ביקורת: מסיבת נקניקיות

4158_sausage-party_7870.jpg

 

מכירים את זה שסרט אנימציה נפתח בקטע מוזיקלי אופטימי להחריד, שלא קשור לכלום, אבל מספק הכרות מאוד שטחית עם העולם? מכירים את זה שהסרט סובב סביב אהבתם הנצחית של שתי דמויות שגם חולקות רגע של שירה רומנטית? מכירים את זה שהנבל בסרט הוא היצור הכי דוחה בממלכה, כך שממש קל לזהות אותו? מכירים את זה שיש לגיבור חבר שצריך לקבל את השונות שלו בכדי שיתחיל להאמין בעצמו?

אוקי, עכשיו נסו להיזכר בסרט אנימציה מצליח אחד מהעשור הנוכחי שיש בו את המאפיינים האלה. אם הצלחתם, הזכרון שלכם יותר טוב משלי. אני די משוכנע שבתחום שנשלט בידי פיקסאר והדור החדש של סרטי דיסני, נעשה קשה מהרגיל למצוא סרט אנימציה שובר קופות שפועל לפי הקלישאות האלה. דיסני/פיקסאר דוחים מעליהם כל נסיון לסיפורי אהבה גנריים, גיבורים ונבלים חסרי עומק ועלילה שאין בה אמירה רצינית על העולם האמיתי.

אף אחד לא טרח לעדכן את היוצרים של "מסיבת נקניקיות" בנושא. הם יצרו סרט שלועג למוסכמות ולפשרנות של סרטי אנימציה אחרים, דווקא בזמן בו אפילו דיסני יורדים על הקלישאות של הז'אנר. 17 שנים אחרי "סאות' פארק", 13 שנים אחרי "סדרה של צרות", סת' רוגן וחבריו נזכרו שגם הם יכולים לפתוח עם קטע מוזיקלי שמדגיש את הנאיביות של סרטים אחרים.

העלילה מתרחשת בסופרמרקט, זמן קצר לפני הארבעה ביולי, או חג האדום-כחול-לבן, כפי שמוצרי המזון מכירים אותו. פרנק הוא נקניקיה באריזת שישיה, שכבר לא יכול לחכות ליום בו יתאחד עם ברנדה, הלחמניה באריזה הסמוכה. השניים מאוהבים, אבל מחכים שיבואו האלים ויבחרו בהם על מנת שיצאו מהסופרמרקט אל העולם המופלא שבחוץ. כל המוצרים מתים להיבחר, בתקווה שלא ישארו יותר מדי זמן על המדף, פן יאספו לפח האשפה בידי אדון האופל.

למרבה השמחה, פרנק וברנדה נבחרים בידי אותה אלה ומונחים בעגלת הקניות שלה. חרדל-דבש שהוחזר מהעולם שמעבר, טוען שהסיפורים הם שקר ושהאלים הם מפלצות שאוכלות את המוצרים. אף אחד לא מאמין לו, אבל במהומה שנוצרת, פרנק וברנדה יוצאים מהאריזה ומחפשים את הדרך בחזרה למדף שלהם, בתקוה להיבחר בידי אל אחר.

למי שדואג, לא מדובר בסרט המשך או ברימייק ל"Foodfight!", סרט האנימציה האיום מ-2012. שניהם אמנם מתרחשים בסופרמרקט, מציגים בני אדם בתור מפלצות ענקיות ומלאים במשחקי מילים על אוכל, אבל לפחות במסיבת נקניקיות, חלק מהבדיחות עובדות. לא כולן מוצלחות, אבל כשמנסים כל כך הרבה משחקים על שמות מאכלים, חלק מהם בטוח יעבדו.

