ונציה וטורונטו 2016

festivals 2016_resize.jpg

שני הפסטיבלים החשובים של הקיץ, פסטיבל ונציה ופסטיבל טורונטו, פרסמו לפני כמה ימים את רשימת הסרטים שיוקרנו במהלכם. הרשימות לא סופיות ועוד יכולות להשתנות, אבל ידוע כבר על אילו סרטים מנחשי האוסקר הולכים להסתכל. מתישהו בשנות התשעים, מפיצים החלו להבין שמדובר בבמה טובה לחשוף בה לראשונה סרטים שהיו רוצים לקדם בעונת הפרסים של סוף השנה. הדבר נעשה עוד יותר בולט, במיוחד בטורונטו, מאז שתאריך עריכת טקס האוסקר הוקדם. זה הביא לכך שסרטים שנחשפים לראשונה בפסטיבלים בספטמבר, עוד טריים יחסית בזכרון בסוף דצמבר, כשחברי האקדמיה מתבקשים להצביע לנבחרי השנה שלהם. מפיצים רבים קלטו זאת ושני הפסטיבלים, לצד פסטיבל טלורייד הצנוע יותר, תמיד מכניסים כמה שמות חדשים למרוץ. למעשה, שבעה משמונת הזוכים האחרונים בפרס בחירת הקהל בטורונטו, היו מועמדים באותה שנה לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

הנה השמות שכדאי לעקוב אחריהם השנה. חלקם כנראה יתחילו בפסטיבלים את המסע שלהם לעבר האוסקר ופרסים נוספים.

הגעה: סרט מדע בדיוני בבימוי דניס וילנוב, מי שעשה את "אסירים" ו"סיקאריו" המוערכים. בשנה הבאה, צפוי וילנוב לביים המשך מאוחר ל"בלייד ראנר", אבל עד אז, הנה הזדמנות להציג את יכולותיו בתחום המד"ב. הסרט, המבוסס על סיפור קצר של טד צ'יאנג, עוסק בתוהו ובוהו המתפשט בכדור הארץ בעקבות נחיתת חייזרים והשאלות הקשות שעולות מכך. איימי אדמס וג'רמי רנר בתפקידים הראשיים במה שעשוי להיות אחד מחביבי המבקרים של השנה.

ג'קי: סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הצ'יליאני פבלו לראין, מי שמוכר בעיקר בזכות "לא", שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה. "ג'קי" עוסק בחייה של ג'קלין קנדי-אונאסיס, הגברת הראשונה של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. אני לא הכי אופטימי לגבי הסרט הזה, אבל נטלי פורטמן בתפקיד הראשי זה משהו שבהחלט מעורר ציפיות. באופן מעניין, לראין להק לתפקיד הנשיא ג'ון פ. קנדי שחקן אלמוני יחסית בשם קספאר פיליפסון. אולי כדי לא לגנוב את הפוקוס מהדמות הראשית.

לה לה לאנד: סרטו השני של דמיאן צ'ייזל, מי שפרץ לתודעה לפני שנתיים עם "וויפלאש". "לה לה לאנד" הוא דרמה-קומית מוזיקלית, על סיפור אהבה הנרקם בין שחקנית מתחילה ופסנתרן ג'אז. אמה סטון וראיין גוסלינג אמורים להיות מסוגלים לסחוב את הסרט על גבם, עם ג'יי קיי סימונס, זוכה האוסקר על "וויפלאש", בתפקיד משני מתבקש. הטריילר לסרט נראה טוב ומעיד על פוטנציאל להתחרות על הפרסים הגדולים בסוף השנה.

אור בין האוקיינוסים: לכאורה, יש לסרט הזה את כל הדרוש בכדי להיות מועמד לאוסקר. הוא מבוסס על רב מכר בינלאומי. הבמאי דרק צ'יאנפרנס מוערך בידי מבקרים. מככבים בו זוכת האוסקר הטריה אליסיה ויקאנדר והמועמד לשני אוסקרים מייקל פסבנדר. רייצ'ל וייס בתפקיד משני שמייצר הרבה באז מתחילת השנה. הבכורה בוונציה בכלל מעלה את הציפיות. בכל זאת, תאריך ההפצה שלו בארה"ב, בתחילת ספטמבר, הוא סימן אזהרה. גם אם מתכננים הפצה מצומצמת שתלך ותתרחב, ספטמבר נחשב חודש רע לעסקי הקולנוע ולזמן בו קוברים את הסרטים שהציפיות מהם נמוכות במיוחד.

