ביקורת: סופת חול

SandStorm1_resize.jpg

 

כשהייתי ביסודי, הגיע לבית הספר שלנו בדואי אמיתי, מהנגב, כדי לספר לנו על אורחות החיים המסורתיים של אנשיו. אני לא זוכר הרבה, פרט לכך שמישהו שפך בטעות כוס תה והמרצה האורח התבדח שעוד רגע יגיעו כל הזבובים של המזרח התיכון. לאחר מכן, לקח הפסקת סיגריה כשהוא לבוש בג'ינס וחולצת טי ועלה על הג'יפ שלו בדרך לבית הספר הבא.

היה לנו, התלמידים, ברור שהוא לא באמת חי באהל בלב המדבר ורוכב על גמל לכל מקום, אבל עדיין קצת הופתענו שלא נסה לשמור על האשליה לפחות עד שיתרחק מעט ולא נוכל לראות אותו. למדנו באותו יום על הארוח הבדואי המסורתי, על הבגדים המותאמים לשמש היוקדת ועוד דברים שעולים לראש כשחושבים על הבדואי הקלאסי, דמות חברותית שתמיד תשמח לארח אותך לכוס תה או קפה בלב המדבר. אף אחד לא הזכיר דברים כמו ישובים לא מוכרים, יריבות בין שבטים, או יחס לנשים.

ככל הידוע לי, "סופת חול" של הבמאית והתסריטאית עילית זקצר, הוא הסרט הראשון שמציב במרכז העלילה את הבדואים מהנגב. בלי קישוטים מסביב, או דמויות שאינן חלק מאותה חברה מבודדת חלקית, נקודת המבט של זקצר היא חיצונית, אבל חודרת לקרביים הלא נעימים של החיים בחמולה.

סולימאן מתחתן בפעם השניה. אשתו הראשונה, ג'לילה, עודנה שם, מטפלת בארבע הבנות שלהם, אבל סולימאן החליט שהגיע הזמן לצרף אישה נוספת לאילן היוחסין. מסורת אכזרית מביאה לכך שג'לילה היא זו שאחראית לארגן את החתונה ולקבל את הדגם החדש והצעיר לבית. הבית שג'לילה מנהלת ודואגת לאחזקתו מזה שנים, רק כדי לראות איך היא כבר לא האחת והמיוחדת.

בינתיים, ליילה, בתם הגדולה של סולימאן וג'לילה, מחפשת להרחיב אופקים. היא לומדת בבית ספר אזורי, מקבלת שעורי נהיגה מאביה ומדי פעם, מקבלת טלפון מבחור בן שבט אחר, שהוריה לא ששים לצרף למשפחתם. כמו אמה, ליילה עוזרת עם נקיונות וגידול האחיות הצעירות, אבל היא רואה את עצמה במקום אחר, לא בצריף המנותק מחשמל ששאר בנות המשפחה תקועות בו.

סופת חול הוא מבט ביקורתי על חברה משונה. הבדואים בנגב, במיוחד אלה שחיים בישובים לא מוכרים, צריכים לדאוג לעצמם ושומרים על מסורות רבות, אבל הם מודעים ופתוחים לפלישה איטית של העולם המודרני. גברים ונשים חוגגים בנפרד, ביגמיה אינה נתפסת כעברה על החוק, מקומה של אישה בבית ולא ראוי שתצא בלי כיסוי ראש ותרים קול בפומבי. מנגד, הם לובשים קרוקס, מדברים בטלפון סלולרי, חיים בבתים מבטון, שומעים מוזיקה מוקלטת ומשלבים מילים שמקורן אינו בערבית בדיבורן (מה שיצר מצב מוזר כשהכתוביות בעברית מתרגמות את המילה "תקליטן" ל"די-ג'יי").