זו התחושה שהייתה לי לכל אורך הסרט. הוא מנסה מלא דברים. חלקם עובדים, חלקם סתם מביך. זה בהחלט מוצלח יותר מסרטים אחרים של אותה קבוצת יוצרים, אבל לא הרבה יותר. אם יצא לכם לקרוא את דעתי על "סוף" ועל "שכנים", אתם יודעים שההומור של סת' רוגן לא עובד עלי. אני לא מתחבר לכמות כזו של בדיחות סטלנים, גסויות והתיחסויות תרבותיות שלא ממלאות שום תפקיד בעלילה. במקרה של מסיבת נקניקיות, לקחו את הדברים האלה לאקסטרים. המילה הראשונה שנאמרת היא "שיט" והדמויות מקללות כאילו הרגע גילו את האות F במילון והן רוצות לנסות כל וריאציה אפשרית שנמצאת שם. המיניות כל כך ישירה, שראיתי סרטי פורנו עם בניה יותר סבלנית של מתח מיני. בנוסף, הסרט מיושן להפליא ברפרנסים שלו. אני לא חושב שהייתה אף התיחסות לתופעה תרבותית שיצאה אחרי 1994.

זה תואם את הגישה של היוצרים. מצד אחד, רוצים למתוח את הגבולות, להיות באמת למבוגרים בלבד ולחוש שהאנימציה מאפשרת להם ללכת רחוק יותר מאי פעם. מצד שני, הנסיון להוות אנטיתזה לסרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני, מגיע באיחור של שנים ומגביל את העלילה לרצף ארועים צפוי מראש. מאוד קשה להיות יצירתי בתוך תבנית מוכנה מראש, אבל אתן ליוצרים את הקרדיט שהצליחו להפתיע מדי פעם. לא בעזרת הומור שנון או דמויות שהולכות נגד מה שמצופה מהן, כי אלה דברים שדיסני ופיקסאר עושות יותר טוב מכולם, אלא בעזרת בדיחות שמגיעות משום מקום ודחיקת הקו האדום יותר ויותר רחוק.

בקומדיות המצולמות של חבורת רוגן, תמיד הרגשתי שהשחקנים והכותבים כל כך מתלהבים מעצמם, שהם סתם צועקים ומנסים למשוך תשומת לב, אף על פי שזו כבר ניתנה להם. במסיבת נקניקיות, הם מקבלים הרבה יותר מרחב פעולה. במקום שהסרט יהיה אוסף של בדיחות סמים ונוסטלגיה מוגבלת להחריד בתחומים אותם היא מכסה, הוא משלב את הדברים האלה בתוך עלילה. לא עלילה מעניינת במיוחד, אבל לפחות כזו שמתקדמת ומבוססת על פיתוח העולם בו הסרט מתרחש, במקום דריכה במקום במשך תשעים דקות.

האירוניה היא שרוגן ושות' היו צריכים לצחוק על רעיונות של אחרים בכדי לכתוב סוף סוף סרט עם עלילה אמיתית. כמה שהקלישאות צפויות, כן מנסים להעניק להן טוויסט לא צפוי ולזרוק הערות מזדמנות על כך שהעולם האמיתי לא עובד כמו סרט של דיסני. כלומר, סרט דיסני כמו שיוצרי מסיבת נקניקיות תופסות אותו ולא כמו המציאות. טוב, רוגן מעולם לא היה טוב בריאליזם. אנשים שחושבים שכל העולם מדבר כמו כריסטיאן בייל בהתקף זעם, לא כאלה חזקים בשמירה על פרופורציות. גם הנסיון של הדמויות שלהם לנסות כל סוג סם אפשרי, כאילו מתוך התרסה נגד הממסד, כשהם בעצמם המיינסטרים, מעיד על קושי לתפוס מורכבות אנושית.

עד כמה שנעשה מאמץ להציג עולם מורכב ומגוון, אותו המאמץ לא הוחל על הדמויות. פרנק וברנדה הם שטחיים ומעצבנים, כשברנדה במיוחד דלת אופי וקיימת בעיקר כאוביקט מיני. אפילו הפה שלה מעוצב כמו וגינה, למקרה שפספסתם את הרמיזות העדינות. הנבל הוא דוש וזה כל מה שיודעים עליו. הוא דוש כי זה מה שהוא והבדיחה הזו מצחיקה רק בפעם הראשונה מתוך ה-341 בהן היא נאמרת. דמויות המשנה יותר מדי דומות זו לזו בהתנהגות. זו בעיה כי כשגורמים לעולם שלם לדבר באותה שפה ולאמץ את אותם תחביבים, אף דמות לא באמת מעניינת.