חיות ליליות: סרט מחוזר באופן מפתיע, שיתחרה בוונציה ויוצג בטורונטו. כנראה שיש משהו בסרט עצמו, כי הבמאי טום פורד ("סינגל מן") הוא לא שם גדול שמצדיק התעניינות שכזו. איימי אדמס מככבת גם כאן, הפעם לצד ג'ייק ג'ילנהול, שהופיע לפני שנתיים בסרט לגמרי לא קשור שהופץ בישראל כ"חיית הלילה". ארון טיילור-ג'ונסון, מייקל שאנון, איילה פישר, ארמי האמר ולורה ליני גם נוכחים. הסרט עוסק באישה שחושדת כי בעלה לשעבר מאיים עליה בעזרת קטעים מספר על אדם שחייו נהרסים. אם הסרט שווה את העניין בו, הוא יכול ללכת עד הסוף בעונת הפרסים, כולל מועמדויות לסרט, בימוי, תסריט ומשחק.

המדמם: סרטי אגרוף תמיד שווים התיחסות. לא יודע מה יש בספורט הזה שגורם למבקרים וחברי אקדמיה להימשך אליו, אבל עובדה שזה מה שקורה. פיליפ פלרדו הקנדי, שסרטו המוכר ביותר הוא "מיסייה לאזאר" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה), מביים את ליב שרייבר כמתאגרף שקרע תיגר על אלוף העולם מוחמד עלי. שרייבר הוא מהשחקנים שהכי מפתיע אותי שטרם היו מועמדים לאוסקר ומותו של עלי לאחרונה יעניק להופעה של פוץ' הול בתפקיד אגדת האגרוף, נקודות רגישות.

לדמם בשביל זה: עוד סרט אגרוף, עם שם דומה להפליא לסרטו של פלרדו. את "לדמם בשביל זה" ביים בן יאנגר ומככב בו מיילס טלר כמתאגרף במשקל קל ויני פז. בעוד אני לא רואה את הסרט עצמו מגיע רחוק, כדאי לשים לב לארון אקהארט כמאמנו של ויני. תפקידים כאלה נוטים לבלוט בעיני המבקרים וחברי האקדמיה, במיוחד בהתחשב בשינוי הפיזי שאקהארט עבר בשביל התפקיד.

האקסו רידג': אוקי, אין סיכוי שהסרט הזה מועמד לאוסקר על בימוי. בלי קשר לאיכות שלו, הוא בוים בידי מל גיבסון, האיש השנוא ביותר בהוליווד. חרף אישיותו הבעייתית, גיבסון הוא במאי זוכה אוסקר (מהימים שעוד אהבו אותו) ובעל שליטה גבוהה בצד הטכני של סרטיו. "האקסו רידג'" עוסק בחייל אמריקאי שהציל את יחידתו בזמן קרב מול היפנים במלחמת העולם השניה. מהכרות עם הרגישות של גיבסון לעמים אחרים, כנראה שהסרט לא יהיה פופולרי ביפן.

שבעת המופלאים: עוד סרט שיכולתו למצוא קהל מוטלת בספק. אנטואן פוקווה אינו במאי טוב במיוחד, אבל הוא מוציא סרטים בקצב מטורף, "שבעת המופלאים" הוא הסרט הרביעי שפוקווה מוציא בארבע השנים האחרונות. יהיה לסרט הזה קשה בתור רימייק של מערבון קלאסי שהוא בעצמו סוג של רימייק של "שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה.

מפלצת קוראת: כמה חודשים אחרי "העי"ג" של סטיבן ספילברג, מגיע עוד סרט על מפגש בין ילד ליצור ענק. את "מפלצת קוראת" ביים חואן אנטוניו באיונה, שסרטיו היותר מוכרים הם "בית היתומים" ו"הבלתי אפשרי". הוא גם אמור לביים את הסרט הבא בזכיון פארק היורה, אז נראה שאימה זה הקטע שלו. עם קטע כזה, קשה להצליח בפרסי סוף השנה, אבל אולי נראה את "מפלצת קוראת" מועמד בקטגוריות טכניות שונות.

דיפווטר הורייזן: מתחילת השנה, אני מתלבט אם לכלול את הסרט הזה בנבואה לאוסקר. מצד אחד, הוא מבוסס על סיפור אמיתי ומבטיח הרבה דרמה וצוות שחקנים גדול כמו שהאקדמיה אוהבת. מצד שני, הוא נכתב בידי התסריטאי של "מלחמת העולם Z" ובמקום ג'יי.סי. צ'נדור שהיה אמור לביים, הביאו להפקה את פיטר ברג, שסרטו המוכר ביותר הוא "באטלשיפ". תאריך ההפצה (30 בספטמבר) מעיד על כך שהאולפן בונה על פרסים, אבל אני מאוד סקפטי בהתחשב באנשים שנשכרו בסופו של דבר ליצור את הסרט.

