ביקורת: העי"ג

the-bfg-poster_resize.jpg

 

זכור לי סיפור מהילדות, על ענקים לבנים. אני לא זוכר הרבה פרטים, רק שלפי הסיפור, ענקים לבנים חיים בכדור הארץ ומבוגרים לא יכולים לראות אותם. עברתי פעם עם ההורים שלי ליד גוש של סלעים גדולים והם שאלו אותי אם אני חושב שזה ענק לבן. אמרתי שלא יכול להיות, כי לפי הסיפור, הם לא אמורים להיות מסוגלים להבחין בו, גם כשהוא מתחזה לגוש של סלעים.

חיפוש בגוגל לא עזר לי למצוא את מקור הסיפור, הוא זכרון ילדות עמום ותו לא. מה שכן, מאותו הרגע יש לי חיבה מיוחדת לאגדות על ענקים, במיוחד כי אני אוהב לדמיין איך היו משתלבים בנוף המציאותי.

בעולם הספרות, ענקים מוצגים לרוב כאחד משני קיצונים. או שהם מפלצות אוכלות אדם שהגיבור צריך לברוח מפניהן, או שמדובר ביצורים מיסטיים קדומים שיודעים על נסתרות היקום יותר מכפי שמישהו מאיתנו אי פעם יוכל לתפוס בשכלו. הייתי צריך להמתין ל"משחקי הכס" בכדי לראות סוף סוף ענק שלא מחזיק בכוחות קסם ולא מנסה לאכול אנשים. למרות שהדבר הכי מתבקש הוא להציג ענק כלא יותר מגרסה מגודלת של אדם, נראה שהצורך להסביר למה אנחנו לא פוגשים נפילים ביום יום, מעורר את הדמיון בקרב כותבים וגורם להם להמציא תאוריות שלמות היכן היצורים מסתתרים ומה התרומה שלהם לעולם שלנו. אחד הסיפורים היותר מפורסמים הוא העי"ג מאת רואלד דאל, סופר הילדים שהשפיע על יוצרים רבים, בהם סטיבן ספילברג שביים כעת גרסה משלו לסיפור.

סופי היא יתומה לונדונית שנלקחת מבית היתומים בידי ענק. לא הייתה לו ברירה, אחרי הכל היא ראתה אותו משוטט ברחובות בלילה ונושף בחצוצרה המוזרה שלו לעבר בתים. זו הדרך היחידה למנוע ממנה להקים מהומה שתוביל לציד ענקים. זה מה שמספר לה הענק הידידותי הגדול, או עי"ג בקיצור. הוא טיפוס עדין, יצירתי, חובב שקט ושלווה. ממש לא כמו הענקים האחרים שהינם ברברים גסי רוח שרק רוצים לשחק ולאכול בני אדם בכל רגע בו אינם ישנים.

העי"ג מתקשה להגן על סופי שכל הזמן רוצה לצאת החוצה, לשטח בו מסתובבים הענקים הרעים. הם גדולים וחזקים יותר מעי"ג, כך שלולא פקחותו, מזמן היו מעיפים אותו מהדרך ומוצאים את החטיף הטעים שהוא מסתיר מהם. בהעדר אפשרות בטוחה יותר, עי"ג מחליט להחזיק את סופי בביתו, שם הוא שומר חלומות אותם הוא לוכד בכדי להעבירם לבני אדם ישנים.

כשמשלבים סיפור שנכתב בידי סופר הידוע בקשיים אותם הוא מרבה להעמיס על הילדים גיבורי יצירותיו, עם במאי שמפורסם בכך שהוא כל כך טוב בפניה לקהל הרחב, שהוא בעצם מעצב מחדש את טעם הקהל, עלולה להיווצר התנגשות לא נעימה. רואלד דאל נוהג לעמת את גיבוריו עם אטימות והתעללות מצד החברה, במיוחד מצד מבוגרים, על מנת להדגיש כמה חשוב לחלצם מהמצב בו הם נמצאים. סטיבן ספילברג הוא טיפוס של יציבות, של דמויות ראשיות בטוחות בעצמן, שיכולות להתמודד לבד מול אתגרים. שתי גישות מאוד שונות, אבל מכיוון שדאל הוא היוצר של הסיפור, חובת ההוכחה על ספילברג להצליח ולתרגם אותו לשפה קולנועית מבלי לאבד בדרך את הקסם היחודי שלו.

