ביקורת: סטארטרק אל האינסוף

star-trek-beyond-poster-international_resize.jpeg

 

הגישה המקובלת גורסת שכל סרט שני במותג של מסע בין כוכבים, מוצלח. כלומר, הסדרה התחילה עם סרט גרוע ("מסע בין כוכבים: הסרט" מ-1979), המשיכה לסרט שני טוב ("זעמו של קאן") ומאז, מזגזגת בעקביות בין הצלחות לכשלונות. על כל סרט שלא מוצא חן בעיני המעריצים ולא מרשים את המבקרים, יש אחד שמצליח לקלוע לטעם של כל הצדדים וכך נשמר האיזון בגלקסיה.

מה שאנשים שמאמינים בחלוקה הזו שוכחים, זה סרט מ-1998, בכיכוב הדמויות מהדור הבא, בשם "מסע בין כוכבים: המרד". כצפוי, הסרט לא התקבל בחיבה כמו קודמו בסדרה, אבל הוא לא היה גרוע במיוחד. התיחסו אליו בעיקר כמאכזב והוא נעלם במהרה מהתודעה. אחריו הגיע "נמסיס" שנחשב בעיני רבים לסרט הגרוע בתולדות המותג, עד כדי כך שהשחקנים קראו לבמאי אידיוט והתלוננו על כך שמעולם לא טרח לצפות בסדרת הטלוויזיה עליה הסרט מבוסס. נראה ש"נמסיס" היה כל כך גרוע ו"המפגש" מ-1996 נחשב לכל כך טוב, שאנשים נוטים לשכוח שהיה ביניהם סרט אותו ניתן לתאר בעיקר כבינוני.

מאחר והוליווד אוהבת מסורות ומעריצים נוטים לחבב דפוסים לא מוסברים, הריבוט של הסדרה, שהפעם מופצת בישראל תחת השם הלועזי והמרווח לא נכון "סטארטרק", עורר את התהיה האם החלוקה בין טוב וגרוע תשמר. אם "נמסיס" היה גרוע, הרי שהריבוט מ-2009 צריך להיות מדהים. הוא אכן היה מוצלח וכאילו לשמר את הסטטיסטיקה, ההמשך הראשון שלו, "האויב בתוכנו – סטארטרק", היה סרט מביך ונטול הגיון שלא תרם שום דבר לבניית העולם של הסדרה. עם הצפי להמשך הזגזוג, שוודאי משפיע על דעתם של לא מעט צופים, צריך להתמודד הסרט החדש, "סטארטרק אל האינסוף". בשלב הזה, המפיצים ותרו לחלוטין על האפשרות ששם הסרט יהווה משפט הגיוני בעברית.

אחרי שלוש שנים באותה משימה, כאשר נותרו עוד שנתיים להשלמתה, קפטן החללית אנטרפרייז, ג'יימס טי. קירק, מעוניין בשינוי קריירה. הוא רוצה להפסיק עם המסעות הארוכים והמסוכנים ולהפוך לסגן אדמירל עם עבודה משרדית נוחה. גם חברו וסגנו, מר ספוק, מהרהר בהמשך נחיצותו שלו במשימה, במיוחד לאור חדשות הגורמות לו להבין עד כמה עתיד הגזע שלו שברירי. בעוד השניים דוחים את ההזדמנות לערוך זה לזה שיחה בנושא, מגיעה לאנטרפרייז ניצולה ממשלחת שנתקעה על כוכב לכת מרוחק, מעבר לערפילית לא מוכרת. בהתאם לרוח צי הכוכבים, קירק וצוותו יוצאים לחלץ את שארית המשלחת.

עוד לפני שהם מגיעים לכוכב הלכת הלא מוכר, האנטרפרייז מותקפת ונאלצת לבצע נחיתת אונס. בבלגן שנוצר, מתפזרים אנשי הצוות ומאבדים קשר זה עם זה. חלקם נמצאים בקבוצות של לא יותר משניים ואחד מהם אפילו נאלץ להסתובב לבדו עד שימצא תושבת לא צפויה שהשתכנה באיזור ומכירה אותו ואת האויב יותר טוב מכולם.