הקצה של שבע עשרה: לא הייתי מתייחס ברצינות לסרט הזה, לולא הטריילר שלו היה ממש חמוד. קומדיית התבגרות, בבימוי קלי פרימון קרייג הלא מוכרת, על נערה שמגלה שאחיה יוצא עם חברתה הטובה. יש קצת וייב של "ג'ונו", כשהיילי סטיינפלד יכולה להיות מועמדת מפתיעה לפרסים שונים. כרגע, נעזרים בשמו של המפיק ריצ'רד ברוקס בכדי לקדם את הסרט. כמובן, יכול להיות שהטריילר פשוט ערוך היטב וזה סרט די גרוע, אבל אני בהחלט מסוקרן לגביו.

אריה: עוד סרט שאני מאוד מתלבט איך להתיחס אליו. "אריה" מבוסס על סיפורו האמיתי של סארו ברירלי, הודי שאומץ בידי משפחה אוסטרלית ומצא את הוריו האמיתיים בעזרת גוגל ארת'. זהו סרטו הראשון של הבמאי גארת' דיוויס, לפי תסריט של לוק דיוויס. ככל הידוע לי, אין קשר בין השניים. יש בסרט כמה פרצופים מוכרים, כמו דב פאטל, רוני מארה וניקול קידמן והוא מיועד לצאת בארצות הברית בסוף נובמבר, רגע לפני שמאוחר מדי לצבור באז לקראת האוסקר. משהו בסיפור נראה מאוד כמו פתיון אוסקרים, אבל ללא הכרות עם היוצרים, קשה לי לנחש איך יהיה התוצר הסופי.

לאבינג: אחד השמות החזקים כרגע בתמונת פרסי סוף השנה. "לאבינג" של ג'ף ניקולס כבר נחשף בפסטיבל קאן וזכה לתגובות מהללות. למי שלא עקב עד כה, מדובר בסיפור אהבתם האסורה של זוג מעורב בדרום הגזעני של ארה"ב באמצע המאה שעברה. ג'ואל אדג'רטון ורות נגה זכו למחמאות על הופעתם בתפקידים הראשיים. כל הסימנים מצביעים על כך ש"לאבינג" יהיה מועמד למספר מכובד של פרסים, ופסטיבל טורונטו יאפשר לו לעמוד בפני קהל חדש.

הכתובים הסודיים: ג'ים שרידן אינו זר למשחק האוסקרים. שניים מסרטיו, "כף רגלי השמאלית" ו"בשם האב" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ושרידן היה מועמד על בימויים וכתיבתם, ו"באמריקה" הביא לו מועמדות על תסריט מקורי לפני יותר מעשור. מאז, עבודתו ירדה באיכותה, אבל הוא מספיק מוכר ומנוסה בכדי שהעיבוד שלו לספרו של סבסטיאן בארי ימשוך תשומת לב. ונסה רדגרייב ורוני מארה מגלמות את אותה דמות בגילאים שונים, אישה שאושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ומספרת על חוויותיה שם. אם הסרט יתקבל בצורה חיובית, שתיהן יכולות להתחרות על פרסים בסוף השנה.

סנודן: אוליבר סטון מביים סרט מלא קונספירציות על אישיות שנויה במחלוקת. לפני עשרים וחמש שנים זה היה מתחרה על הזהב. מאז, המניות של סטון צנחו מהר יותר מפצצות זרחן על יער וייטנאמי. הסיבה היחידה שאני מציין את "סנודן" ברשימה הזו, היא האפשרות שג'וזף גורדון-לויט הוא שחקן כל כך טוב שיהיה נקודת האור שידברו עליה מהסרט הזה.

ממלכה מאוחדת: לפבלו לראין יש את "ג'קי" ולאמה אסאנטה יש את "ממלכה מאוחדת". זהו סיפור הקשר בין נשיאה הראשון של בוטסואנה, סרטסה קחאמה ואשתו הלבנה. את התפקידים הראשיים מגלמים דיוויד אוילובו, שמוכר בעיקר מ"סלמה", ורוזמונד פייק, שהופעתה ב"נעלמת" הייתה שווה בעיני אוסקר. בעוד לא מדובר בדמויות היסטוריות מפורסמות כמו הזוג קנדי, או כמו לינדון ג'ונסון (שסרט עליו בבימוי רוב ריינר יוצג בטורונטו, אבל לאור עבודתו של ריינר מאז אמצע שנות התשעים, אני אפילו לא טורח להקדיש לו פסקה), הסיפור על עצמאות מדינית ויחסים בין גזעיים בהחלט יכול לעורר עניין. כנראה שזה לא יהיה מתחרה ברמה של "לאבינג", אבל שווה לעקוב אחריו.

