10 במאים שהאקדמיה כנראה מתחרטת שנתנה להם אוסקר

braveheart-mel-1024x636_resize.jpg

לא כולם מסכימים עם בחירות האקדמיה, זה ברור. הרבה פעמים, סרט או שחקן מסוים שזכו, היו פחות מוערכים ביקורתית מחלק מהמועמדים האחרים. לעומת זאת, נדיר שטורחים להביט לאחור על קטגוריית הבימוי. במאים, האנשים היחסית לא בולטים האלה, לפעמים נבלעים ברצף הזכיות של הסרט ולפעמים.  כמעט תמיד, הקהל רואה בפרס הזה תחנה לפני הפרס הגדול ביותר ותו לא. טיפה יותר משמעותי מקטגוריות העריכה והצילום, אבל בטח לא משמעותי כמו קטגוריות המשחק.

עדיין, אני חושב שמדובר בקטגוריה המעניינת והיוקרתית מכולן. הפרס לא תמיד מוענק לשמות הכי מפורסמים, אבל כמעט כל טקס אוסקר שתבחרו באקראי, יכיל רשימת מועמדים מכובדת שבמבט לאחור, קשה להאמין איך כולם התקבצו לאולם אחד באותו ערב. עדיין, יש אנשים שהאקדמיה כנראה לא הייתה מצביעה להם לו הייתה אפשרות לבחור מחדש. לא תמיד זה בגלל הסרט עליו זכו, לעתים הבמאי עצמו הוא שם שקצת מביך להודות שקבל את הכבוד ואת הבמה. הנה כמה מהבמאים שהאקדמיה פחות תשוויץ באוסקרים שנתנה להם:

נורמן טאורוג, על בימוי "סקיפי" (1931) – לשאלתכם "מי?", התשובה יכולה להיות קצת מביכה. הייתה לקריירה של טאורוג התחלה מבטיחה. לאחר שנים של עבודה על סרטים אלמים קצרים, הבמאי הצעיר פרץ לתודעה עם זכיה באוסקר על עיבוד קולנועי לקומיקס "סקיפי", בכיכובו של ג'קי קופר. שמונה שנים לאחר מכן, היה מועמד שוב, על בימוי "עיר הנערים". הוא אפילו עבד ללא קרדיט על חלק מ"הקוסם מארץ עוץ", אבל לא חזר לתמונת האוסקר.

בתור מי שמחזיק עד היום בשיא לבמאי שזכה באוסקר בגיל הצעיר ביותר, הייתם מצפים שהפילמוגרפיה העשירה של טאורוג תכיל עוד מספר קלאסיקות. אלא שהחל משנות הארבעים של המאה ה-20, הוא ביים שורה של קומדיות נשכחות, שהיו אולי מצליחות לזמנן, אבל ספק אם תמצאו משהו מהן ברשימת הסרטים הגדולים של המאה. בשלב מסוים, טאורוג הפך לבמאי הקבוע של אלביס פרסלי, שסרטיו אמנם היו פופולריים, אבל שמשו יותר כלי למכירת תקליטים מאשר יצירות קולנועיות שעומדות בפני עצמן. שותף לא צפוי נוסף שעבד עם טאורוג, הוא דוקטור גולדפוט. אם לא שמעתם על דוקטור גולדפוט, אני קודם כל ממליץ לחפש, כי מדובר בסדרה של בי-מוביז מודעים לעצמם שיכולים לבדר גם קהל מודרני. חוץ מזה, הם סמלו את שקיעתו הסופית של טאורוג מבמאי הוליוודי מבוקש, לבמאי להשכרה שיעשה הכל תמורת משכורת. כמו הסרטים עם אלביס, זה לא שאיכות הבימוי גרועה, כמו שלסרטים עצמם אין כמעט ערך אמנותי, כי נעשו אך ורק בכדי לקדם מותג. טאורוג אמנם ביים רק אחד מהם, אבל מספיק לצפות בו בכדי לתהות איך מגיעים מזכיה באוסקר לסרט בו וינסנט פרייס הוא מדען מרושע שיוצר רובוטים בצורת בחורות בביקיני על מנת להשתלט על העולם (ברצינות, חפשו את הסרט).

הסיבה שהאקדמיה בטח מצטערת שנתנה לנורמן טאורוג אוסקר, היא לא על הסרטים עליהם היה מועמד, אלא על המשך הקריירה שלו. האקדמיה הביאה למצב בו המפיצים של "דוקטור גולדפוט ומכונת הביקיני", יכולים לספר בגאווה שהסרט בוים בידי זוכה אוסקר, מה שכנראה קצת מביך עבור המוסד שכה האמין בו בתחילת הדרך.