התוצאה מוצלחת חלק מהזמן. האינטראקציה בין סופי בת האדם והעי"ג שדברים שלא הגיוניים בעינינו, נראים לו כעובדות החיים, עובדת בזכות שני השחקנים הראשיים וצוות אפקטים שעבד שעות נוספות על מנת לאחד בין העולמות. רובי ברנהיל הטירונית יכולה לעצבן מדי פעם, אבל רק כשהתסריט דורש זאת. רוב הזמן, היא מגלמת את סופי בצורה אמינה, עד כמה שמפגש עם יצור ענק שחי בעננים ולוכד חלומות, יכול להיתפס כסיטואציה אמינה. מארק ריילנס, שזכה באוסקר על הופעה בסרטו הקודם של ספילברג, "גשר המרגלים", נותן את קולו ואת תווי פניו לדמותו הממוחשבת של עי"ג. בעזרת שפה מבולבלת ומבט מעורר סימפתיה, ריילנס משכיח מדי פעם שמדובר ביציר אנימציה ולא בשחקן בשר ודם שעומד מול המצלמה, אם כי ישנם רגעים של פספוס כאשר מנסים ליצור מגע ישיר בין הדמויות.

העיצוב מקסים בחלקים מהסרט. כל קטע בו מוצגת העבודה של עי"ג, מציג שפע של יצירתיות ודמיון מצד מעצבי הרקעים ואנשי האפקטים. לצערי, הדבר פחות תקף לגבי המפגשים עם שאר הענקים. פרט לכך שכולם נראים כמו נסיונות לצייר קריקטורה של ג'וש ברולין, כל חלק בארץ הענקים שאינו בביתו של עי"ג, הוא די משעמם. מה הענקים עושים כל הזמן חוץ מלישון ולדבר על זה שהם רוצים אוכל? ישנם דברים מסוימים שהובאו מעולם בני האדם, אבל להוציא סצנה אחת, אין שום נסיון לשלבם בסיפור והנוף חדגוני למדי.

הסרט מאבד גובה, תרתי משמע, בקטעים המתרחשים בעולם בני האדם. להוציא את הדרכים המשעשעות בהן עי"ג בגובה יותר מעשרה מטר מסווה עצמו ברחובות לונדון, הרגעים האלה נטולי הגיון וההומור בהם נוטה להיות לעתים מאולץ מדי. זו לא ממש קומדיה, אבל יש בדיחות פה ושם וחלקן צפויות מראש ועשויות בטעם רע. אני לא מצפה מספילברג להפוך פתאום לאיש הכי מצחיק בעולם, אבל אם כבר כותבים בדיחה, כן הייתי מצפה שידע לשלב אותה בצורה מוצלחת יותר.

הסרט, כמו הספר עליו הוא מבוסס, מיועד קודם כל לילדים. הוא מעביר להם מסר של אופטימיות, חברות ושיתוף פעולה ואין לי תלונות על כך. מאחר ומדובר בכל זאת ברואלד דאל, כנראה שהענקים הרעים מייצגים הרגלים שהסופר מגנה בתוקף, כגון עצלנות ושובבות. זה לא בן אדם שחושב שילדים אמורים לעסוק במשחקים כשאפשר לעבוד ולהיות חלק מועיל מהחברה. ספילברג, בתור ילד נצחי שרואה בקולנוע מגרש משחקים בלתי מוגבל, מעמעם את הרעיון ובלי כוונה, מחזק מסרים סותרים. אפילו לא ברור אם הסרט בעד או נגד אכילת בשר, כי שתי האופציות מוצגות כבעייתיות, שלא לדבר על רעיונות עמוקים יותר. עם כל הכוונה הטובה, הסרט יכול להיות מבדר עבור קהל צעיר, אבל קשה לומר שילמדו ממנו הרבה.

נחמד לראות את ספילברג מתחבר מדי פעם לילד הפנימי שבו. בתור מי שאהב את "הוק", אני אפילו בעד שזה יקרה לעתים יותר קרובות. מצד שני, הוא צריך להיות קפדן יותר בבחירת חומר המקור שהוא מחליט לעבד. הסרט נאמן רוב הזמן לספר, אבל מצליח איכשהו לצאת מפוספס. אולי זה המעבר הלא חלק בין רצינות להומור, או הקושי לעבוד בו זמנית עם שחקנים חיים ועם כמות עצומה של פרטים ממוחשבים. אולי סתם הבמאי הלא נכון עבד על הפרויקט. עד כמה שהעי"ג מבדר, חלקים ממנו מפספסים לחלוטין את המטרה ויוצרים יותר אי-נעימות בקרב הצופים, מאשר אווירה קסומה שמחזיקה לכל אורך הדרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.