ביקורת: ישמח חתני

YismachHatani1_resize.jpg

 

איך עבר עליכם יום כיפור? צמתם? אכלתם? קראתם ספר? עשיתם צפיית בינג' ב-Stranger Things? הלכתם ברגל? רכבתם על אופניים? התפללתם בחברותא? שחקתם משחקי חברה?

גם אם אתם בכלל לא מאמינים, גם אם אתם לא יהודים. היו השבוע 25 שעות במהלכן עשיתם משהו. גם המצוה לשבות מכל מלאכה, אין בה להפסיק פעילויות שאינן נתפסות כאסורות ביום הקדוש. רק מה הן אותן פעילויות? אם תשאלו מספר יהודים שאין ביניהם שום קשר, מה מותר ומה אסור בשבת שבתון, סביר להניח שתקבלו תשובות כה מגוונות, שתתהו האם מדובר בבני אותה דת. מישהו מהם בטח יודע שאין שום איסור בחוק על נהיגה ביום כיפור, בעוד אחר יחשוב שההחלטה על כך עברה בכנסת עוד בימיה הראשונה של המדינה. מישהי אולי תגיד שאסור לשחק משחקים כי זה לא עינוי הנפש, בעוד אחרת תדגיש רק את עניין המלאכה ושאין שום פסול בלהעביר את הזמן מבלי להדליק שום מכשיר חשמלי.

זה מה שמעניין בדת עתיקה כמו היהדות, שהתפלגה והתפצלה לכל כך הרבה אסכולות וקהילות. אין תשובות נכונות או שגויות, יש רק פרשנות מקובלת.

"ישמח חתני" מתחיל בחגיגה. בר המצוה של הנכד של ציון ואתי. הקהילה הירושלמית הקטנה מתאספת בבית הכנסת מוסיוף, אולם התמוטטות המרפסת בעזרת נשים מביאה לסגירתו של המקום עד שישופץ כהלכה. רבה של הקהילה, מנשה, חווה בעיות מנטליות בעקבות האסון ואינו מסוגל לתפקד עוד. כאשר גולי הקהילה מחפשים מישהו שישלים מניין בבית תפילה מאולתר, הם נתקלים ברב דוד, רב צעיר וכריזמטי שמאמץ אל קרבו את המוסיופים ופועל לגייס את האישורים הנדרשים על מנת לשפץ בהקדם את בית הכנסת ההרוס.

בעוד הגברים נהנים מחסותם של הרב דוד וחסידיו, חסות המתבטאת גם בעזרה בעסקים והרבצת תורה כפי שלא הרביצו בהם מעודם, חלק מהנשים מבחינות בשינוי גישה מטריד. הרב דוד מדבר על קדושתה ועליונותה של האישה וממשיל אותה לספר תורה, אולם יותר במובן שספר תורה מחזיקים מכוסה בארון ולא בונים לו עזרת נשים גם אם הוא מדגיש עד כמה זה חשוב לו.

נראה שיותר ויותר סרטים ישראלים מציבים במרכז התמונה את מקומה המצער של האישה בחברה הדתית. בביקורת שלי על "סופת חול", הזכרתי כיצד הדבר מתבטא גם ב"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". נשים מקבלות יחס חם במילים, מציגים אותן כמקור האור בבית, כמי שנמצאות בראש סדר העדיפויות, אבל בפועל כופים עליהן צניעות ופחיתות ערך, במה שבחלק מהבתים, הוא כמעט חיי עבדות.

