ביקורת: דוקטור סטריינג'

Doctor-Strange-Comic-Con-Poster_resize.jpg

 

בהינתן מספיק זמן, נראה שכל שחקן בימינו יזכה בסופו של דבר לשחק בסרט גיבורי-על. הרעיון שהוצג ב"בירדמן", לפיו מדובר בסוג התפקידים שעושים רק שחקנים בינוניים ומטה בשביל המון כסף, לא עומד במבחן המציאות. עד כמה שאהבתי את סרטו זוכה האוסקר של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, אנחנו חיים בעולם בו שחקן זכה באוסקר על תפקיד הג'וקר, התחפושת הפופולרית ביותר של השנה היא הארלי קווין וכוכבים כמו כריס המסוורת' וטום הידלסטון חייבים את הפריצה שלהם לתודעה לסרטי מארוול.

איניאריטו אינו אוהב את השיטה ההוליוודית ואת סרטי הקומיקס היקרים שלה, אבל חרף הסיכון שתפקיד של גיבור-על ידבוק בשחקן לשארית חייו (כריסטופר ריב מעולם לא השתחרר מהקישור לסופרמן), זה סיכון שבהחלט שווה לקחת. לא רק בגלל התוספת היפה לחשבון הבנק, או התור הארוך של מעריצים שמחכים לחתימה בקומיקון, אלא גם כי לפחות מאז ש"איירון מן" הוציא את היקום הסינמטי של מארוול לדרך, הסרטים האלה נחשבים ליותר מסתם בידור שאינו מצריך מחשבה. כיום, הציפיות מסרט גיבורי-על לא פחות גבוהות מעיבוד לכל יצירה ספרותית אחרת, גם אם היחס מצד חלק מהמבקרים ואנשי התעשיה עדיין מזלזל.

ארבעה מהשחקנים ב"דוקטור סטריינג'" מחזיקים מועמדות לאוסקר ברזומה, בהם זוכה אחת, טילדה סווינטון. אם זו לא אינדיקציה לכך שהז'אנר כבר לא מרתיע שחקנים מוערכים, אני לא יודע מה כן.

דוקטור סטיבן סטריינג' הוא מנתח מבריק ודי שחצן, שמעדיף לטפל קודם כל במטופלים מאתגרים שאף אחד אחר לא יודע כיצד להצילם. כמו דוקטור האוס, רק שהוא לא נזקק לחמישים דקות על מנת להגיע לפתרון. תאונה קשה מותירה את סטריינג' ללא יכולת להמשיך בעבודתו והיאוש מוביל אותו לנסוע לנפאל, בחיפוש אחר פתרון. הוא מגיע לקאמאר טאג', מתחם סודי המנוהל בידי מישהי שמוכרת פשוט בתור העתיקה. היא מסבירה לו על כשפים אותם ניתן לרתום לריפוי הגוף, מעבר בין מימדים ובעת הצורך, גם לחימה.

הצורך בלחימה מתעורר בעקבות פעילותו של קאסיליוס, תלמיד לשעבר של העתיקה שערק לצד האפל… סליחה, למימד האפל ומנסה לעזור לישות קוסמית מרושעת לחצות את השער ולהשתלט על העולם שלנו.

אם העלילה נשמעת מוכרת, זה כי היא אכן שחוקה למדי. לא שסרטי מארוול ידועים בנטייתם לשבור תבניות, אבל בשלב הזה, אני חושב שלחלוטין לגיטימי לקוות ליותר. כל הדמויות בדוקטור סטריינג' מתנהגות כפי שמצופה מהן וממלאות את הנישה המתבקשת מסרטים קודמים באותו סגנון. הגיבור הפגום שלומד להפוך למושיע, המורה הרוחנית שמלמדת אותו להשתמש בכוחות שלא ידע לפני כן על קיומם, האהבה הלא ממומשת שמספקת בעיקר אקספוזיציה, הנבל הקטן שמשרת בצורה עיוורת נבל גדול מעולם אחר, כולם שם.

הבעיה בדוקטור סטריינג' היא שלהוציא כמה סצנות אקשן שמהוות אחוז נמוך מדי מכלל זמן המסך, זה פשוט לא סרט מעניין במיוחד. האפקטים מדהימים, במיוחד אלה שמשחקים עם הרעיון של עיוות הזמן והמרחב לטובת סצנות קרב מרהיבות. שילוב יצירתי בין רעיונות מ"התחלה" ו"2001: אודיסאה בחלל", מדגים את עומקו הבלתי נתפס של הקיום. כשיש קרב, או מרדף, או מעבר רגעי בין עולמות, כוחו האמיתי של הסרט מתגלה והוא אפילו מצדיק צפיה בתלת-מימד, טכנולוגיה שברוב המקרים, יותר מזיקה מאשר מועילה.