ג'ון פורד, על בימוי "מה יפית עמק נאוי" (1941) ועל בימוי "האיש השקט" (1952) – כפי שציינתי בפוסטים קודמים, הטקס בו הוענקו אוסקרים למצטיינים של שנת 1941, הוא כנראה האכזרי בכל הזמנים. אחד המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, היה "האזרח קיין", שנחשב בעיני רבים לסרט הגדול בכל הזמנים. במקום לומר איזה יופי שהאקדמיה נתנה לו מועמדות, חרף לחץ מצד גורמים חיצוניים להחרים את הסרט וחרף היותו מעורר מחלוקת, האקדמיה נתקלת עד היום בביקורת על כך שלא העניקה לו פרס באף קטגוריה, פרט לתסריט המקורי הטוב ביותר.

הזוכה בפרס הסרט באותה שנה, "מה יפית עמק נאוי", נחשב לאחת הבחירות השגויות בתולדות האקדמיה. אמנם זכיה של כל סרט פרט לאזרח קיין הייתה מתקבלת כיום כטעות היסטורית, סרטו של ג'ון פורד גם לא הותיר רושם על דפי ההיסטוריה, להוציא את פרט הטריוויה על כך שנצח את האזרח קיין באוסקר. האקדמיה רק הוסיפה חטא כאשר העניקה לפורד ולא לאורסון ולס, את האוסקר לבימוי הטוב ביותר.

מעבר לתשובה הברורה, שהסרט הטוב בכל הזמנים לא זכה, יש עוד סיבה שהאוסקר לפורד הוא משהו שהאקדמיה הייתה יכולה לישון בשקט בלעדיו. לג'ון פורד כבר היו בשלב הזה שני פרסי אקדמיה, כולל אחד בו זכה שנה לפני כן, על "ענבי זעם", סרט שנחשב טוב בהרבה ממה יפית עמק נאוי. ממש לא היה דחוף להעניק לפורד אוסקר נוסף, כאשר הייתה הזדמנות לתת את הפרס לקולנוען צעיר ומבטיח, שבין אם אוהבים אותו או לא, קשה להתעלם מאיכות העבודה שלו.

למקרה שחשבתם שהאקדמיה למדה מזה לקח ושנתה את הגישה בטקסים מאוחרים יותר, פורד זכה באוסקר רביעי 11 שנים לאחר מכן, על בימוי "האיש השקט". מדובר אמנם בסרט שמבחינה היסטורית, מוכר ומוערך יותר ממה יפית עמק נאוי, אבל איך בכלל נוצר מצב בו כל כך הרבה חברי אקדמיה מרגישים שמה שחסר לג'ון פורד בבית, זה עוד פסלון? כשהוא קרוב לגיל שישים, עם שלושה אוסקרים קודמים, פורד שבר את שיא הזכיות, שמחזיק מעמד גם היום, בקטגוריית הבימוי. במקרה הזה, הבמאי הצעיר יחסית שזכיה הייתה מקפיצה אותו מדרגת שכר, היה פרד זינמן. בניגוד לאורסון ולס, זינמן היה שם שמקובל על המיינסטרים והוא אף זכה שנה לפני כן באוסקר לסרט התעודי הקצר הטוב ביותר ועתיד לזכות בשני אוסקרים משלו בקטגוריית הבימוי. עדיין, המועמדות שלו באותו טקס הייתה על "בצהרי היום", סרט שרבים יציינו כאחד החשובים של העשור. האקדמיה, במהלך ששוב העמיד סימני שאלה גדולים סביב טעמם של החברים בה, הלכה עם ג'ון הוותיק והמוכר.

איליה קאזאן, על בימוי "הסכם ג'נטלמני" (1947) ועל בימוי "חופי הכרך" (1954) – זה קצת יותר מסובך מהמקרה של ג'ון פורד, כי איליה קאזאן היה ראוי לפרס כבמאי, אבל לא כאדם. שני הסרטים עליהם קאזאן זכה באוסקר לבימוי, נחשבים עד היום ליצירות מופת חשובות שהעבירו נקודת מבט ביקורתית על אמריקה שאחרי מלחמת העולם השניה.

