ביקורת: קובו – אגדה של סמוראי

The Ice Fields_resize.jpg

 

לפני עשרים שנה, היה רק אולפן אנימציה אחד רלוונטי. חברת וולט דיסני שלטה בשוק ללא עוררין ושיתוף הפעולה עם פיקסאר ביצירת סרט האנימציה הראשון באורך מלא שנעשה כולו בעזרת מחשב, רק הדגיש את הפער מכל אולפן אחר. הסרט החדש של דיסני היה ארוע שמחכים לו כל השנה והמרצ'נדייזינג זרם כמו מים. נכון שהאחים וורנר המציאו בינתיים מחדש את הטלוויזיה לכל המשפחה, ג'יבלי היו אהובים על חובבי אנימה והיה דון בלות', שעבר מסרטים מרהיבים וקורעי לב לדברים שנראים כמו שלב לא מוצלח במיוחד בהוגו, אבל בעיני הצופה הצעיר הממוצע, דיסני היו מלכי הקולנוע.

אז הגיעו דרימוורקס וקראו תגר על ההגמוניה. החוצפה להוציא סרט על נמלים באותה שנה בה דיסני (בסיוע פיקסאר) מוציאים, הראתה שדרימוורקס לא באו לשחק משחקים. הם רוצים להיות גדולים, לפחות כמו העכבר וחבריו. ההצלחה של "שרק" ב-2001, בזמן שדיסני שוקלת לסגור את מחלקת האנימציה הקלאסית שלה, לא הותירה הרבה מקום לספק שדברים השתנו. צרפו לסיפור גם את החשיפה המאוחרת שג'יבלי זכו לה במערב ואת בלו סקיי, האולפן שעשה מיליארדים מסנאי קדמון שרודף אחרי בלוט, ויש לכם שוק אנימציה תחרותי באמת.

בינתיים, בזמן שכולם מתרכזים באולפנים הגדולים שמודדים למי יש יותר חיות מדברות, אולי פספסנו אולפן שראוי להימנות בין החשובים והמשפיעים. הוא עושה דברים קצת אחרת, עם אנימציית סטופ-מושן מסובכת שמצריכה המון זמן עבודה, אבל המבקרים אוהבים את התוצאה ונראה שגם הקהל. בלי תקציבי הפרסום של אחרים, קצת שכחנו שלייקה הוא אחד מאולפני האנימציה הטובים ביותר בעולם. כל כך התעלמנו מהם, שאפילו לא שמנו לב ש"קובו: אגדה של סמוראי", הוא כבר הסרט הרביעי שהאולפן מוציא.

קובו הוא ילד יפני שחי עם אמו במערה. כשהיה תינוק, נסה סבו, מלך הירח, לקחת את עיניו, אבל הצליח לחטוף רק אחת מהן. בתו הצליחה להבריח את הילד שתום העין למקום מבטחים וללמדו סיפורים אותם הוא מספר לאנשים בכפר הסמוך. רוב הסיפורים עוסקים בהאנזו, אביו הסמוראי של קובו, שמת בטרם הספיקו להכיר. קובו נעזר בשמיסן (סוג של כלי פריטה) ובכוחות קסם על מנת לגרום לניירות בתיקו להתקפל לצורות מורכבות ולנהל ביניהן קרבות, בהתאם לתוכן הסיפור.

אי אפשר להימלט לנצח וברגע אחד של חוסר זהירות, קובו נרדף בידי שתי בנותיו האחרות של מלך הירח. אמו ניצבת להגן עליו, אבל ההתרחשות מביאה את קובו למקום רחוק, לארץ הנשכחת. הוא מלווה בקופה, עליה הוטל לשמור עליו, ובסמוראי שהפך לחיפושית-אדם ללא זכרון. הם יוצאים למסע בעקבות חלקי השריון שיגן על קובו מפני סבו הרשע.

רק עכשיו, כשאני חושב על תאור העלילה, אני מבין עד כמה קובו: אגדה של סמוראי הוא סרט עשיר ויצירתי. הסיפור פשוט למדי, אבל יש בו המון פרטים קטנים שעושים את העולם של קובו לרווי דמיון ברמה שמעטים הקולנוענים שיכולים להתחרות בה. במקום להתמקד במפלצות ענקיות ובמופע קסמים שממציא מחדש את כללי הפיזיקה והכימיה, הסרט נותן לנו בעיקר טעימות ממה שהדמויות בעלות היכולות המיוחדות מסוגלות לעשות. הפתרון לבעיות הוא לעתים בכוח ולעתים במוח, אבל אף פעם לא פשוט. זה כאילו הדמיון של מיאזאקי והרגישות של בראד בירד ערכו מגבית ותרמו לבמאי טרוויס נייט בדיוק מספיק בכדי ליצור את הדבר הקרוב ביותר שאני ראיתי לסרט של ג'יבלי עם המעבר בין רצינות והומור של פיקסאר.