בשל פתיחותה היחסית של הקהילה בישמח חתני, הנשים נמצאות בעמדה חזקה יחסית. הרב דוד דוחק אותן במורד שרשרת המזון ומעדיף שיתפללו מחוץ לבית הכנסת מאשר בקומה השניה, אבל הן אלה שמחליטות האם לציית או להתנגד. נוצר מאבק כוחות שהבעלים תקועים בו באמצע, לא רק כי אינם יודעים באיזה צד לתמוך, אלא גם בשל חוסר יכולתם להבין את הבעיה לעומקה. מבחינתם, מדובר בסידור זמני עד שהרב הזקן ישוב לאיתנו והנשים מבזבזות זמן ועצבים על פרינציפ במקום לקבל כמה שינויים לא נוחים שיעזרו להביא לברכה בתוך כמה חודשים. הגברים לא חווים את ההשפלה והזלזול שהנשים חוות, מה שמוביל לקונפליקט בקנה מידה שהקהילה הקטנה לא רגילה אליו. למעשה, גם בקרב הנשים יש שמאמצות את גישתו של הרב דוד, כי אין לו מתחרים בכל הנוגע לדיבור ושכנוע.

הסרט מציג אפשרות לקרע שמועיל רק לאדם אחד, אבל אף דמות אחרת לא זוכה לנקודת המבט החיצונית הנדרשת על מנת להעריך את מאזן הכוחות. כצופה חילוני, ברור לי שזה שמישהו מחזיק בתואר רב לא הופך אותו אוטומטית לצודק. אני רגיל לראות בנשים שוות ערך לגברים ולהאמין שמה שהן לובשות ומידת ההקפדה על תרי"ג מצוות, לא מעידים על רמת המוסריות שלהן. בשבילי, החילוני הכופר מחבק החזירים, אלוהים הוא קונספט שמתאים לאנשים מסוימים וזה עניינם הפרטי, בעוד דת היא מערכת חוקים שהומצאה בידי בני אדם על מנת לשלוט על אחרים ולהעניק להם תחושה של שייכות.

הדמויות בישמח חתני לא חושבות ככה. בשבילן, יש מי שמשגיח מלמעלה, גם אם אין הסכמה על מידת המעורבות שלו בענייני דיומא. רב הוא אדם מכובד שיש להקשיב לו, אפילו כאשר חולקים בלב על דבריו. הם רואים בשיפוץ בית הכנסת דבר חיוני להגדרת הזהות העצמית שלהם, זהות שנמצאת בסיכון ברגע שגורם חיצוני מפתה אותם לדרך אחרת. סביר להניח שלפחות חלק מהדמויות נעשו פחות אדוקות בעקבות החוויה, בעוד אחרות קרובות לדת יותר מאי פעם. זה משהו שמאוד אהבתי בישמח חתני. הוא לא מטיף לדרך אחת כמו "האושפיזין" של גילי דר ולא מתעלם מגישות מנוגדות כמו "למלא את החלל" של רמה בורשטיין. ישמח חתני מפנים את הרעיון שכולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, פשוט לא כל אחד זוכר בעל פה את אותם פסוקים. היהדות התפלגה לכל כך הרבה קהילות לאורך ההיסטוריה, שעד שלא יבוא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו במרכבת האש שלו וימסור הודעה אישית מהבוס, אין שום דרך לקבוע מי צודק.

מסיבה זו, הבמאי אמיל בן שמעון והתסריטאית שלומית נחמה בחרו בגישה הומניסטית במקום מטיפנית. הם לא חושבים שמקומם להכריע בסוגיות של יהדות, אבל מראים בנחישות שאין לדעתם לדרוס אנשים בדרך לאידיאל טכני. מבחינתם, עבודת השם היא דבר טוב ויפה, כאשר הוא נעשה בכוונה אמיתית וכאשר לא שוכחים להיות קודם כל בני אדם. אנשי מוסיוף הם אנשים טובים וצנועים, אשר נתקלים ברב מלא ניצוצות ובעל לשון זהב. הם רק רוצים לחזור לבית הכנסת שלהם, אבל הרב דוד מזהה כאן אפשרות להוסיף סימון ללוח המיטה השמימית שלו. הוא רואה הזדמנות לגייס חסידים נוספים ולספוג אותם לתוך הקהילה שלו. אם יש פערים בגישה לגבי הלכה כלשהי, הציפיה של הרב דוד היא שידלגו מעל הפער ויעברו לצד שלו. המוסיופים לא מורגלים בקרבות ועל כן, משמשים טרף קל לכוכב החדש בשכונה.

