (אם להתעלם מכך שגיל ההתבגרות הוא סוג של הפרעה). הוא מתאבל בדרך שלו ומתמודד בצורה הגיונית עם חוסר השליטה שמלווה מעתה את חייו.

מנגד, לי נאבק בשדים משלו. זה מסבך אותו מדי פעם, אבל המשפחה והחברים של המשפחה נמצאים שם כדי לעזור ולהרגיע כשצריך. הסיבות להתנהגות האנטי-חברתית שלו מוסברות בסרט, אבל הוא לא הופך בגללן למנודה, אלא יותר למי שבחר בצורת התמודדות פחות מקובלת. בעוד 99% מהסרטים היו מחפשים בכח דרמות שיטלטלו עוד יותר את הסירה, מנצ'סטר ליד הים מבין שמוות במשפחה חד-הורית הוא כבר דרמה רצינית ואין צורך לגרום לדמויות לעבור מכשולים נוספים שמונחתים עליהן בצורה מלאכותית, רק מתוך פחד לא לעמוד בציפיות.

נשאלת השאלה, אם הסרט מחזיק את הדמויות ריאליסטיות ולא מעמיס עליהן קשיים שאינם ניתנים לפתרון באמצעות חשיבה משותפת, איך הוא מצליח להישאר מעניין לאורך שעתיים ורבע? התשובה נעוצה במבנה העלילתי הלא שגרתי שלו. מנצ'סטר ליד הים מתרחש אמנם בעיקר בהווה, אבל רוב ההתקדמויות העלילתיות הגדולות הן דווקא בעבר. בעוד לא קורים הרבה דברים לאחר מותו של האח, הסרט מחזיר אותנו מדי פעם לארועים דרמתיים מהשנים שקדמו לאותו יום. אנחנו לומדים על הדמויות ועל הרקע המשותף ביניהן, כאשר המוקד הוא על מה שהפך את לי למה שהוא. כמו קבר שמעל פני הקרקע רואים רק מצבה עם מה שרוצים לזכור מאותו אדם, וצריך לחפור באדמה המלוכלכת על מנת לגלות שלדים. ההווה הוא הכיתוב על האבן, העבר הולך ונגלה ככל שחופרים.

אם אתם עוקבים אחר תחזיות לאוסקר, בוודאי שמעתם כבר שקייסי אפלק מסומן כמועמד מוביל לזכיה בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר. אני בדעת מיעוט במקרה הזה. אף על פי שהמשחק העצור ונטול הרגש של אפלק מתאים לדמותו של לי, ככה בדיוק הוא משחק בכל תפקיד אחר בו ראיתי אותו, לרבות זה שכבר היה מועמד עליו לאוסקר לפני תשע שנים. בעוד אחיו בן ידוע לשמצה בנטיה להתפזר בכל רחבי קשת הרגשות ללא ריסון, קייסי מאופק מדי לטעמי. זה לא היה מפריע לי אם הסרט היה מציג את לי במצבים אחרים פרט לקר ומופנם, אבל בהעדר דוגמה לכך, הוא היחיד כאן שכל הזמן בלט לי עד כמה הוא משחק. זה שיש הזדמנות להראות אותו מאושר, או לפחות לא עצור כל כך ואפלק עדיין מתנהג בדיוק אותו דבר, גורם לי לחשוד בכשרון המשחק שכל כך מהללים.

שאר השחקנים עושים עבודה טובה. קייל צ'נדלר מוצלח בתור האח שמגלה שזמנו קצוב, סי.ג'יי. וילסון מעורר אהדה בתפקיד חברו הטוב, השחקנים הצעירים מדברים כמו בני נוער אמיתיים ולא כמו דמויות מתוסרטות. במיוחד בולטים לטובה לוקאס הדג'ס ומישל ויליאמס. הדג'ס, המגלם את פאטי, מחזק את הרושם שהיה לי מתפקידו ב"תאוריית האפס" של טרי גיליאם. מדובר בשחקן כריזמטי ומגוון, שאפשר רק לקוות שיקבל עוד ועוד תפקידים מאתגרים בעתיד. מישל ויליאמס מציגה פה אולי את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה שלה. אין לה הרבה זמן מסך בתפקיד אשתו לשעבר של לי, אבל היא מנצלת אותו היטב ובלי להתאמץ גורמת לדמות הכי דרמתית בסיפור להיות גם הכי מעוררת רחמים.

