ביקורת: שבוע ויום

OneWeekandaDay1_resize.jpg

 

המניאק טוב הלב הוא דמות נדירה בנוף הקולנוע. מדובר בטיפוס שאינו מפגין חיבה כלפי סביבתו, אומר דברים מעליבים בלי חשבון, שונא את כללי האטיקט המקובלים, אבל בהינתן דילמה, יבחר תמיד באפשרות המוסרית יותר. מעין ארצ'י בנקר, או ויקטור מלדרו (לחובבי טלוויזיה בריטית). מישהו שאפשר לסמוך עליו, אבל לא כדאי לצפות ממנו שיחייך וישתוק כשאין לו משהו חיובי לומר.

ברוב המקרים, לפחות בקולנוע, נסיונות ליצור מניאק טוב לב מסתיימים בכשלון. הדמות חייבת להיות צינית ככל הניתן, אבל גם לאזן ולעשות את הבחירה הנכונה בזמן האמת. רוב הקולנוענים נוטים לקחת אותה לנקודה קיצונית מדי. או שהדמות פשוט מרושעת, ואז לא הגיוני שתציב אחרים לפניה, או שהיא טובה מדי וההערות העוקצניות שלה לא מתקשרות כמו שצריך לשאר הסרט. "שבוע ויום" מנסה ליצור דמות שכזו בסביבה שלא טובה בלהבחין בין ציניות לבין תוקפנות – ישראל.

בתום השבעה על מות בנם היחיד, מנסים אייל וויקי לשוב לשגרה. ויקי חוזרת לעבודתה כמורה, בעוד אייל מתחמק מעליה לקבר וסידורים נוספים הקשורים במוות, לטובת אסקפיזם. בזמן חיפוש אחר שמיכת פיקה שהשאירו בהוספיס, מתגלגלת לידיו של אייל שקית עם קנביס רפואי, אותו הוא לוקח הביתה. בשל חוסר הנסיון שלו בתחום, הוא מבקש מבנם של השכנים השנואים, משפחת זולר, עזרה בגלגול ג'וינטים. השותפות בין האב השכול וחברו הטוב לשעבר של בנו, מביאה אותם לבלות את היום שאחרי השבעה בהכרות מחודשת עם החיים. בערך.

עם עלילה מאוד פשוטה, שבוע ויום מתעסק במורכבות של התמודדות עם אבדן. הוא מציג דמויות שהדבר החשוב ביותר להן נלקח בטרם עת, אבל לא מוכנות לאפשר לשאר העולם להכתיב להן כיצד לנהוג, אפילו כשנדמה שהחיים שלהן יצאו משליטה. אייל נוטה לריב עם אנשים ולמשוך אש בגלל התנהגותו האנטי-חברתית, אולם כפי שזה מוצג בסרט, רוב הזמן התגובות שלו מוצדקות. זה לא שנהג המונית לא יכול היה להיות יותר נחמד, או שהעובדים בהוספיס לא יכולים להיות יותר זהירים עם רכוש של מאושפזים.

ויקי, בינתיים, צריכה להיות המבוגר האחראי בבית. בתור מורה, היא רגילה להעמיד פנים של מי שהפרעות לא פוגעות בה אישית, מה שמתורגם גם להתמודדות שלה עם העצב. היא לא נותנת שיראו סדקים בחזות הקשוחה, למרות שברור שהייתה רוצה לצרוח מרוב כאב. כשאייל, מי שאמור לתמוך בה ברגעים קשים, מתנהג בעצמו כמו ילד, אין לויקי ברירה אלא להיות מורה גם מחוץ לשעות הלימודים.