אחת הביקורות השכיחות על מסע בין כוכבים המקורית, היא שבתור צוות שאמור לתפקד בעיקר בעתות שלום ולחקור מקומות חדשים, יש לגיבורי הסדרה נטיה להיקלע לכמות גדולה של קרבות ולזרוע הרס בצורה מאוד לא דיפלומטית. זה והנסיונות של קירק לשכב עם כל דבר שעונה על ההגדרה הארצית לנקבה. מצד שני, הסדרה גם הייתה פורצת דרך באופן בו הציגה דמויות לא לבנות בתפקידים ראשיים ומגבלות התקציב והאפקטים, הצריכו הרבה יצירתיות בבניית יקום מלא צורות חיים חוצניות ואתגרים לא צפויים.

כשהתחיל הדור הבא, בסוף שנות השמונים, הפוליטיקלי קורקט והטכנולוגיה אפשרו להתמקד יותר בקשרים בין תרבויות שונות ולהציג את האנטרפרייז עצמה כמקום מרתק ומלא טריקים מגניבים ודמויות עמוקות יחסית. כש-ג'יי.ג'יי. אברמס החליט לעשות ריבוט למותג, הוא יצר תערובת של שתי הגישות. יש בסרטים מן הקאמפיות והנטיה למשוך אש של הסדרה המקורית, אבל גם את הדמויות העגולות של הדור הבא. שלא לדבר על כמה שהאפקטים השתפרו וכיום, מאפשרים להציג על המסך פחות או יותר כל מה שרוצים.

זה מה שהופך את הסרטים החדשים למתמיהים במיוחד. בסדרה המקורית, רוב הגזעים האינטליגנטיים ביקום נראו כמו בני אדם עם איפור, כי התקציב המוגבל לא אפשר יותר מזה. אפילו נתנו באחד הפרקים הסבר לכך שכל כך הרבה גזעים דומים זה לזה. בסטארטרק אל האינסוף, המגבלה הזו מזמן לא קיימת. גזעים שאינם בני אדם יכולים להיות במגוון של צורות ועדיין תווצר האשליה שיש לשחקנים האנושיים אינטראקציה מלאה איתם. לצערי, הסרטים החדשים פשוט בוחרים שלא לעשות זאת. אולי מתוך רצון לשמור על רוח המקור, רוב החייזרים הם עדיין הומנואידים עם תוספת פרוסתטית או איפור גוף צבעוני וכמעט כולם מדברים אנגלית. לא שהאיפור גרוע, הוא אפילו מאוד מרשים, אבל אגם בתחנת החלל של צי הכוכבים, ארגון שמטרתו ליצור קשר עם תרבויות לא ידועות, לא תמצאו יצורים שאינם נראים כמו בני אדם. עד כמה שאפשר להאמין שהמין שקורא לתחרות יופי שמוגבלת לכוכב לכת אחד, מיס יוניברס, ידאג לאייש את מרבית התפקידים בצי הכוכבים באנשים משלו, אולי הגיע הזמן להשתחרר מהגישה הקדמונית שג'ין רודנברי יצר בחוסר ברירה ולהתחיל להשקיע קצת. אם סרט בו שניים מהגיבורים הם רקון מדבר ועץ יכול להצליח, אני לא חושב שמוגזם לבקש שגם היקום של סטארטרק יהיה יותר יצירתי.

מצד שני, סטארטרק אל האינסוף לא מעוניין להתנתק מהסדרה המקורית. הוא מכיל הרבה התיחסויות אליה ואף מצטט אותה ישירות מדי פעם. פרטים מהעולם האמיתי, כמו מותו של לאונרד נימוי ונטייתו המינית של ג'ורג' טקיי, זוכים לאזכור בסרט, מה שקצת מטשטש את הגבול בין יצירה שעומד בפני עצמה, לבין גרסת מעריצים שמפחדת לסטות מהאהוב והמוכר. גם כריס פיין, המגלם את קירק, הולך ונשמע כמו חיקוי של ויליאם שטנר, כאילו מפיקי הסרט מצפים שיום אחד, שטנר בן ה-85 יחליף את פיין בתפקיד הראשי. אף על פי שהסרט מ-2009 היה אמור לפתוח קו זמן חדש, שסותר את העלילה כפי שסופרה לפני כן ומוביל אותה לכיוונים חדשים, ההמשכים שלו מתאמצים להשיב את הסדרה למצב המוכר.