סרטי אנימציה סובלים מתדמית של קולנוע לילדים בלבד וסטופ-מושן היא אולי הטכניקה שנחשבת הכי מיועדת לגיל הרך. דורות שלמים שגדלו על "פרפר נחמד" ו"רכבת ההפתעות" אולי חושבים כך, אבל הם טועים. סרטי סטופ-מושן הם יצירת אמנות לא פחות מכל סוג קולנוע אחר. נכון שהרבה מהם מיועדים לקהל צעיר, אבל הטובים שבהם יהיו מבדרים ומרתקים גם למבוגרים. קובו: אגדה של סמוראי בהחלט מאמין שיש לו קהל בוגר, גם אם לא כזה שמתלבט כרגע בין מספר קרנות פנסיה. הסרט מכיל רגעים אפלים ומפחידים, אבל הם כל כך יפים חזותית שאי אפשר להסיר את העיניים מהמסך. טרוויס נייט מיטיב לשחק עם אור הירח בסצנות הליליות ועם תפאורות מורכבות ומלאות חיים במעט רגעי האור בסרט.

מנגד, יש כאן הרבה בדיחות שנאמרות בקצב מהיר למדי. אין הרבה סלפסטיק וכמעט אפס הומור שירותים, אבל הדמויות מספקות רגעים חמים שמאוד מקלים על המסע המסוכן. לעתים, זה קצת מוגזם. קורה שדמות אומרת כל כך הרבה דברים מטופשים, שמשהו באווירה נפגע. הסצנה אמורה להיות דרמתית, אבל הנה מישהו עושה משהו מצחיק ופתאום, הסכנה לא נראית כל כך קשה. אולי עשו את זה בכוונה, כי בלי בדיחות, קובו היה יכול להחליף את שמו לאיוב, אבל נראה לי שמינון נמוך יותר, או לפחות מיקום טוב יותר של ההומור, היה נותן את מעט השיפור שהסרט עוד יכול להזדקק לו.

קשה לומר דברים רעים על קובו: אגדה של סמוראי. הסרט מרהיב, חכם, לא מזלזל בקהל, מלווה בפסקול מהנה והדמויות אולי מוקצנות, אבל שומרות על מידה רבה של אמינות בתוך כללי הסרט. לא כל הבדיחות מתוזמנות היטב ומרוב דמיון ויצירתיות, יש רגעים שהסיפור לא לגמרי ברור. מצד שני, זה רק מזמין צפיה נוספת, על מנת לחפש את ההסברים שהתפספסו בפעם הראשונה. יש פה רמות עידון שלא נראות לרוב בסרטי פנטזיה, כך שמדובר בתרגול טוב בפרופורציות ובכשרון לספר סיפור מבלי לסטות מהעיקר. כשסרט לא חש בצורך לאיית כל מילה שאינה שגורה בשפת היומיום של הקהל, זו אחריותנו כצופים לנסות ולהבין. הוא יכול להיות מבלבל, אבל עם קצת מחשבה, אפשר להבין בלי בעיות מה קורה.

שבע שנים אחרי "קורליין" המופלא, אני סוף סוף במצב בו אני מחכה לסרט הבא של לייקה. הם אולי לא יוציאו סרט בכל שנה, אבל נראה שבהחלט כדאי לחכות לדבר הבא שיוצא מבית היוצר שלהם. אחרי "פראנורמן" המפוספס בעיני, ו"הקופסונים" שלא ראיתי בקולנוע כי מפיצים מרושעים החליטו להקרין אותו בישראל רק עם דיבוב לעברית, קובו: אגדה של סמוראי הוא הסרט שבזכותו צריך להתחיל להתייחס ללייקה כחלק מהשורה הראשונה של אולפני האנימציה המערביים. הם אולי לא מייצרים שוברי קופות, אבל בכל סרט שלהם יש כאלה כמויות של דמיון, אהבה ומיומנות טכנית, שהם צריכים להיחשב לאחת מחברות ההפקה הטובות בעולם, המונפש וזה שמעבר.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ביקורת: קובו – אגדה של סמוראי

  1. האם ידוע מי המפיץ של קובו בארץ? ראינו בקולנוע ומאוד אהבנו, ועכשיו מנסים להשיג בדי. וי. די מדובב ולא מוצאים בשום מקום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s