ביקורת: אהבה וידידות

love-and-friendship-poster_resize.jpg

 

מספרים שכאשר סרטם הראשון של האחים מרקס, "אגוזי קוקוס", הוקרן בפני קהל, תדירות הצחוק באולם הייתה כה גבוהה, שחלק מהבדיחות פשוט נבלעו בתוכו. כתוצאה מכך, הוחלט שבסרטים הבאים של המצחיקנים, תהיה הפסקה בשטף הדיבור אחרי כל בדיחה מילולית, בכדי שאנשים יסיימו לצחוק לפני שממשיכים עם התסריט. אני לא יודע אם הסיפור נכון או לא, אבל בפעם הבאה שתראו סרט של האחים מרקס, שימו לב לפאוזות הקטנות שגראוצ'ו עושה אחרי שאמר משהו שנון במיוחד.

איך זה קשור ל"אהבה וידידות"? קשר עקיף למדי. נזכרתי באחים מרקס, כי כמויות המלל בעיבודים הקולנועיים לספריה של ג'יין אוסטן, לא היו משאירות זמן או מקום להפסקה לשם צחוק. בדרך כלל, מהירות הדיבור לא כזו משנה, כי ג'יין אוסטן מוכרת פחות ככותבת קומית ויותר כמי שמבקרת את היחס לנשים באנגליה של תקופתה וממחישה את פערי המעמדות בחברה הג'ורג'יאנית דרך הלבטים המעסיקים את הדמויות. אהבה וידידות הוא מקרה נדיר של קומדיה אמיתית המבוססת על כתבי אוסטן, למרות שלא תמצאו בה את הפאוזות הנחוצות לשם התגלגלות מצחוק.

בסוף המאה ה-18, מגיעה ליידי סוזן ורנון לבית גיסתה, זמן מה לאחר מותו של האדון ורנון. בשל חוקי הירושה, נותרה האלמנה ללא פרוטה והיא נאלצת להסתמך על משפחה וחברים בכדי שיהיה לה מקום לגור בו. זמן קצר אחרי בואה של סוזן, מגיעה לבית גם בתה, פרדריקה, אשר מחפשת כיוון בעקבות סילוקה מבית הספר. בין השתיים, מופיעים רג'ינלד דה-קורסי הצעיר שקשריו עם האם הולכים ומתהדקים, וסר ג'יימס מרטין, אשר מגיע ללא הודעה מראש ועם מעט מדי שכל, במטרה לחזר אחר פרדריקה.

אהבה וידידות אינו קומדיה של טעויות. כל דמות יודעת היטב מה תפקידה ומהן מגבלותיה. אפילו שהסיפור נשמע מסובך, יש לסרט רק קו עלילה אחד. הוא מסתעף כך שיכיל מספר רב של דמויות ומתמלא פרטים ללא הרף, אבל אין בסרט אף רגע שאינו מהווה חלק מההתנהלות התחמנית של ליידי סוזן והתגובות הישירות אליה. למרות שסוזן היא הדמות הראשית, קשה לקרוא לה גיבורה. ג'יין אוסטן והבמאי וויט סטילמן מבהירים שוב ושוב שהתנהגותה נובעת בעיקר מתוך אנוכיות. היא מתבדחת עם חברתה הקרובה על בריאותו של בעלה, מסלפת את האמת לפי צורכיה ומוכנה להאשים את כל העולם בהתנהלות לא מוסרית, רק לא לקחת אחריות על חטאיה.