בשום מקום אחר בארץ, לא תמצאו אוכלוסיה כזו. יש אוכלוסיות דומות ברחבי העולם, בין אם צוענים או שבטים שונים באפריקה וצפון אמריקה, אבל בכל הנוגע לישראל, רק בישובים הלא מוכרים שבנגב תמצאו אנשים שמצליחים להיות כה מבודדים מהעולם המערבי ובו זמנית מושפעים מהקרבה אליו. עילית זקצר לא רואה את המצב כשובה לב, אלא כמבוי סתום עבור נשים בחברה שנשלטת לחלוטין בידי זכרים. הסרט אינו מציג את החיים של הבדואים כפשטות קסומה ומדגיש שמדובר בתפיסה מיושנת שזמנה חלף לפני עשרות שנים, אם לא יותר. יחד עם זאת, לא נעשית דמוניזציה לאף דמות. כולן אנושיות ומתקיימות בתוך החוקים המוכרים להן. נסיון לצאת מהתבנית הקבועה, משמעותו הליכה כנגד כפר שלם. הגברים לכודים בתוך התבנית לא פחות מהנשים, אבל אצלם נמצא הכח להפסיקו. אין תשובה חד משמעית האם המצב נשמר כי הגברים בוחרים להשאירו כפי שהוא, כי הנשים לא מנסות לשנותו, או כי שני הצדדים מפחדים ללכת נגד מסורת של דורות על גבי דורות.

מעניין להשוות את סופת חול לזוכה אופיר אחר, "למלא את החלל". שני הסרטים עוסקים בנקודת המבט של נשים החיות בחברה שמרנית וסגורה יחסית, המתקיימת בצורה כמעט בלתי אפשרית בישראל של המאה ה-21. ההבדל המשמעותי הוא שבעוד אצל החרדיות בלמלא את החלל, חתונה היא פסגת השאיפות ומי שנותרת רווקה היא אומללה, עבור הנשים הבדואיות בסופת חול, חתונה היא גזר דין מוות לחלומות ולזהות העצמית שלהן. הן הופכות לא סתם לרכוש, אלא לכזה שאפשר להחליף בלי לשאול. בביתן שלהן הן בני אדם סוג ב' ומחוץ לקירות המוכרים, אפילו לא זה. סופת חול אמנם מציג את המצב כמורכב וכמשהו שחלק מהנשים מודעות לאבסורדיות שלו, אבל בהחלט מציב את חיי הנישואין כדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאישה צעירה. עוד זוכה אופיר, "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", מראה איך גם בחברה יהודית מסורתית, אישה עלולה להיתקע בנישואין לא רצויים, אולם הוא מציג קשר שהתחיל מתוך בחירה של שני בני הזוג ולכד את האישה במבוך של נסיונות גישור והאשמות לא רלוונטיות. זאת בניגוד ללמלא את החלל וסופת חול, אשר יוצאים שניהם מנקודת ההנחה שהכלה היא האחרונה שמישהו שואל מה דעתה על חתונה ושהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לה, זה בעל לא מתעלל.

שלושת הסרטים שהזכרתי נכתבו ובוימו בידי נשים (במקרה של "גט", רונית אלקבץ חלקה את העבודה עם אחיה) וכל אחד מהם מראה איך נישואין הם לא שאלה של למה, אלא רק של מתי ועם מי. אחד רואה בחתונה את הגמול האולטימטיבי לחיי רוח תקינים, שני רואה בה משהו שיכול להתפרק בצורה מאוד לא נעימה, וסופת חול רואה בה אסון שנשים חוות כחלק משגרה לחלוטין לא הוגנת.

בעוד העלילה של סופת חול רחוקה מלהיות מקורית, הוא נמנע מלשטח את התמונה. הסרט מצויד בצוות שחקנים שמבין את הקונפליקט בו הדמויות חיות ושומר את הרגעים הדרמתיים במינון נכון. רובא בלאל-עספור מצטינת כג'לילה, מי שנראית בתחילה כקנאית שמרנית, אבל הולכת ומתגלה לאורך הסרט כאם אוהבת ואישה חזקת אופי שמתוסכלת בצדק מהעדרה של הכרה בעבודה הקשה והוויתורים שהיא עושה. סולימאן, בגילומו של היתאם עומרי, עובד מסלול הפוך. הוא מתחיל כאב אוהב ופתוח יחסית, שנותן לבנות שלו חופש מעבר למקובל בכפר, אבל הצורך לעקוב אחר המסורת והאגו השברירי שלו עצמו, הולכים ומשנים את האופן בו הוא נתפס בעיני הצופה. לא מדובר בגבר מכה, אלא במי שאינו נזקק לאלימות פיזית על מנת לכפות את רצונו, כי כל החברה נמצאת מאחוריו.

