ביקורת: שבעת המופלאים

magnificent-seven-poster-2016_resize.jpg

 

מסופר שכאשר אקירה קורוסאווה ראה את "בעבור חופן דולרים" של סרג'יו לאונה, הבחין בדמיון רב לסרטו שלו, "יוג'ימבו". הדמיון היה כה ברור, שחברת ההפקות של קורוסאווה תבעה את זו של לאונה וזכתה לאחוזים נכבדים מהכנסות הסרט כפיצוי. קורוסאווה אמר לאחר מכן, ספק ברצינות וספק בבדיחות הדעת, שהרוויח מהגרסה של לאונה יותר ממה שהרוויח על הסרט המקורי.

ארבע שנים לפני כן, הבמאי האמריקאי ג'ון סטרג'ס צלם גרסה דוברת אנגלית לסרט אחר של קורוסאווה. כמו סרג'יו לאונה, גם סטרג'ס בחר להעתיק את הסיפור מיפן הפאודלית למערב הפרוע. בניגוד לעמיתם באיטליה, המפיקים של "שבעת המופלאים" דאגו להסדיר מראש את העניינים המשפטיים והצהירו רשמית שהסרט מבוסס על העלילה של "שבעת הסמוראים" היפני. הסרט לא היה להיט גדול בקופות והסתפק במועמדות לאוסקר רק על הפסקול המקורי, אבל הפך עם הזמן לקלאסיקה ואף נבחר לשימור בידי ספריית הקונגרס.

קפיצה קדימה לשנת 2016, אנטואן פאקווה, אחד הבמאים הפוריים ביותר בהוליווד בעשור הנוכחי, ביים גרסה משלו ל"שבעת המופלאים". הסרט החדש מתבסס יותר על המערבון של סטרג'ס מאשר על המקור היפני, אבל קורוסאווה ושותפיו לכתיבה זוכים לאזכור בקרדיטים כהוגי הסיפור. זה כנראה הדבר הנכון היחיד שעשו במהלך ההפקה.

זמן קצר אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית, מערב ארצות הברית הוא ארץ פראית, עם מעט נקודות ישוב והרבה מאוד כלי נשק. תעשיין בשם ברתולומיו בוג רוצה לפנות את תושבי העיירה רוז קריק על מנת להרחיב את עסקי כריית הזהב שלו. בתור אדם עשיר, הוא יכול להציע לתושבים פינוי-בינוי משתלם בהחלט, אבל הם לא קלים לשכנוע ובוג מחליט בכלל לא לאבד פרופורציות ושורף את הכנסיה המקומית. לאחר מכן, רק למקרה שמישהו עוד חושב שאפשר לדבר איתו בהגיון, בוג מורה לאנשיו לרצוח כמה מתושבי העיירה ומשאיר בריונים ושריף מושחת כאחראים על הסדר במקום.

אישה אחת, שהתאלמנה בתקרית הנ"ל, יוצאת לגייס אקדוחנים שיגרשו את בוג ואנשיו ויצילו את העיירה שכוחת האל שתושביה גם ככה בקושי מצליחים להתקיים. היא פוגשת את סם צי'זולם, צייד ראשים במסגרת החוק שמקבל על עצמו את המשימה. הוא מגייס שישה גברים נוספים על מנת לגאול את רוז קריק בכל מחיר: קלפן חובב טריקים של זריזות ידיים, לוחם ותיק שמתקשה לחזור ולירות, חברו הסיני של הלוחם שמצטיין בשימוש בסכין לא פחות מאקדח, מתבודד מגודל וירא שמים שרשומה לזכותו הריגת 300 אינדיאנים, לוחם קומאנצ'י שעזב את השבט כי לא ראה עין בעין עם דרכם, ואדם שהמאפיין היחיד שלו הוא שמדובר במקסיקני. ברצינות, זה כל מה שמבדיל אותו מניצב ממוצע שזכה לומר כמה שורות.

אם ראיתם את שבעת המופלאים מ-1960, בוודאי הבחנתם בלא מעט הבדלים מהסיפור המוכר. הגרסה של אנטואן פאקווה לא חורגת רק מהסרט של קורוסאווה, אלא גם בקושי עוקבת אחר התסריט שסטרג'ס השתמש בו. להוציא כמה ציטוטים ישירים, רוב הסצנות חדשות לגמרי. בהרבה מקרים, שינויים כאלה הם מבורכים, כי הם מעניקים עניין חדש בעלילה ומציעים דרכים רעננות לעקוב אחריה. במקרה הנוכחי, הדבר בעיקר מעלה הרבה שאלות לא פתורות.

הסרט של קורוסאווה מתרחש באיזור הכפר היפני, בעוד זה של סטרג'ס מתרחש בלב השממה המקסיקנית. אלה שני מקומות בהם העדר אכיפה נראה כמו דבר שבהחלט יכול להוביל לבעיה ויש צורך בגיוס ויג'ילנטים על מנת להחזיר את הבטחון לחקלאים שאינם מיומנים בלחימה. שתי הגרסאות האלה גם מציבות כנופיית שודדים שאין להם מה להפסיד בתור הנבלים, כך שאלימות היא באמת הדרך היחידה שלהם להשיג את מבוקשם. אנטואן פאקווה בחר למקם את הסיפור בלב ארצות הברית, בתקופה בה רק אנשי חוק מוסמכים הורשו להסתובב עם נשק ברחובות (חוקי הנשק היו לעתים נוקשים יותר מאשר היום), כאשר הנבל הוא יזם עשיר שירוויח יותר מעסקה עם התושבים, מאשר כניסה למלחמה שתעלה לו בזמן והרבה מאוד כסף וכח אדם. בנוסף, רוז קריק היא אולי מקום קטן, אבל כזה שבברור קרוב מספיק לדרכים מרכזיות בכדי שתושביה יוכלו לעבור בקלות לנקודת ישוב אחרת, או למצוא תעסוקה שאינה מעבודת האדמה (שמעתי שמחפשים עובדים במכרה הזהב הסמוך. התנאים גרועים, אבל לפחות לא יורים בכם).