גם כאן, הסיפור נשאר ברמת האדם. הסרט אינו תוקף רבנים גדולים, או חסידויות וחצרות באשר הן, אבל מציג את הרב דוד כמי שמציב את קהילת מוסיוף בפני אתגר חסר תקדים. לא עזרת הנשים הממוטטת היא שקורעת את הקהילה מבפנים, אלא האפשרות שתאבד את היחוד שלה לטובת קולוניאליסט שמציע תמיכה ופרנסה טובה בתמורה לשעבוד. הסיטואציה הזו עובדת בזכות אביב אלוש שמביא לדמותו של הרב דוד את הכריזמה הטבעית שלו, לצד יכולת לאמץ את טון הדיבור הנדרש על מנת לשכנע את הסובבים אותו כי דבריו נובעים מדאגה ואהבת השם וחס וחלילה לא ממניעים אנוכיים. מנגד, יגאל נאור מקסים בתפקיד ציון, אדם טוב לב שרק מנסה לרצות את כולם. הוא אוהב את אשתו והיא אוהבת אותו, אבל מגיע הרגע שעליו לבחור צד ואין לציון את האומץ לעשות זאת. הוא מוצא מקלט בדאגה לרב מנשה, האיש הנשכח שהקהילה עוד מחכה להבראתו. ציון אינו גיבור, אבל הוא מראה כיצד ביטול עצמי אינו בהכרח ערך שהיהדות מקדשת.

אף על פי ששתי תצוגות המשחק המרשימות ביותר בסרט הן של גברים, לבו טמון בכימיה בין השחקניות על המסך. אוולין הגואל ואורנה בנאי אמנם חוזרות על שטיקים שראינו בתפקידים קודמים שלהן, אבל הדמויות כתובות מספיק טוב כך שאפשר לראות אותן כבעלות אופי משלהן וכמייצגות גישות שונות לפתרון אותה בעיה. עינת שרוף , שרונה אלימלך ויפית אסולין מוסיפות כל אחת צבע משלה לצוות השחקנים, משימה בכלל לא פשוטה עבור פרויקט מרובה תפקידים כמו זה. אף אחת מהן לא נראית כמו הבחירה האולטימטיבית לתפקיד, אבל כקבוצה, הן מבטאות היטב את התסכול שהדמויות עוברות, הן במישור האישי והן כמחצית הנזנחת של הקהילה.

אני נוטה לסווג את ישמח חתני כקומדיה על גבול הדרמה. יש בסרט הרבה רגעים רציניים והוא עוסק בנושא שבמציאות, כלל אינו מצחיק. עם זאת, הוא עשוי בחום לב ומכיל הרבה בדיחות קטנות כפי שמצפים למצוא בסרט על קהילה קטנה וצנועה שצריכה ללמוד בפעם הראשונה כיצד להתמודד עם השפעה חיצונית. הרב דוד הוא נבל בעל עומק שמיוצג בצורה אמינה, בעוד הדמויות האחרות זוכות לריאליזם שלהן בזכות שמחת חיים והיכולת לצחוק גם על עצמן כשצריך. זה לא סרט שיגרום למישהו להתגלגל מצחוק, אבל הוא מנווט יפה בין רצינות להומור.

ישמח חתני הוא הפתעה נעימה. בלי שערוריות בתקשורת, בלי פרסים מפסטיבלים נוצצים, בלי מועמדות לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, מדובר באחד הסרטים הישראלים היותר מוצלחים שיצאו השנה לקולנוע. הסיפור מורכב וממלא את הסרט כמעט לכל אורכו. גם אם ישנם רגע בהם מתגנבת תחושה של חזרתיות, ההתפתחות המתמשכת באופיין של הדמויות והקונפליקט המוסבר היטב, מספקים שעה וחצי של הנאה מצד צוות שחקנים שהיה משכנע גם בתור קהילה אמיתית. תחת פיקוחו של במאי יצירתי שמאמין שבכדי לספר על נושא רגיש וחשוב, לא חייבים להיות רציניים כל הזמן, הסרט מקסים לא פחות משהוא מעורר דיון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.