כשכתבתי על "בית לחם", ציינתי את היתאם עומרי כבולט לטובה בתור נבל אבסולוטי מהסוג שנדיר לראות בקולנוע הישראלי. הוא היה כל כך מפחיד בתפקיד, שהתחלתי לחשוש מהאפשרות שאי פעם אפגוש את השחקן בעולם האמיתי, כי מי יודע איפה נגמרת הדמות ומתחיל מי שמשחק אותה. בסופת חול, הוא מגלם תפקיד הפוך לחלוטין. למרות שעדיין לא מדובר בדמות חיובית, הוא לא מטיל אימה כמו בבית לחם, אלא נראה כמי שלא היה מסוגל לעמוד על שלו אפילו מול המראה. הוא מייצג תפיסה פוגענית ומגבילה, אבל כפי שדמות אחרת מציינת, הכל נעשה מתוך תחושה של חוסר ברירה ופסיביות, לא מתוך יזמה. שני התפקידים הכה מנוגדים האלה, מדגישים עד כמה עומרי הוא מהשחקנים היותר מגוונים שפועלים כיום בישראל.

סופת חול לוקח רעיון שחוק ומלביש אותו על דמויות שאינן משמשות בדרך כלל יותר משחקני משנה, גם בקולנוע וגם בחיים האמיתיים. מה אנחנו באמת יודעים על הבדואים בישובים הלא מוכרים? מה אנחנו יודעים על מעמדן של הנשים שם ועל הסיכוי שלהן לשנות את המצב לטובה? למען האמת, יכול להיות שהסרט משקר ואני לא יודע על כך, כי מדובר בחברה שכמעט ואינה זוכה להתיחסות תקשורתית. עם זאת, בהנחה והיצוג של זקצר נאמן למציאות, מדהים לחשוב שכללים כה נוקשים ולא הגיוניים מתקיימים במאה ה-21, במדינה שתופסת עצמה מתקדמת, במרחק קטן מהעולם המהופך לחלוטין של היהדות החילונית. בדומה ל"למלא את החלל" שהשחיל סיפור על החרדים שאף אחד לא שם לב לקיומם בלב תל אביב, סופת חול מציב במרכז הבמה את האישה הבדואית, האדם המופלה ביותר בחברה המופלית ביותר בישראל. לא מרבים לדבר עליה, או להכיר בכלל בקיומה, אבל היא שם ורק מחכה לאוזן קשבת.

החשיפה הראשונה של סופת חול הגיעה בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה בפרס חבר השופטים. זכיה בפרס אופיר הבטיחה לו את משבצת נציג ישראל לאוסקר. האם יש מה לדבר על מועמדות ואף זכיה בפרס האקדמיה ההוליוודית? עוד מוקדם מכדי לומר, אבל אני סקפטי. חברי האקדמיה שיבחרו את חמשת המועמדים הסופיים, צריכים לעבור לפני כן על יותר משבעים סרטים שונים, על רובם לא ידעו דבר טרם הצפיה. זאת אומרת שבכדי להיות מועמד, סרט צריך לבלוט במיוחד בתום צפיה אחת, מול קהל מתרבות שעשויה להיות שונה לחלוטין. סופת חול בהחלט בולט בקרב סרטים ישראלים ובתחרות המצומצמת יחסית של סאנדאנס, אבל לא בטוח שהסיפור, שהוצג כבר פעמים רבות מספור, יחלחל מספיק עמוק לזכרונם של המצביעים, כך שיהיה מועמד לאוסקר. זה הספיק בשנה שעברה למועמדות עבור "ילדות פרא", אבל הסרט הזה זכה גם לתמיכה רצינית של מערך יחסי הציבור. אני מקווה בשביל סופת חול שיחרת מספיק חזק בזכרונם של חברי האקדמיה, מאחר ומדובר בסרט ראוי ומעניין, אבל מודה כבר עכשיו שמול עשרות סרטים מרחבי העולם, סיכוי סביר שיראה שגרתי למי שאינו ישראלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.