קנת לונרגן הצליח לטוות סיפור לא מסובך, אבל כן מורכב. היכולת לחכות לרגע הנכון על מנת לחשוף מידע חשוב, היא אמנות שמעטים היוצרים שעוסקים בה באותה יעילות שלונרגן מגיע אליה כאן. בלי הרבה נסיון בבימוי ועם כמה תסריטים לא בולטים לטובה ברזומה, לונרגן סוף סוף בשל לספר סיפור משלו, עם טונות של רגש, מחולק למנות מדודות בדיקנות. מה שנראה בהתחלה כעוד דרמה משפחתית, מתגלה במהרה כסרט חכם ששם לב לפרטים הקטנים. העריכה המשובחת עוזרת לשלב את העבר עם ההווה כך שישלימו זה את זה מבלי שהדבר יראה מאולץ. ריבוי הדמויות לא רק שאינו מעיק, אלא תורם לתחושת העומק של הסיפור, כי כל החלטה, גם הקטנה ביותר, יכולה להשפיע על חייהם של עשרות. מנצ'סטר היא עיר קטנה בה כולם מכירים את כולם. בלתי אפשרי שיקרה שם משהו גדול מבלי שיהיו לכך הדים בהמשך הדרך. לונרגן מבין זאת ונותן לעיר חיים משל עצמה, כאילו הייתה בת משפחה שחלק מהדמויות אוהבות, בעוד אחרות מובכות בנוכחותה.

מנצ'סטר ליד הים מעניין גם כסיפור על התמודדות עם אבל, על צורותיה השונות, וגם כהתעמקות בדמותו של שרת מופנם שמסתיר מאחוריו סיפור לא פשוט. הוא לא יכול לברוח מהעבר, כי העבר ממשיך לקרוץ לו מעבר לכל פינת רחוב. כל דמות בסרט היא עולם ומלואו, עם גישה שונה לחיים ולמוות. לי מספק לנו את נקודת המבט של מי שנמצא, מבלי שבקש, בדיוק במרכז העניינים וצריך להחליט כיצד לנהוג על הצד הטוב ביותר, מבלי שיאלץ לעשות שינויים גדולים מדי מצדו. הוא מקבל החלטות לא פופולריות על סמך אמונה שכך עדיף, אבל לא ינוח עד שמי שנמצא תחת אחריותו יהיה מסודר. לא סתם הוא מתואר בידי הבוס שלו כאמין. אפשר לסמוך על לי שיעשה את מה שנכון לעשות, גם אם הדבר מלווה בקיטורים והתעסקות בפרטים שנראים לא רלוונטיים. הוא לא מחפש לשתף את מה שעובר עליו, רק לוודא שאותו הדבר לא עובר על אחרים.

לי הוא אנטי-גיבור מעניין, מכיוון שהוא עושה את מה שנכון בעיניו, מבלי לבטל את צרכיהם של אחרים. מצד אחד, המשפחה חשובה לו והוא מנסה להימנע מעימותים מיותרים. מצד שני, מאוד קל לו להסתבך כשהוא שיכור. השכרון גורם לו לאבד את המעצורים המאוד חזקים עליהם הוא לוחץ. האיפוק של קייסי אפלק בהחלט מתאים לדמות, אם כי הייתי מלהק במקומו מישהו שיכול להפגין טווח רגשות רחב יותר ונותר עצור מבחירה, לא כי זה מה שהוא עושה גם ככה. מעבר לחסרון הזה, מנצ'סטר ליד הים הוא סרט מבריק, עשוי בעדינות שמאפשרת לו להיות יותר מציאותי מרוב הסרטים המתיימרים להיות ריאליסטיים, במיוחד אלה שנופלים תחת הגדרה של דרמות משפחתיות. קנת לונרגן מראה איך מביימים וכותבים בני אדם כך שיראו אנושיים ולא כמו קלישאות. חבל לי רק על הליהוק של אפלק כי עם שחקן ראשי מעניין יותר, כנראה שזה היה כבר עכשיו סרט השנה שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.