ביקורת: המפגש

_90843681_890a8bd8-6501-11e6-aefa-e8609c477948_486x_resize.jpg

 

אם תחפשו בגוגל את המילה "חייזרים" ותמקדו את החיפוש בעמודי חדשות, תגלו שלפחות פעם בשבוע, יש ידיעה על האפשרות שיצורים מכוכב לכת אחר מתערבים בחיינו, או מנסים לשלוח לנו מסרים מעבר לגבולות מערכת השמש. 99.999999999999% מהנאמר בדיווחים האלה, הוא בולשיט. גיבוב של עדויות מפוקפקות, לצד הדגשה מטעה בכוונה של המילים הלא נכונות בממצאים מדעיים. כלי התקשורת יודעים שפחד מהלא נודע מושך קהל, אז במקום לשאול מה מקורו של הקול המסתורי שנקלט מהחלל, או מה קיוריאוסיטי באמת מצאה על מאדים, מדברים בעיקר על האפשרות לפלישה בין פלאנטרית.

אנשים נופלים שוב ושוב בפח הזה של דיווחים כוזבים, כי התפיסה שלנו לגבי חייזרים מבוססת בעיקר על מה שאנחנו רואים בקולנוע ובטלוויזיה. אנחנו משוכנעים שהם יהיו הומנואידים, כי יותר קל לצלם אינטראקציה עם יצור דמוי אדם, מאשר עם גוש לא מוגדר של סיליקון ומימן נוזלי. אנחנו חושבים שאחד הצדדים יהיה בהכרח חכם ובעל נטיות מיליטנטיות יותר מהשני, כי ככה נראה כל מפגש בין תרבות מתקדמת לפרימיטיבית בהיסטוריה של כדור הארץ. אנחנו מניחים שביום שיווצר קשר ראשוני עם חייזרים, מי שיוביל אותו יהיו בהכרח פוליטיקאים ואנשי צבא, כי רוב התסריטאים עוד לא הבינו איך רשתות חברתיות ומחקרים מדעיים עובדים, אז הולכים על מי שלפחות יודעים לנאום.

"המפגש", המבוסס על סיפור קצר מאת טד צ'יאנג, מנסה לגשר בין הגישה הנפוצה בקולנוע, לפיה חייזרים הם מפחידים ומסוכנים ורק אנשים עם סיווג בטחוני גבוה ביותר רשאים לעשות משהו בנושא, לבין הגישה שהוצגה בסרטים כמו "קונטקט", "ארץ אחרת" ו"להציל את מארק וואטני", לפיה החלל לא שייך לאף ממשלה, אז לעזאזל הפטריוטיזם, בואו ניתן למומחים וליזמים לתפוס פיקוד.

דוקטור לואיז בנקס היא בלשנית מבריקה. יש שיאמרו שהיא הטובה בעולם בתחומה. כאשר שניים עשר גופים מהחלל החיצון נוחתים בנקודות שונות בכדור הארץ, לואיז מגויסת על מנת שתסייע ביצירת קשר עם מי או מה שנמצא בתוך החלליות. בזכות נסיונה הקודם בתרגומים שנחשבו קשים במיוחד, מעריכים בצבא שכדאי לתת לה את האפשרות לחדור אל תוך השטח הסגור ולנסות לגלות את השאלה שמעסיקה את כולם: מה החייזרים עושים בכדור הארץ?

יחד עם לואיז, נשלח אל החללית אסטרופיזיקאי בשם איאן דונלי, שאמור לספק את נקודת המבט המדעית למאמצי ההתקשרות. השניים הופכים לחלק בלתי נפרד מהנסיונות האמריקאים לפענח את משמעות הביקור, בעוד הממשל והציבור דורשים תשובות מיידיות ומתכוננים לגרוע מכל.