זה מה שהופך את ליידי סוזן לדמות מעניינת. היא אדם נוראי, אבל מעוררת חיבה בזכות היכולת לחשוב מחוץ לקופסה באחת התקופות היותר שמרניות בתולדות המערב. היא עושה דברים שכללי הצניעות לא אפשרו לג'יין אוסטן לכתוב אותם ישירות, אך הסרט מלא ברמיזות לדרכים בהן סוזן פועלת למען עצמה ולמען השרדותה. כמו ביצירות אחרות של אוסטן, הביקורת על היחס לנשים מרומזת, אבל בו זמנית, בלתי ניתנת להחמצה, מה שמעלה את התהיה האם יש לסוזן בכלל ברירה. היא אינה קרבן של הנסיבות ויכולה לנהוג גם אחרת, אבל ככל שהעלילה מתקדמת, נעשה ברור יותר שכל מילה אשר יוצאת מפיה נבחרה בקפידה לשם השגת מטרה כלשהי.

הסיפור אמנם קליל יחסית, אבל מכיל כמות מטורפת של מילים. הדמויות באהבה וידידות לא סתם מדברות, הן עושות זאת בקצב מואץ, לעתים קרובות בגיבוי מילים ארוכות במיוחד. ליידי סוזן אמנם חוננה בלשון חדה, אבל תצטרכו לצפות בסרט לפחות פעמיים בכדי לקלוט את כל המלל שלה.

קייט בקינסייל מפריחה חיים בדמותה של ליידי סוזן. השחקנית היפה היא ליהוק מצוין לתפקיד האישה המפתה והחכמה במיוחד, ששמה הולך לפניה ומחכה לה בכניסה לכל בית בו היא מבקשת להתארח לזמן מה. בקינסייל לא רק מצליחה לדבר ברהיטות הנחוצה, אלא גם באיפוק הנדרש. בעוד אנשים סביבה מגיבים בהתרגשות, או בקוצר רוח לחדשות לא צפויות, סוזן שומרת על טון מנומס ומחושב היטב. טון שמאפשר לכל דבר שתגיד להישמע כאילו היא מנסה להרגיע את האחרים, אפילו אם היא עומדת לומר את המשפט האחרון שירצו לשמוע באותו רגע. בקינסייל קלטה היטב את הניואנסים הנכונים בגילום האישה שתמיד מנסה להיות שניים-שלושה צעדים לפני כולם.

את הסרט מלווה פסקול המורכב משילוב של יצירות קלאסיות ואופרה מהתקופה, או ליתר דיוק, קצת לפני התקופה בה העלילה מתרחשת. הבמאי עשה החלטה מודעת לשלב בעיקר מוזיקה שכבר הייתה מוכרת לדמויות, על מנת לתרום לאמינות של הסביבה בה הסרט מתרחש. צ'רצ'היל, האחוזה בבעלות משפחת ורנון, היא בית אבן גדול ושלו שכיום נראה מרשים, אולם נחשב משעמם ושגרתי לזמנו. המוזיקה התקופתית מזכירה שבעצם מדובר במקבילה של דירת ארבעה חדרים בראשון לציון מערב של ימינו. יעיל, מרווח, מספק צרכים בסיסיים ובטחון, אבל לא מרגש בשום צורה.

הבוז של ליידי סוזן לצ'רצ'היל, אליה היא מגיעה מתוך חוסר ברירה יותר מכל סיבה אחרת, לעומת ההתלהבות של סר ג'יימס האידיוט מהמקום, מדגיש עד כמה סוזן חושבת אחרת מהעולם סביבה. היא לא תחשוף את רגשותיה האמיתיים בפני המשפחה, רק בפני חברתה האמריקאית, השותפה לאותה ראיית העולם התככנית. בינתיים, מי שאינו מחזיק בתפיסת העולם של סוזן, עלול לראות את צ'רצ'היל ולחשוב שמדובר בסוג של בית חלומות. מבחינתה, המקום מגביל וכופה אינטראקציה אינסופית עם אנשים ללא סינון קפדני. מבחינת סר ג'יימס, מדובר בפינה מלבבת מחוץ לעיר, שמניבה גידולים חקלאיים מרתקים במיוחד.

