ביקורת: מים לא שקטים

the-shallows-poster_resize.jpg

 

סרטים בהם נמצאת רוב הזמן רק דמות אחת מול המצלמה, נוטים להוציא משחקנים את המיטב. טום הנקס הזכיר לכולם כמה הוא טוב ב"להתחיל מחדש", רוברט רדפורד נתן את ההופעה הטובה בחייו בגיל 77 ב"הכל אבוד", טום הרדי שדרג את יכולות המשחק הגבוהות שלו ממילא ב"לוק", סנדרה בולוק עזרה ל"כוח משיכה" להפוך לאחד מהסרטים המוערכים של המאה הנוכחית ולא ראיתי את "Buried", אבל יותר מאדם אחד אמר לי שהופתע עד כמה ראיין ריינולדס מוצלח שם.

"מים לא שקטים" הוא ההזדמנות של שחקנית נוספת להוכיח את עצמה. עד היום, לא התרשמתי במיוחד מבלייק לייבלי. בביקורת ישנה שכתבתי על "גנב עירוני", ציינתי במיוחד סצנה בה היא ובן אפלק מנהלים ויכוח מול המצלמה והשחקנית היחידה שאמינה באותו קטע היא התינוקת שבוכה ברקע. מאחר וסרטים המתמקדים בדמות בודדה מחייבים את השחקנים להציג מגוון רחב מהרגיל של רגשות ולספר חלק גדול מהעלילה מבלי לדבר, אין הזדמנות טובה מזו לבחון מחדש את כישורי המשחק של לייבלי ולגלות האם זלזלתי בה לשווא.

הסרט מתחיל כאשר סטודנטית אמריקאית לרפואה בשם ננסי, מגיעה לחוף מבודד במקסיקו. אמה בקרה בחוף לאחר שגלתה שהיא בהריון עם ננסי וכעת, הבת מעוניינת למצוא את אותו המקום ולגלוש בו. מדובר גם ביצר הרפתקני שנועד לשבור את שגרת הלימודים, אך בעיקר במחווה לאם המנוחה. ננסי מגיעה למקסיקו עם חברה טובה, אך זו נשארת במלון ורק נהג שאסף אותה במקרה, יודע שננסי בדרך לחוף. המקום נשמר כל כך בסוד, שהמקומיים נמנעים מלגלות את שמו לזרים, פן יבואו בהמוניהם ויהרסו את השלווה.

למרות זאת, החוף אינו מבודד לחלוטין. ננסי פוגשת בו שני גולשים צעירים שמזהירים אותה מפני סלעים בולטים ואלמוגי אש שעלולים לצרוב. פרט לכך, אין שום סכנות ידועות. מה שהם לא מודעים אליו, זה שלוויתן פצוע שנסחף לעבר היבשה, מושך אליו גם סועד לא רצוי בדמות כריש רעב במיוחד. החופשה החלומית של ננסי הופכת לסיוט כשהיא מושכת את תשומת לבו של הדג הלא נכון, דווקא כשהיא האחרונה שלא עשתה את דרכה בחזרה לחוף.

בדומה ל"127 שעות", גם מים לא שקטים יכול לשמש מדריך איך לא לנהוג כשיוצאים לבד לטבע. ננסי עושה שורה של טעויות התחלתיות ומוצאת עצמה במאבק לשרוד ללא דרך לתקשר עם שאר העולם וכשמכונת הרג משוכללת זוממת על ארוחת סושי אנושי. בשונה מדמותו של ג'יימס פרנקו באותו סרט, ננסי תקועה במקום מתוך בחירה. היא יכולה לנסות ולחזור לחוף, אבל רוב הסיכויים שלא תתקדם יותר מכמה מטרים בטרם הכריש יתפוס אותה.

