ביקורת: חולייטה

Julieta_poster_goldposter_com_3_resize.jpg

 

אם זכרוני אינו מטעני, מעולם לא כתבתי ביקורת על סרט של פדרו אלמודובר. זה מפתיע, כי יש לי לא מעט ביקורת כלפי סגנון הבימוי והכתיבה שלו, אבל נראה שטרם הזדמן לי ממש לפרסם דעה מנומקת על אחת מיצירותיו. הגורם לכך הוא שהתחלתי לכתוב ביקורות באופן סדיר רק אחרי שאלמודובר יצא מאור הזרקורים, עם משהו כמו עשור של סרטים שלא נחשבו ליצירות מופת שחובה לראות, או אפילו שינוי מרענן בלוח ההקרנות. לא שאהבתי סרטים קודמים שלו, אבל נראה שהיה לי נוח שאף אחד בסביבתי לא מחכה לשמוע איך החדש של אלמודובר.

אז הגיע "חולייטה", עם מועמדות לדקל הזהב בפסטיבל קאן וביקורות מהללות. אמרו שאלמודובר חזר לעצמו ואמרו שהמציא את עצמו מחדש. לא הבנתי איך האמירות האלה מסתדרות אחת עם השניה, אבל הן מסקרנות אותי משתי סיבות. האחת היא שאולי עם הנסיון והידע שצברתי לאורך העשור האחרון, תהיה לי נקודת מבט יותר סבלנית כלפי סרט חדש של אלמודובר ושווה לתת לו צ'אנס. הסיבה השניה היא שאם לא אהבתי סרטים קלאסיים שלו, אולי המצאה מחדש זה בדיוק מה שיגרום לי לתת לו ביקורת חיובית.

הסרט מתחיל בימינו, אבל מתרחש ברובו בעבר. אישה בגיל העמידה בשם חולייטה, נתקלת במקרה בחברת ילדות של בתה אנטיה. המפגש גורם לחולייטה לשנות את התכניות לעזוב את מדריד ולכתוב לאנטיה מכתב באורך גלות ספרד, בו היא פורשת את התפתחות הקשר ביניהן, מהערב בו הבת נוצרה ועד למה שהוביל לנתק המשפחתי שנמשך עד היום.

המכתב כולל את חוויותיה של חולייטה כמורה מחליפה צעירה, נסיעה ברכבת ששנתה את חייה ודייג בשם שואן שהיה לו חלק משמעותי בשינוי. לאורך שנים, הנסיון של חולייטה להיות אשת משפחה, כאשר משברים שונים פוקדים אותה ואת סביבתה, מחלחל אל אנטיה, שמתבגרת בתנאים מאוד לא פשוטים, אבל לא מפגינה שום התנהגות חריגה כלפי חוץ.

לפרט מה בדיוק קורה, יהיה ספוילר. בלי לגלות פרטים, אציין שהסרט אינו מכיל איזו תעלומה אפלה, או טוויסטים שמשנים לחלוטין את תפיסת המציאות של הדמויות, אבל יש בו הרבה דרמות לאורך הדרך. ארועים קטנים שמטלטלים את חייה של חולייטה ומרחיקים אותה מהמסלול בו תכננה להתבגר. לא שאנחנו יודעים מהו אותו מסלול. עלילת הסרט מקבילה ברובה למידע שחולייטה בוחרת לשתף, כך שלא נחשפים פרטים רבים אודות הרקע שלה, היות והיא לא חשה צורך להרחיב בעניין. הדבר תקף גם לגבי דמויות אחרות שדי מופיעות ונעלמות מבלי שנאמר עליהן יותר מהנדרש לאותה סצנה. אנחנו צריכים לדעת ששואן דייג, כי זה חשוב לסיפור. אנטיה לא צריכה לדעת מה עשה לפני שפגש את חולייטה, כי זה לא רלוונטי למכתב.