למרבה הצער, הסצנות האלה נדירות ורובו של הסרט בנוי מדיבורים, דיונים ועוד כמה דיבורים. הם לא מללווים את העלילה בזמן שהיא מתקדמת, אלא נמצאים כאן במקומה. מעבר לכך שאף אחד בסרט לא מדבר כמו אדם אמיתי, הבמאי סקוט דריקסון בהחלט לא דוגל בגישה של להראות במקום לספר. כל שיחה בין שתי דמויות היא או הכרות מאולצת עם ההיסטוריה שלהן, או שעור סופר חשוב על תולדות הכישוף, או דו"ח בעל פה של מה שקורה בחלק אחר של העולם. באחד המקרים, הסרט לחלוטין מוותר על סצנת אקשן מבטיחה ופשוט מראה את הדמויות מסבירות אחת לשניה מה קרה בהעדרן.

זה פוגע קשות בקצב של הסרט. אורכו 115 דקות שמרגישות כמו שלוש שעות בגלל יחס גרוע בין דיבורים למעשים. סצנות האקשן כל כך משניות לעלילה, שהן נשכחות כמעט מיד. במקום להשאיר טעם של עוד, הסרט בעיקר משאיר תחושה של מיצוי באמצע הדרך. תחשבו איך "מטריקס" היה נראה אם חצי מסצנות האקשן פורצות הדרך היו מוחלפות בעוד דיבורים חסרי הגיון ופילוסופיה בשקל. במילים אחרות, דמיינו את "מטריקס Revolutions". בעצם, אל תדמיינו אותו, לא עשיתם שום דבר רע.

ההתחלה של דוקטור סטריינג' דווקא מבטיחה. אחרי קטע עוצר נשימה שלא באמת ברור מה קורה בו, בנדיקט קמברבץ' מקבל הזדמנות להפגין את הכריזמה שלו בתור הרופא המהולל. זו אולי הופעת המשחק הטובה ביותר של קמברבץ' בקולנוע, בין השאר כי הוא מצליח להביע קשת של רגשות ולא להתנהג כמו מניאק או כמו צדיק מוחלט בשום שלב. הוא נותן לדוקטור סטריינג' נפח ואישיות שעוזרים להציגו כאנושי לפני כל דבר אחר. זה חשוב, כפי שהודגם לנו בעבר דרך דמותו של טוני סטארק, כי אם הוא עתיד להתמודד מול איום מעולם אחר, כדאי שהצופים יאמינו שהגיבור הוא מהמין שלהם.

באופן מוזר, למרות שהסרט מלא בדיבורים שמורחים את הזמן ללא צורך, הוא גם מאוד ממהר להגיע מנקודה לנקודה. אף על פי שהסיפור די פשוט ולחלוטין צפוי, נראה שהיה ליוצרים מאוד דחוף להביא כבר את סטריינג' לנפאל ולהכניס אותו לקאמאר-טאג' וללמד אותו להשתמש בכוחות, כאילו הם מפחדים שעוד קצת פיתוח רק יפגע בדמות. זה גורם ל"קונג פו פנדה" להראות לעומת דוקטור סטריינג' כמו סרט עם בניה סבלנית. לא ברור לי איך, אבל הצליחו ליצור סרט שהוא בו זמנית ארוך מדי ולא מקדיש מספיק זמן לפרטים. אולי הם באמת משחקים בזמן ובמרחב.

דוקטור סטריינג' מאכזב כי הוא היה יכול להיות סרט מדהים. עם דמות ראשית לא הכי מוכרת, היה מקום להצגה פחות חפוזה. לא צריכים ישר לזרוק את האיום על גורל העולם, או לגרום למה שאמורה להיות תקופה של שנים, לעבור בתוך רבע שעה. צוות השחקנים בהחלט מרשים, האפקטים עוצרי נשימה והרעיון של איש מדע יהיר שהתקוה היחידה עבורו היא התעלמות מוחלטת מהאופן בו האמין שהעולם עובד, הוא בעל פוטנציאל ללא מעט קונפליקטים פנימיים. מכל הפוטינציאל הזה, יצא סרט שאיכויותיו הטכניות גבוהות בהרבה מאיכויותיו הנרטיביות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.