הדבר מזכיר חידה מורכבת במיוחד. יש לדמות הראשית מספר פריטים וכישורים שיכולים לעזור, אבל היא צריכה להיות חכמה ולהשתמש בהם בסדר מאוד מסוים ובתזמון מושלם על מנת שיהיה לה סיכוי לשרוד עד שמישהו יבחין בה ויקרא לעזרה. אם אתם חובבי קווסטים ישנים ושחקתם ב-"Leisure Suit Larry 2", אתם מכירים את ההרגשה. כל צעד שתפספסו, יהרוג אתכם. אם, כפי שרוב הסיכויים מרמזים, לא התנסתם באחד ממשחקי המחשב המתסכלים בתולדות האנושות, דמיינו מצב בו אתם צריכים לחצות כביש סואן, כשכל מה שיש ברשותכם זה בננה ודווקא עכשיו, נוסעות בכביש משאיות שנמשכות לריח של בננה.

נדרשה מהבמאי ז'ומה קולט-סרה והתסריטאי אנתוני ג'סווינסקי הרבה יצירתיות על מנת לגרום לקונספט פשוט כל כך להחזיק סרט של כמעט שעה וחצי. הם הלכו על הרבה אלמנטים של סרטי אימה, כמו זווית צילום מטעה, ניפוץ תחושת הבטחון של הגיבורה וחשיפה הדרגתית של הסכנה האמיתית, כאשר רוב הזמן רואים רק חלקים קטנים ממנה. למרות שהסרט מתרחש בשטח מצומצם, הרקע רחב ידיים וחשוף לעיני כל. ננסי לא תקועה בתוך ארון קבורה, מכונית, או תחנת חלל. היא נמצאת בים הפתוח, לא רחוק מהיבשה. מצד אחד, כל הכחול של האוקינוס והשמים ומצד שני, הצהוב של החול והירוק של הג'ונגל. אין בסרט תחושת קלאוסטרופוביה, אלא דווקא הדגמה כיצד יותר מדי מרחב שחיה יכול להיות קטלני. כמו "כוח משיכה", אפשר להגדיר את מים לא שקטים כסרט אגורפובי, שמשחק על הפחד להיות במקום שלוקח יותר מדי זמן לצאת ממנו.

חלק גדול מהזמן, תחושת האימה עוברת כפי שצריך. מיעוט הסכנות האפשריות, מביא לכך שננסי כל הזמן מועסקת בידי אותו איום וצריכה לקבל החלטות מאוד ממוקדות. היא גם צריכה להבין כיצד תוכל להזעיק עזרה מבלי למשוך את מי שמבחין בה אל לב הסכנה. העובדה שהדמות הראשית חכמה ובעלת תושיה וידע רפואי, מביאה לכך שהיא לא עוברת את שלב ארוך של למידה כואבת מטעויות, אלא ניגשת די מהר לעיקר. הרבה דמויות בסרטי אימה עושות קודם שורה של פעולות שרק הופכות את מצבן לגרוע יותר, בטרם יפנימו שנדרש שינוי תפיסה. ננסי מספיק אינטליגנטית וקרת רוח על מנת שפעולותיה יהיו בנויות זו על גבי זו בחיפוש אחר פתרון, במקום שתדפוק את הראש בקיר כמה פעמים עד שתבין שלא אמורים לעבור דרכו.

מצד שני, ננסי לא הייתה מגיעה למצבה לולא הייתה עושה כמה בחירות נאיביות להחריד. היא נוסעת למקום שאינה יודעת את שמו או את מיקומו המדויק, עם אדם שאינה מכירה ובלי ליווי. היא לא מודיעה לאף אחד מתי היא צפויה לחזור, כך שלא יודעים מתי להתחיל לדאוג שאולי קרה לה משהו. היא מתקרבת לחיה פצועה במים פתוחים, אחרי שאנשים שמכירים היטב את האיזור כבר הלכו הביתה ולא חושבת בכלל לבקש מהם טרמפ בחזרה לכביש הראשי. כל זה קורה די בתחילת הסרט. ננסי חושבת רוב הזמן בהגיון, אבל מתחילה לעשות זאת רק אחרי שכבר סבכה את עצמה.