כל הסרט מתנהל על פס נע. צ'יזולם הוא בעל יכולת שכנוע כל כך טובה, שאנשים מסכימים להצטרף אליו ורק כחצי יום לאחר מכן, טורחים בכלל לשאול מה הם אמורים לעשות. נסו לספור כמה פעמים בסרט דמות שואלת לפרטי המשימה בזמן רכיבה על סוס, או חניית ביניים, במקום ברגע שמציעים לה את העבודה. הסרט גם מכיל טוויסט שגורם לצ'יזולם לקבל עליו את העבודה במחיר מוזל. טוויסט צפוי לחלוטין, אבל עדיין, תרוץ שלא הופיע בגרסאות הקודמות לכך שהדמות הראשית מסכימה למשימת התאבדות.

האגביות בה רוב האנשים בסרט מתייחסים למוות, מתמיהה. אחרי שמישהו מת ביריה, וזה קורה בסרט בתדירות די גבוהה, התגובה של רוב הדמויות היא משיכת כתפיים שקטה. אין התמרמרות על רצח באמצע הרחוב, אין שום מתחים גזעיים מכך שצייד ראשים שחור יורה באנשים לבנים בצהרי היום בעיירה שלהם לעיני חבריהם, אף אחד משבעת המופלאים אינו מבוקש בעוון מהפשעים שעשה לפני כן ורק דמות אחת בכלל מפגינה סוג של הלם קרב. מחיר הדמים שתושבי רוז קריק מוכנים לשלם בשביל לא להתפנות, מגוחך בהתחשב במעט שיש להם להפסיד מכך. זה לא שהם חיו בעיר משגשגת לפני כן, או שאין להם בסיס טוב למשא ומתן מול בוג. אנשים פשוט מקבלים את זה שאף אחד לא ימות בנסיבות טבעיות, אז לפחות לקחת כמה שיותר אויבים בדרך.

הרבה מהדברים האלה היו גם בסרט של ג'ון סטרג'ס. בעוד הוא שמר כמה מהמאפיינים הפציפיסטיים של שבעת הסמוראים, היה לו בערך חצי מהזמן לסיים את הסיפור. הגרסה של פאקווה מצליחה איכשהו להיות ארוכה יותר מזו של סטרג'ס, אבל גם להכיל פחות הסברים למניעים של הדמויות ולחיבור ביניהן. בוג נפגע במיוחד מהחפזון, כאשר נדמה כאילו פיטר סרסגארד היה זמין רק ליומיים של צילומים ועל כן הדמות שלו נטולת עומק ופיתוח כלשהם. הוא עושה דברים רק כי הוא רשע וזה עובד לו, כי לאף אחד בעולם של הסרט אין את היכולת להבין שלא ככה קפיטליזם עובד. אין לבוג שום מניע חוץ מתאוות כח ובצע וגם את אלה הוא מנסה להשיג בצורה נטולת הגיון, כאשר התקשורת מזמן הייתה אמורה לצלוב אותו על פעולותיו.

הדבר החיובי היחיד שאני יכול לומר על שבעת המופלאים החדש, זה שהוא לא משעמם. הסרט מכיל הרבה אקשן וריבוי הדמויות מבטיח דיאלוגים מגוונים. הוא מטופש להחריד, אבל לפחות תמיד יש משהו לבהות בו. מדי פעם, מושחלת איזו בדיחה, או קריצה לעיבוד משנות השישים, אבל האמת היא שרוב הקומדיה בסרט לא מכוונת. ההתנהגות התמוהה של הדמויות, לצד דרמתיות מוגזמת בסצנות מגוכחות להפליא, המשחק המוגזם של היילי בנט ומשפטים סתומים שאיתן הוק זורק לחלל האוויר כאילו הצופים אמורים להנהן בראשם ולחשוב שהוא מלא בחכמת חיים, יוצרים שילוב מבדר. זה לא הופך את הסרט לטוב בשום צורה, אבל לפחות הוא דואג שהקהל ימשיך לעקוב.

אנטואן פאקווה מוציא לאחרונה סרט חדש מדי שנה. אף אחד מהם לא טוב במיוחד, אבל כולם מאוד מנסים להיות מיוחדים. הוא לא סתם במאי להשכרה, אלא כזה שמאמין שיש בסרטיו אמירה אמנותית של ממש. בעיני, הפזיזות בה נוצר שבעת המופלאים, כך שכל פיסה של הגיון נזרקה דרך חלון המסבאה, מעידה עד כמה פאקווה טועה בגישתו. זה לא שהיה במאי מחונן לפני שעבר לעבוד בקצב וודי אלני, אבל דחיסת כל כך הרבה עבודה לכל כך מעט זמן, היא אתגר שגדול עליו. הוא נאלץ לשטח דמויות, ללהק שחקנים לא מתאימים, למלא את העלילה בקלישאות ולפספס חורים ענקיים, רק בשביל לעמוד בלוח הזמנים. עד כמה שמרשים שהוא מצליח ליצור ככה סרטים סבירים מבחינה טכנית, הם גם מיותרים ונשכחים מבחינת תוכן. מעטים הבמאים שמסוגלים לעמוד בקצב כזה ופאקווה אינו חלק ממועדון זה. הוא קופץ מפרויקט לפרויקט וכולם נפגעים כתוצאה מכך, כולל הקהל שסופג את הזלזול באינטליגנציה ישר לפנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.