ג'יי.ג'יי. אברמס, שביים את שני הסרטים הקודמים בסדרה, עבר לעבוד על "מלחמת הכוכבים", שזו המקבילה הקולנועית של מעבר מהפועל למכבי. יש בזה הרבה כסף, אבל המעריצים השרופים לא מרוצים מהרעיון. האנשים שלקחו על עצמם ליצור את אל האינסוף, נראו כמו שילוב מבטיח. ג'סטין לין, שאחראי על חלק מסרטי מהיר ועצבני, הובא לעמדת הבמאי, בעוד סיימון פג, המגלם בסרט את סקוטי וידוע כחובב נלהב של המותג, כתב את התסריט יחד עם כותב הטלוויזיה דאג יונג. פג עשה בעבר עבודה מעולה בכתיבת קומדיות אקשן ביחד עם אדגר רייט וקצת פחות טובה בלעדיו.

אם אקשן אמור לספק נחמה, אנחנו בסרט הלא נכון. להחליט האם האקשן טוב או רע יהיה מאוד קשה בהתחשב בכך שבתשעים אחוז מהזמן בסצנות פעולה, לא ברור מה קורה על המסך. ג'סטין לין, דווקא מי שהמומחיות שלו היא לצלם סצנות מהירות ומרובות הרס בצורה שתמריץ את האדרנלין, פנה כאן לשיטת בימוי שנואה עלי. המצלמה רועדת ללא הרף כשקורה משהו מסעיר והדמויות מצולמות כל כך מקרוב, שאי אפשר לדעת מי עושה מה. רואים שני גופים מתנגשים זה בזה ואז יש קאט לאחד מהם עף הצידה. מה בדיוק קרה, לאף אחד אין מושג.

סטארטרק אל האינסוף מכיל בדיוק סצנת אקשן טובה אחת. היא מטופשת וההסבר מאחוריה מסורבל ולא הגיוני, אבל היא עובדת. לא חשוב שגם מר ספוק לא יצליח להסביר את תכנית הפעולה של הדמויות, או למה נראה שיש בחלל החיצון הרבה יותר חמצן מכפי שחשבנו, הסצנה הזו לבדה הייתה שווה את מחיר הפופקורן.

הרעיון לפיו מתקיים איזה איזון קוסמי בין איכויות הסרטים של מסע בין כוכבים, הוא בולשיט. הוא הופר כבר פעם אחת ואנשים פשוט לא זוכרים אותה מרוב שאותו סרט היה זניח. סטארטרק אל האינסוף אמנם טוב ביחס לקודמו בסדרה, אבל לא מציע משהו מעבר לסרט אקשן גנרי. המוטיב של חקר עולמות חדשים הוא הערת שוליים לצד עלילה צפויה והמון רפרנסים לסדרה ששודרה במקור לפני חמישים שנה. יש בדיחות נחמדות מדי פעם, אפקטים טובים ופסקול מוזיקלי סוחף שנכתב בידי מייקל ג'יאצ'ינו, אבל אין הרבה מעבר. הסרט מכיל סצנה אחת מעולה ובשאר הזמן, בעיקר בינוניות. התרומה שלו להרחבת עולם המושגים והתפיסות של הסדרה אפסית וגם הדמויות לא באמת מתפתחות מעבר למצב בו היו עם כתוביות הפתיחה. זה סרט מבדר יותר מרוב סרטי האקשן של הקיץ הנוכחי, אבל לא כי הוא טוב במיוחד, כמו שרובם מאכזבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.