הסרט מטפל יפה בדיסוננס בין מה שויקי מרגישה לבין מה שהיא מביעה כלפי חוץ. ברור לה שקשה לאייל ועל כן, היא לא עושה דרמות מההתנהגות הלא אחראית שלו. היא יותר מוציאה את זה על זולר הצעיר, איתו אינה חולקת משבר קיומי. ויקי ואייל הם מהזוגות היותר אמינים שתוכלו לראות בקולנוע. הם בברור עדיין אוהבים, אבל שנים של שחיקה, שרק התעצמה בעקבות הטרגדיה שחוו, הפכו אותו לחסר סבלנות ואותה לקרת רוח. כלפי חוץ, נדמה שאין ביניהם שום כימיה. אלה הרגעים האינטימיים, כשאף אחד אחר לא רואה, שחושפים עד כמה הלב עדיין פועם באותו הקצב אצל שניהם. ניגוד מעניין לעומת הזולרים, שכל השכונה שומעת בדיוק כמה כימיה יש ביניהם.

ויש את זולר הבן. דמות שהייתה צריכה להיות משנית, אבל משתלטת על העלילה. הוא טיפוס די אומלל למראה, עם הרבה שמחת חיים, אבל בלי עתיד ברור. בתור מי שמטיף להשתחרר, הוא נותן דין וחשבון להרבה אנשים. הוא עדיין גר עם ההורים, למרות שאמור להיות מספיק מבוגר בשביל למצוא חדר בדירת שותפים. הוא מגיע לבית של ויקי ואייל באמצע יום עבודה וצריך לתרץ לבוס שלו מדוע לא יחזור עד מחר. הוא תחמן מחושב להפליא בתור מי שאמור לייצג את הספונטניות והקלילות ומתעקש על דברים לא חשובים כמו כללי הפתיחה בדמקה, למרות שכביכול, דרכו אייל לומד להתמודד עם קשיים.

זמן המסך העודף שזולר מקבל, הופך את כל הסרט למבלבל. מה בעצם המסר? בסצנה אחת, אומרים לחיות את הרגע ובזו שאחריה, מראים עד כמה גישה כזו יכולה לפגוע. חוסר הסבלנות שההורים השכולים מפגינים כלפי זולר משעשע בהתחלה, גם אם די גועלי בהתחשב בכך שמדובר בחבר ילדות של הבן שלהם, עד שהם מתחילים להקשיב לו ולאבד את מה שהופך אותם לדמויות מעניינות. הם לא עוברים מהפך מוחלט ונעשים שליחי סושיה חובבי אייר גיטר כמותו, אבל נראה שההשפעה שלו על החיים שלהם עצומה בהתחשב בכך שמדובר בסך הכל ביום אחד. תומר קאפון עושה עבודה טובה בתפקיד, אבל הבמאי-תסריטאי אסף פולונסקי נותן לדמות יותר קרדיט ממה שהיא צריכה לקבל. השיא הוא בסצנה במערכה האחרונה (לא מגלה איזו), בה אייל פשוט עושה את מה שזולר מורה לו לעשות, למרות שיש דרכים הרבה יותר פשוטות והגיוניות להשיג את מבוקשו.

הסצנה הזו מייצגת את הבעיה הגדולה בשבוע ויום. הסרט לא יודע מה הוא רוצה להיות, אז הוא מנסה קצת מהכל. לפעמים הוא קליל, לפעמים ציני, לפעמים מאוד עצוב והכל בקפיצות. זה בסדר לגוון, אבל אמור להיות בין הסצנות קו מקשר שיסביר את השינויים שהדמויות עוברות ופולונסקי פשוט מדלג עליו. כאמור, רוב הסרט מתרחש ביום אחד, אבל הדמויות עוברות בו כמעט כל מצב רוח אפשרי. זה פוגע באמינות שלהן ובעקבות זאת, גם בסיפור.