נקודה מעניינת שהמפגש נבנה סביבה, היא שהחייזרים לא עושים הרבה. הם שומרים על דיסטנס מהצוות האנושי ומופיעים בפניהם דרך חלון זכוכית, לאחר שהתאימו את תנאי האטמוספירה והכבידה בצד השני לזה שתושבי כדור הארץ רגילים אליו. הדבר יוצר את התחושה שלפחות עד שיתבררו מניעי החוצנים, הם לחלוטין סובלניים לנוכחות בני האדם בתוך החללית, אבל מקפידים לשמור על הילה של מסתורין.

בינתיים, הלחץ מגיע דווקא מהצד האנושי. לחייזרים יש זמן, הם נותנים ללואיז ואיאן ולחיילים המלווים אותם לנסות ולמצוא ערוץ תקשורת. אלה בני האדם ברחבי העולם, שרואים דיווחים בחדשות על עצמים בלתי מזוהים מהחלל ולא מקבלים הסבר מספק להופעתם, שמדגישים עד כמה הזמן לפעול מוגבל. בין אם כוונתם של החייזרים טובה או הרסנית, אין לאף בן אנוש ודאות בנושא. מי שנמצא בקרבת החללית וחשוף למידע מודיעיני סופר רגיש, עוד יודע מה הלך הרוח הנוכחי בקרב מקבלי ההחלטות, אבל הציבור שרוי בבלגן ובפניקה כאשר אין לו מושג אם לקבל את האורחים בפרחים, או בצרור יריות.

הסרט בונה את המתח בצורה יעילה. אין לבמאי דניס וילנב שום כוונה לחשוף על ההתחלה מה החייזרים רוצים או למה הם מסוגלים, כשם שאין לו כוונה לחשוף מה הצבא והממשל מתכננים לעשות במידה ולא יקבלו תשובה רצויה. בניגוד לרוב סרטי המפגש הבין-פלאנטרי, הסרט הזה לא מצהיר מראש האם מדובר בסרט פלישה רווי אקשן, או בדרמה מהורהרת על עתיד האנושות. הוא בעיקר נותן לנו לחוות את הקושי שבגישור על פערי שפה. אם לקח שנים עד שהצליחו לפענח את אבן רוזטה, שנכתבה בידי בני אדם, רק תחשבו איזה אתגר זה לפענח כוונות של יצורים שאפילו לא ברור אם הם מבינים מה ההבדל בין האנשים מולם לבין הציפור בכלוב שבודקת האם בטוח לנשום.

חרף המתח הממושך, המפגש נוטה לדילוגים חוסכי זמן מדי פעם. שבועות עוברים במחי סצנה אחת והתיאור עד כמה העבודה קשה ומתישה, נותר בעיקר במילים, ללא הדגמה של ממש. לואיז ואיאן מגיעים לתוך החללית בשלב כל כך מוקדם של הסרט, שלא היה בכלל זמן להכיר אותם כדמויות. כל מה שמגלים לנו על לואיז זה שהיא מומחית לשפות, חיה לבד ושהבת שלה נפטרה ממחלה. על איאן אין אפילו את מעט המידע הזה. הסרט מתיחס אל שתי הדמויות כאילו הן מוגדרות בידי התפקיד שלהן ולא בידי תכונות אופי נוספות. האינדיקציה היחידה לכך שלואיז, למשל, לא שדדה מכולת וירתה במוכר בדרכה לאוניברסיטה, היא שקשה להאמין שמרצה במעמדה תעשה את זה. אין באופי שלה שום דבר שסותר את האפשרות, אנחנו פשוט מניחים שזה לא מתאים לה.

מדובר בעניין בעייתי, כי עד כמה שהמפגש משתדל לתת לדמויות זמן לעבוד ולהדגיש עד כמה אסור לדחוק בהן, הוא מדלג על דברים שיסייעו לנו לדעת מיהן בעצם. בהתחשב בכך שמדובר במי שהוטלה עליהם המשימה לייצג את המין האנושי בנסיונות לתקשר עם חייזרים, מטריד לקלוט כמה מעט אנחנו באמת יודעים על הנציגים שלנו. איזה רושם אנחנו אמורים לצפות שישאירו, או איך חוויות מהעבר ישפיעו על הגישה שלהם לקראת הפגישה הכה חשובה, אפשר רק לנחש.