למרבה הצער, ההחלטה מה רלוונטי עבור המכתב ומה לא, היא די שרירותית. חולייטה מתמקדת בדברים שקשורים לשואן ואנטיה, אבל כוללת כל מיני פרטים שאנטיה אמורה כבר לדעת ולעומתם, לא מעט דברים שאף בת לא מעוניינת ללמוד על הוריה. הסיפור גם מעלה שאלות שונות לגבי חולייטה כדמות. היא הרבה יותר מרוכזת בעצמה מכפי שהיא חושבת, זה הגיוני, אבל פחות ברור למה מוות תמיד משחק תפקיד במערכות היחסים של הדמויות בסרט. זה כמו הקריפ מ"לדפוק חתונה" שאומר שלוויות זה המקום הטוב ביותר לפיק-אפ. אני לא יודע אם מדובר במוטיב שהוכנס לסיפור בכוונה, או שאלמודובר באמת לא שם לב שמוות מחרמן את הדמויות שלו.

חורים בעלילה ופגמים באופיה של חולייטה שזוכים להתעלמות, ניתנים לתרוץ בכך שהיא המספרת ועל כן, יש לה נקודת מבט מאוד מוגבלת. מצד שני, בכל פעם שחסר לה מידע, דמות אחרת תבוא ותשלים אותו במלואו. הסרט מכיל הרבה מונולוגים בהם אף אחד לא עוצר את הדובר ואומר "רגע, זה מוזר". לעתים, מידע שהיה מאוד חשוב בנקודה מסוימת בזמן, נשמר בסוד במשך שנים בלי שום סיבה, פרט ליצירת דרמה על ידי קוצר ראיה. לא ברור אם הדמות הראשית אמורה לעורר הזדהות או רחמים, אבל חוסר העקביות באופי שלה, לא מאפשר לחוש לא את זה ולא את זה. אמה סוארז ואדריאנה אוגרטה, המגלמות את חולייטה בשלבים שונים בחייה, עושות עבודה לא רעה, אבל קשה לקחת מי מהן ברצינות כשהתסריט כתוב באלמודוברית.

למי שלא יודע, אלמודוברית היא ניב שמקורו בחצי האי האיברי ומדובר בעיקר באיזור מדריד. אוצר המילים והדקדוק זהים לספרדית, אולם המשפטים עצמם אינם נאמרים בשום מקום פרט לסרטים של אלמודובר. זו בעיה שהייתה לי גם בסרטיו הקודמים שראיתי, הוא לא יודע איך בני אדם מדברים. דמויות פולטות מידע שלא קשור לכלום, אבל איכשהו מתקשר למה שיקרה בעוד שעה לתוך הסרט. נסיונות לכתוב שיחת חולין תמיד היו צד חלש של אלמודובר וחולייטה רק מדגיש עוד יותר את הבעיה הזו, כאשר דמות חושפת בשתי דקות גם את תולדות חייה, גם את הפגם שהיא מוצאת בדמות אחרת וגם את התכניות שלה להמשך השבוע. השחקנים מדברים בלי הפסקה ובלי אנושיות, כאילו נקלענו לגרסה מעוותת של "בנות גילמור", בה השנינות והחביבות הוחלפו בתקצירים יבשים.

במילים אחרות, לא המצאה מחדש ולא פאייה. חולייטה לוקה בדיוק באותם חסרונות שסרטיו הקודמים של אלמודובר לקו בהם. הוא מציג סיפור לא מעניין, עם דמויות לא מעניינות, שמשוכנעות שכל מה שיגידו הוא מינימום נאום גטיסברג. העלילה נתמכת לחלוטין בבגידות, תשוקה, סודות שנשמרים חבויים לפרקי זמן לא סבירים ותגובות לא עקביות שמשרתות את הצורך במשבר, רק בכדי שאחת הדמויות תסבול מהתוצאות. אפשר לקרוא לזה טלנובלה ואני לא חושב שאלמודובר יעלב.