העריכה של הסרט מעצבנת ואף הורסת את אחד הרגעים היותר מותחים שלו, כאשר מגלים לנו מראש מה יקרה במהלכו. אני מבין שזה סרט קצר ורוצים לעבות אותו, אבל בטוח היו מספיק נקודות נוספות שיכלו להאריך במקום את הקטע שאמור להדגיש עד כמה המצב קרוב לאבוד. גם האופן בו מוצגות בתחילת הסרט שיחות הטלפון של ננסי עם חברתה ועם משפחתה, מעצבן. פניהם של שותפיה לשיחה משתלטים על המסך ללא צורך ומקשים על ההתרכזות בתוכן הדברים. טלפונים עובדים על שמע, אנחנו לא צריכים גם לראות צילומים רועדים של האנשים מעבר לקו מרחפים סביב הדמות הראשית. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהסרט עצמו הפריע לצפיה כי לא כבה טלפונים.

מנגד, נעשתה כאן אחת מעבודות הצילום היפות של השנה. פלביו מרטינז לביאנו עבד עד כה בעיקר על סרטים לא מוכרים יחסית, אבל מגיע לו שבמאים בכירים יראו מה עשה במים לא שקטים וישכרו אותו לסרטים גדולים יותר. הוא מנצל בצורה מרשימה את צלילותם של מי האוקינוס וגורם להם להראות כמו ציור שמן מקסים. היכולת שלו לעבוד בתאורה טבעית משתנה, תורמת רבות לעלילת הסרט והוא מגלה יכולות טכניות מרשימות גם בצילום תת-מימי. לא ראיתי סרטים קודמים שצלם ורובם לא אמורים להיות כוס התה שלי, אבל אני בהחלט סקרן כעת לראות עוד דברים בהם היה מעורב.

אציין לטובה גם את מלחין הסרט, מרקו בלטראמי. בלתי אפשרי לצפות בסיפור על כריש מסוכן מבלי שתתנגן בראש המנגינה מ"מלתעות". בלטראמי הצליח לחבר מוזיקה שתהיה מספיק סוחפת ומחוברת למתרחש על המסך, שאצליח להעביר את רוב הסרט בלי לרצות להמהם את הנעימה האיקונית של ג'ון ויליאמס. הפסקול של מים לא שקטים אינו קליט במיוחד, אבל כל הכבוד על כך שהצליח לתת לסרט אופי מספיק עצמאי.

המתח עובד רוב הזמן, כשהעריכה לא הורסת. התסריט לא עקבי, הצילום נהדר והלחן מספק. אציין גם את האפקטים הסבירים בהתחשב בתקציב הסרט, אם כי, נרשמו אי אלו זיופים בולטים לעין. נותרה השאלה הגדולה: האם בלייק לייבלי התגלתה כשחקנית מדהימה בזכות הצורך להחזיק סרט שלם על כתפיה?

ובכן, לא הייתי אומר שהיא מדהימה, אבל בהחלט ישנו שיפור ביחס להופעות קודמות שלה. ננסי היא דמות רגישה ובו זמנית, מאוד בטוחה בעצמה. היא מבינה מה עליה לעשות והיכן טעתה. לייבלי לא נדרשת להרבה רגעים של שבר, אבל הם מגיעים מדי פעם. שם נמצאת החולשה שלה. בעוד היא אמינה כאישה קרת רוח שמנסה למצוא פתרון הגיוני, הרגעים בהם נדרש ממנה להפגין פחד או זעם, פחות עובדים. יש סצנה בה לא לגמרי ברור האם היא חווה התקף חרדה, או התקפת שיהוקים. בניגוד לשחקנים שונים שהופעת סולו הביאה אותם לשיאים חדשים, בלייק לייבלי מגיעה בזכות מים לא שקטים לרמה של שחקנית ממוצעת. היא טובה בדברים מסוימים ולא מסתדרת עם אתגרים אחרים.

בצורה זו ניתן לתאר את כל חווית הצפיה בסרט. יש דברים שהוא עושה כמו שצריך, לפעמים אפילו בצורה מרשימה. מנגד, לא חסרים רגעים בהם הוא מפספס והופך לעוד מותחן אימה שאפשר לראות כשאין משהו יותר דחוף ברשימת הצפיה, או כשמחפשים שעה וחצי של ניתוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.