פסטורלה אמריקנית: סרטו הראשון של יואן מקגרגור כבמאי. לשחקנים שהופכים לבמאים יש היסטוריה עם האוסקר (רוברט רדפורד, קווין קוסטנר, קלינט איסטווד, מל גיבסון, פול ניומן, ג'ון ויין, ברברה סטרייסנד, טים רובינס וג'ורג' קלוני בתור דוגמאות מהירות), אבל זה כי אנחנו נוטים לזכור את אלה שמצליחים הרבה יותר מאשר את מי שהמעבר פחות חלק אצלם. מקגרגור מגלם גם את התפקיד הראשי כאביה של נערה (דקוטה פנינג) שמחאה פוליטית מצדה מסתיימת באסון ומפרה את השלווה בעירם. הבסיס לסרט הוא אחד הספרים המוערכים של סוף המאה ה-20, כך שבהחלט יהיו ציפיות גבוהות ממנו. עכשיו נותר לראות האם מקגרגור יגלה מספיק כשרון בימוי בכדי להפוך את הסיפור לסרט אהוב.

הולדתה של אומה: תזכורת לאחד הסרטים המצופים של השנה. לאחר ההצלחה בפסטיבל סאנדאנס, סרטו של נייט פרקר על מרד העבדים בוירג'יניה הוא אחד הטעונים והמדוברים בקרב המתחרים הפוטנציאליים על האוסקר. הוא יוקרן בטורונטו כחלק ממסע צבירת הבאז שלו לפני היציאה לאקרנים באוקטובר.

טוני ארדמן: הסרט שעד עכשיו, חלק מהמבקרים לא מבין איך יצא בידיים ריקות מהתחרות הראשית בפסטיבל קאן. בקלות אחד הסרטים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להפוך לקלאסיקה של סינפילים, מארן אדה זכתה להמון תשבחות על עבודתה כאן כבמאית ותסריטאית. הסרט, על אדם זקן שמותח את בתו על מנת לחדש את הקשר איתה, יזכה לבכורה צפון אמריקאית בטורונטו. אם יש לגרמנים קצת שכל, ישלחו אותו כנציגם לאוסקר לסרט בשפה זרה (עם תקוה להשתחל לקטגוריות נוספות).

מנצ'סטר ליד הים: עוד סרט סנדאנס שיוקרן בטורונטו בדרך לסיכומי השנה של מבקרים רבים. בהתחשב בכך שהתחיל את קריירת הבימוי שלו עם מחמאות ומועמדות לאוסקר לתסריט על "מישהו לסמוך עליו", מפתיע שזהו רק סרטו השלישי של קנת' לונרגן. "מנצ'סטר ליד הים" הוא דרמה משפחתית שכבר עכשיו נחשבת לאחד הסרטים המוערכים ביקורתית של 2016. נכון לרגע כתיבת פוסט זה, רק ל"טוני ארדמן" יש ציון גבוה יותר באתר מטאקריטיק. סיכוי טוב שקייסי אפלק יהיה מועמד לאוסקר על הופעתו בסרט. המבקרים בטורונטו ישמחו להעניק חוות דעת משלהם.

הקומונה: אני לא יודע הרבה על סרטו החדש של תומס וינטרברג. ככל הנראה, הוא עוסק בהתנגשות בין דורות בדנמרק בשנות השבעים של המאה שעברה. וינטרברג הוא במאי שמזגזג בין סרטים בדנית ובאנגלית וסרטו "ניצוד" היה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה. בקיצור, צפו לראות את "הקומונה" כנציג דנמרק לאוסקר, הוא נראה כמו בחירה מתבקשת.

אונה: רוני מארה הולכת להיות מאוד עסוקה בטורונטו השנה. לצד הקרנות של "אריה" ו"הכתובים הסודיים", היא מופיעה גם בעיבוד של בנדיקט אנדרוז למחזה "ציפור שחורה" מאת דיוויד הורואר. הורואר גם כתב את התסריט שעוסק בעימות בין גבר לאישה אותה אנס בילדותה. לא נראה לי שזה יהיה אחד הסרטים היותר בולטים של עונת הפסטיבלים, אבל מי שיצפה בו יתקשה כנראה להתעלם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.