זה עוד לפני שהגעתי לחלק הכי בעייתי בסרט. כן, הוא גס ואלים וצוחק על יצירות שכבר צחקו עליהן לפני יותר מעשור וחצי. כל זה עדיין לא מטריד כמו הגזענות הנמצאת בכל פינה. מאכלים בסרט, שאינם הגיבור ובת זוגו, נוטים להציג התנהגות סטריאוטיפית שאופיינית למוצאם. כמובן שהטקילה המקסיקני מבריח מעבר לגבול. כמובן שבקבוק המונשיין הוא אינדיאני מיסטי עם מבטא כבד שיושב כל היום ומעשן מקטרת בתוך אהל. כמובן שהבייגל הוא יהודי נוירוטי שנשמע כמו וודי אלן ומסוכסך עם הלוואשי הערבי שחושב שנשים צריכות להיות צנועות וצייתניות. לא משנה שלוואשי זה בכלל מאכל קווקזי, הרי כל המוסלמים אותו דבר, נכון?

בשלב מסוים, הסרט הופך למשחק ניחושים מה יהיה הסטריאוטיפ הבא שיופיע רק בשביל הבדיחה, בלי שיתרום דבר לסיפור. יש שיגידו שלא צריך לחפור כי לא מדובר בבני אדם, אלא במוצרי מזון ובטח יש פה איזה מסר אוניברסלי על סובלנות וגורל משותף שמועבר בעזרתם. הטענה הזו היא, אם לצטט את פרנק, בולשיט. דמות שכל קיומה הוא לבדיחה בודדה, או דמויות משנה שכל ההומור סביבן מבוסס על תפיסה לא נכונה של קונפליקט מדיני, לא נמצאות כאן בכדי להעביר מסר. הן בסרט כי כמו כל דבר אחר במסיבת נקניקיות, הסרט נטול קיום עצמאי. לא כתבו עבורו סיפור מקורי, רק אוסף של קלישאות שנלקחו ממקומות אחרים. הדמויות עושות בדיוק את המצופה מהן וחלקן אינן יותר מבדיחות עדתיות קדומות בערך כמו ההכרות של התסריט עם תרבות הפופ.

יש במסיבת נקניקיות כמה רגעים מצחיקים, אבל לא מספיק. הוא מבוסס על קונספט שלא מחדש כלום ומחליף תחכום ומקוריות בנסיונות להיראות נועז. האנימציה, המעוצבת רע ומבוימת בתזזיתיות, אמנם מאפשרת ליוצרים להחדיר כמות עצומה של בדיחות שלא היו עובדות בסרט מצולם, אבל אין פה שום דבר מעבר. הסרט בוגר בערך כמו הצגת סוף שנה של הילדים מהספסל האחורי באוטובוס, ולא נותן לצופים שלו קרדיט שיוכלו להתמודד עם משהו חכם יותר. מבחינת סת' רוגן ושותפיו ליצירה, מאמץ הוא לטיפשים. עדיף לעשות שוב ושוב את אותן שלוש בדיחות ולהלביש אותן בתוך סיפור נדוש. אם ישאלו, אומרים שזו סטירה ויש לסרט מסר עמוק על גזענות ועל אולפנים גדולים. זה לא יעשה את הסרט למשהו מעבר לבינוני, אבל לפחות יצור אשליה של תחכום לשניה וחצי, בזמן שמדליקים מקטרת ומתחילים לעבוד על הסרט הבא. סרט שברור לכולם שיהיה עוד מאותו הדבר.

אני מניח שמי שאוהב את סוג ההומור של "סוף" ו"שכנים", יהנה גם ממסיבת נקניקיות. למי שלא התחבר אליהם, אין טעם לבזבז כסף וזמן על סרט שהדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו, זה שהוא לפעמים מנסה לעשות משהו לא צפוי לחלוטין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.