אותה טכניקה של דילוג על פרטים בכדי להגיע לעיקר, גם הופכת את סוף הסרט לבעייתי. לא אגלה מה קורה, אבל אציין שלמרות רעיון מחוכם שלא צפיתי מראש, הסיום נראה לי מואץ ואפילו דרמתי באופן מאולץ. תואר שלא חשבתי שאכתוב על סרט שהנושא המרכזי בו הוא הופעת חייזרים מסתוריים בכדור הארץ. בעוד רוב הסרט ערוך בצורה נפלאה ושומר על עניין דרך קצב פחות או יותר קבוע ובניית מתח נבונה, ההתחלה והסוף שלו מואצים מדי לטעמי. כאילו דניס וילנב חשש שהצופים, כמו ההמונים ברחובות, יכנסו להיסטריה אם לא יקבלו תשובות ברורות.

מבחינה טכנית, מדובר בסרט מדהים. עריכת הסאונד מדויקת ומאפשרת להישאב בקלות לתוך הסיפור. אזעקות, מטוסים חולפים בשמים, דיבורים בקשר, יריות מרוחקות, הסרט משקיע בדברים הקטנים, גם כאלה שהיה אפשר להתעלם מקיומם והעלילה לא הייתה נפגעת בשום צורה. הצילום לא בולט במיוחד רוב הזמן, אבל ישנם רגעים שברדפורד יאנג מפתיע עם היכולת שלו לצלם בתנאי שטח קשים. עוד חשוב לציין לטובה את הפסקול המוזיקלי שמלווה את הסרט. הוא לא מאוד מקורי, פחות או יותר מה שהייתי מצפה ממדע בדיוני עם אלמנטים של מותחן, אבל יעיל ביצירת אווירה מסמרת שיער כשצריך. גם האפקטים אמנם אינם עוצרי נשימה, אבל מיושמים היטב לצד השחקנים מבוססי הפחמן.

המפגש הוא סרט טוב וחכם רוב הזמן, עם קצוות פגומים שמנסים לקצר תהליכים ויוצרים בכך בעיקר בלבול. איימי אדמס וג'רמי רנר חביבים בתפקידים הראשיים, למרות שיותר השקעה ברקע של הדמויות, הייתה מעניקה להופעה שלהם משהו מעבר לתחושה שהם יודעים לקרוא טקסט ממש טוב. רוב סרטי המדע הבדיוני שמנסים להיות גם ריאליסטיים, יתקלו בשלב כלשהו בחומה הנבנית סביב העובדה שהבסיס העלילתי שלהם אינו מציאותי. המפגש מנסה כמה שאפשר להוציא גרסה חכמה ומרתקת של רעיון נדוש, ומצליח כמעט עד הסוף. מעבר לעוד הכרות עם לואיז ואיאן מחוץ לשעות העבודה, אולי גם יותר הכרה בכך שהופעת חלליות ברחבי העולם היא דבר שאף ממשלה לא יכולה לשלוט בו, הייתה עוזרת לסרט לפתח אמינות. "סיפור חייך", עליו הסרט מבוסס, נכתב ב-1998, כשהיכולת האנושית לחצות גבולות ולשתף פעולה ברמה האזרחית, הייתה מוגבלת משמעותית מאיך שהיא כיום. לא נראה שלקחו את זה בחשבון כשעבדו את הסיפור לסרט, מה שהופך חלקים גדולים ממנו לבעיתיים עלילתית. עדיין, רובו המוחלט של המפגש מרתק ושווה צפיה, במיוחד אם נמאס לכם מהאופן הצפוי בו הגעת חייזרים מוצגת בדרך כלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.