הסרט מכיל ניצוצות של הברקה מבחינה חזותית. לצד צילומי נוף יפהפיים, יש מעברים חכמים, כמו זה שבו אוגרטה הצעירה הופכת לסוארז המבוגרת, או הדברים הנשקפים מחלון הרכבת בלילה מושלג. הרגעים הקטנים האלה שווים התיחסות, כי הם מראים שלמרות תסריט חלש ודמויות לא מפותחות, אלמודובר יודע ליצור קולנוע חזותי מוצלח. השימוש שלו בצבעים מרובים אינו קיטשי, אלא משתלב היטב בפרטים השונים בסצנה וגם אם נראה שלא הצליח להשיג איש אפטר אפקטס שיודע לעבוד עם מסך ירוק כמו שצריך, צילומים מחוץ לאולפן נראים נהדר.

לחולייטה יש יותר חסרונות מיתרונות. הפסקול מטעה לחשוב שמדובר במותחן שבכל רגע, יקרה בו מאורע מפתיע שיוסיף נדבך לשאלת הריחוק בין האם ובתה, אבל הסרט מסרב לשתף פעולה. העלילה מובילה לסימן שאלה, אבל השאלה עצמה כה ארוכה ומסורבלת, ששוכחים באמצע הדרך מה בכלל רצינו לגלות. זה לא סיפור מרתק, או אמירה מעוררת מחשבה על החיים. כל מה שחולייטה מציע, זה סיפור נדוש, שמתרכז בחלק הלא נכון בחייהן של הדמויות.

הבעיה הגדולה טמונה בשם הסרט. הוא מנסה למשוך אותנו לחשוב מה קרה לאנטיה, אבל נקרא על שם אמא שלה. נקודת המבט היא של האישה שלא יודעת את התשובה. חולייטה היא הדמות הפחות מעניינת בסיפור, אבל הסרט מתמקד בה, בחיי האהבה שלה ומדי פעם, טורח לציין שיש לה בת בשם אנטיה ומשהו לא בסדר בקשר ביניהן. בניגוד לעמדת התסריט, לא דחוף לנו לדעת איך חולייטה פגשה את אבא של אנטיה, או איך הידידה שלו מכינה במשך עשרים שנה את אותם פסלים (בלי הסבר למה היא אף פעם לא מפסלת משהו אחר). זה בסדר לציין את הדברים האלה בדרך אגב, אבל אין סיבה להציג אותם על חשבון הכרות עם דמותה של אנטיה. אם חולייטה היא זו שאמורה ללמד אותנו על בתה, מדובר באם נוראית, שלא מתעניינת בכלל במה שהילדה שלה עושה כל היום. יותר חשוב לה לפרט על שיחה עם מנהלת משק הבית, מאשר לספק אפילו זכרון אחד שקשור לאנטיה ולא מערב התמודדות עם משבר משפחתי כלשהו.

מבין האמירות שהזכרתי בתחילת הביקורת, הנכונה יותר היא שאלמודובר חזר לעצמו. לא שאני יודע איפה היה בעשור במהלכו לא צפיתי בסרטים חדשים שלו, אבל זה בהחלט אותו אדם עם עין יצירתית ויכולת כתיבה ירודה שתמיד היה. חולייטה הוא טלנובלה בעלת ערכי הפקה גבוהים ושחקניות סבירות שחולקות את התפקיד הראשי, אבל לא מעבר לזה. אני מניח שהוא יערב לחכו של מי שאוהב את הסגנון של אלמודובר, אבל אני שוב לא שותף לחגיגה. בעיני, הסרט מפספס כל אפשרות להיות מעניין או מעורר הזדהות בכך שהוא מתמקד בדמות הפחות עמוקה בסיפור ובפרטים הפחות חשובים לפתרון השאלה הגדולה שבמרכזו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s