במהלך הסרט, נעשה שימוש רב בסיפורי התנ"ך לשם העברת רעיונות. הכומר המקומי וסר ג'יימס שמחים לנהל דיונים על עשרת הדברות, בעוד סוזן נעזרת במקורות על מנת לגייס תמיכה מצד דמויות אחרות. נוצר מצב בו אנשים שהדת אינה חלק משמעותי מחייהם, משתמשים בה על מנת לנתח ולהצדיק מעשים שהכנסיה לא בהכרח מאשרת. הדבר משמש את התסריט בכדי ללעוג לדמויות שרואות עצמן משכילות, אך ניתנות לשכנוע באמצעות ניצול בורותן בכתבי הקודש.

מהביקורת שלי אולי עולה התחושה שאהבה וידידות הוא סרט אפל שאין בו אף דמות חיובית. לא זה המצב, שכן אפילו הדמויות הפחות מוסריות, מוצגות כחברותיות ומעוררות אמפתיה. ליידי סוזן היא זו שקובעת רוב הזמן את התנהלות העלילה, אבל הדבר נעשה בעזרת דברי נועם ופיוס ולא על ידי שליפת ציפורניים. הסרט בהחלט ציני וחלק מהבדיחות הן ביקורת ישירה של הסופרת על העולם בו גדלה. עם זאת, כאשר מסתירים ביקורת בתוך בדיחה שמדוקלמת במהירות האור, לא רק לקהל קל לפספס אותה, אלא גם למושא הלעג.

הסרט כה מרוצה מחלק מהבדיחות, שהוא חוזר עליהן יותר מפעם אחת. לעתים בכדי להדגיש נקודה ולעתים כחלק מבניית דמות. הוא תוקף על ימין ועל שמאל, אבל שומר על כללי הנימוס. לא בטוח שקהל מודרני יבין את כל ההתיחסויות הקטנות שג'יין אוסטן כוונה אליהן, אבל וויט סטילמן השתדל לעבד את הסיפור כך שיהיה מרתק ונוח למעקב גם בימינו. כתוביות המציגות את הדמויות טרם הופעתן על המסך אולי נראות מוזר, אבל עזרו לי לעשות סדר בים הדמויות אשר כולן מדברות בצורה דומה להפליא. טום בנט יוצא דופן, מאחר ונבחר לגלם את סר ג'יימס, שרבים מחוקי התקופה אינם מובנים לו. הוא הפוגה קומית נטולת מודעות עצמית שעוזרת לאזן את ההתנהלות המחושבת של סוזן ואת הנוקשות המרוחקת של השאר. בעוד האחרים מדברים מהר ולא משאירים לקהל זמן להבחין בחלק מהפאנצ'ים, בנט הודרך לדבר בקצב הרבה יותר נוח למעקב. מאחר ומדובר בדמות של אידיוט,  אני תוהה האם אנגלי בן ימינו ישמע לאנשי התקופה הג'ורג'יאנית כשוטה חסר נימוס.

אפילו שהוא לא תמיד משעשע כפי שרצה להיות, אהבה וידידות הוא סרט מומלץ לצפיה. יש לו סיפור שדורש מעקב צמוד, פן ישתנה בו פרט חשוב מבלי שתשימו לב. השחקנים טובים, במיוחד קייט בקינסייל, והכימיה ביניהם מאפשרת לשטף המילים לפרוץ בקלות אל חלל החדר. התוצאה הרבה יותר ארסית מעיבודים אחרים לכתביה של ג'יין אוסטן, מה שלא גורע מהצד המבדר של העלילה. חוקי הירושה אמנם השתנו מאז המאה ה-18, אבל הסיפור על מה שאישה צריכה לעשות בכדי לשמור על מידה של אחיזה בגורלה, מרתק כתמיד. סטילמן ובקינסייל מבינים זאת ויצרו סיפור שבמרכזו אישה חזקה וכמעט עצמאית, דבר שערורייתי לאותה תקופה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s