הנפגע העיקרי הוא אייל. בעוד הסרט מאפשר לשי אביבי להציג את הופעתו הטובה ביותר שלו מאז שאני זוכר, הוא גם כופה עליו סיטואציות שלא מתחברות לדמות המניאק טוב הלב שהפגין בהתחלה. הדמות כתובה ממש טוב רוב הזמן. אלה החריגות לעבר הזולריזם שהורסות את האשליה. זה כמו שבשנות התשעים, שי אביבי היה מנחה בערוץ הילדים ואז התחיל להופיע במערכונים למבוגרים ב"החמישיה הקאמרית". בשניהם הוא היה טוב, אבל מי הוא שי אביבי האמיתי? זה שמציג בחביבות את הפרק החדש של טאזמניה, או זה שמקלל את כל העולם ואחותו הזונה? כך גם הדמות של אייל. הוא טוב גם כשהוא נמנע מקשר עם אנשים וגם כשהוא מנסה לעודד אותם, אבל חסר חיבור בין שני הצדדים שיהפוך את המעבר להגיוני יותר.

בכלל, שבוע ויום סובל מחוסר תשומת לב לפרטים הקטנים. ישנן טעויות המשכיות שלא ברור כיצד נעלמו מעיני העורכת. הסצנה החזקה ביותר בסרט, קצת נהרסת כשהמכשיר הרפואי שמהווה את ההשראה לצילום באותו קטע, לא נמצא בכלל בחדר, אבל קולו עדיין נשמע. אני מנחש שהוציאו אותו כדי שלא יפריע לצלם לעבור, אבל קשה שלא להבחין בחסרונו. תוסיפו לזה עבודת סאונד נוראית שהופכת כל סצנה של אכילה לכמעט בלתי נסבלת והפרטים הקטנים מתחילים להציק במקום להפוך את הסרט לשלם יותר.

העורכת טלי הלטר-שנקר מועמדת לפרס אופיר על עבודתה בסרט, אבל דווקא שני האנשים הכי ראויים בצוות, נותרו מחוץ לרשימת המועמדים. הצלם משה משעלי עושה עבודה נפלאה ומתמודד יפה הן עם האור הקשה שסצנות החוץ כופות עליו והן עם סצנות המתרחשות בתאורה מינימלית. אותה סצנה עם מכשיר רפואי בלתי נראה, משונה ככל שתהיה, עדיין יפה להפליא בזכות עבודתו המרשימה של משעלי. עוד לא הזדמן לו להיות מעורב בהרבה סרטים ואני מקווה שיתפוס לעצמו מקום של כבוד בתעשיה.

השניה שחבל שלא זכתה למועמדות, היא תמר אפק. האקדמיה הישראלית לא נוהגת להפריד בין שירים לבין פסקול מקורי ובמקרה של שבוע ויום, מדובר בהפסד גדול. אפק כתבה עבור הסרט כמה שירים נפלאים, כולם באנגלית, שמכסים את שלל הרגשות המובעים לאורכו. בעוד התסריט לא תמיד קולע למצב הרוח הנכון, תמר אפק כתבה שירים מלנכוליים לצד מקצבים מלאי חיים, הכל בהתאם לדרישות הסיפור.

יש לשבוע ויום את הנתונים להיות סרט בלתי נשכח, אבל הם לא מנוצלים בצורה הנכונה. אסף פולונסקי גייס צוות טוב, עם שחקנים שמבינים את הדמויות ומתחברים אליהן. כל מה שחסר זו שליטה עצמית מצד היוצר. צריך לדעת לוותר על כמה סצנות, או להחליפן בשלבי מעבר ברורים יותר בין מצבי רוח. הסרט מעביר הרבה זמן בהצגת ההבדל בין ההתמסטלות העצלה של אייל, לבין הנסיון של ויקי לחזור כמה שיותר מהר לשליטה מלאה, ואז קופץ למשהו שמציג אותם עושים את ההפך ממה שאמרו. לא ברור מה המסר, או אם פולונסקי בכלל מאמין בו. הדמויות שוכחות לרגעים את עצמן והופכות מעמוקות לטיפשות שעושות דברים בלי הצדקה, אפילו תחת אמתלה של אבל. תנו לפולונסקי עוד קצת להשתפשף ויש סיכוי שנקבל במאי מדהים. הוא עדיין לא שם ובהחלט צריך לעבוד על תשומת לב לפרטים, אך כמו מניאק טוב לב, אולי עוד יפתיע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.