אם מסתכלים על "חופי הכרך" בהקשר פוליטי, בולטת התחושה שאיליה קאזאן אינו חובב גדול של איגודים מקצועיים. זה בסדר, זו זכותו והעמדה האישית הזו לא אמורה להשפיע על ההחלטה להעניק לו פרס (חוץ מזה שהפרס עצמו מוענק בידי אנשים שחברים בשפע של איגודים שכאלה). אלא שקאזאן לא הסתפק בהתנגדות לאיגודים דרך סרטיו. הוא אחד מהאנשים המפורסמים ביותר שמסרו שמות של אנשי תעשיה שעסקו בפעילות קומוניסטית בזמן המקרתיזם. בעוד רוב עמיתיו בחרו להימנע ממסירת עדות, או להכחיש כל הכרות עם קומוניסטים, קאזאן הביא בעקיפין להרס הקריירה של אלה שמסר את שמותיהם.

בעוד הדבר לא מנע מהאקדמיה להעניק לו אוסקר שני על בימוי, קאזאן נתפס כיום כדמות שנויה במחלוקת שפעילותה כנגד חברים בתעשיה, מכתימה את המורשת שלו כיוצר. כאשר הוענק לו אוסקר על מפעל חיים בגיל 90, עוד היו רבים שחשו כי אינו ראוי לכבוד וחלק מהנוכחים באולם סרבו למחוא כפיים כשעלה לבמה. נאום הזכיה של קאזאן היה קצר, תמציתי ונטול כל התייחסות למחלוקת סביבו, אבל עושה רושם שהאקדמיה הייתה מוכנה למחוק לפחות אחת משתי הזכיות שלו, בשביל ההרגשה הטובה.

קרול ריד, על בימוי "אוליבר!" (1968) – במקרה הזה, המבוכה היא פחות על זהות הבמאי שזכה ויותר מהסרט עליו זכה. אין לי שום דבר נגד "אוליבר!" וגם לאקדמיה לא היה, בהתחשב בכך שנתנו לו את פרס הסרט הטוב ביותר. למען האמת, גם התחרות באותה שנה לא הייתה מרשימה במיוחד. כלומר, היא לא הייתה מרשימה במיוחד בקטגוריית הסרט. בקרב הבמאים, ריד גבר לא רק על שלושה מהמועמדים לפרס הסרט, אלא גם על סטנלי קיובריק, שהיה מועמד על "2001: אודיסאה בחלל". אתם יודעים, הסרט ההוא עם אחת מסצנות הפתיחה המוכרות בתולדות הקולנוע. האקדמיה הרגישה שהוא לא מספיק טוב בשביל להיות מועמד בקטגוריה הגדולה ושקיובריק אולי עשה עבודה טובה, אבל לא כמו הבמאי של אוליבר.

לזכותו של ריד, אציין שהיה לו בשלב הזה מוניטין מרשים, כולל שתי מועמדויות קודמות לאוסקר על בימוי "האליל שנפל" ו"האיש השלישי" בסוף שנות הארבעים. זה פשוט שהוא לא עשה שום דבר באמת ראוי לציון בין המועמדות השניה שלו, לבין הזכיה באוסקר. הוא העביר כמעט שני עשורים בעשיה בינונית, כולל סרט עם השם המשעשע "A Kid for two Farthings".

אני לא יודע אם מדובר בפוטנציאל ענק שהתפספס, או בבמאי לא מעניין שהיו לו כמה הברקות לא שגרתיות. בכל מקרה, נראה לי שהאקדמיה הייתה מעדיפה לתת לריד אוסקר על עבודה פורצת דרך מוקדמת יותר ולא על אוליבר החביב ולא יותר.

מייקל צ'ימינו, על בימוי "צייד הצבאים" (1978) – צ'ימינו, שנפטר לאחרונה, זכה באוסקר על סרטו השני בסך הכל. הוא לא התחיל את ההפקה עם מוניטין של אוטר חשוב, או הרבה קשרים בתעשיה, אלא עם המון אומץ ותעוזה. אישית, אני חושב ש"צייד הצבאים" מוערך יתר על המידה, אבל הסרט מספיק נחשב גם כיום, שאין לאקדמיה מה להתבייש בזכיה שלו.

כמו במקרה של נורמן טאורוג, המבוכה היא לא מהזכיה עצמה, אלא מהמשך הדרך, רק שלמייקל צ'ימינו לא לקח שלושים שנה לאבד כל הערכה כלפיו. לאחר הצלחת צייד הצבאים, צ'ימינו פנה לביים את פרויקט החלומות שלו, "שערי גן עדן". סיכוי טוב שנתקלתם בשמו של הסרט מוזכר ברשימת הכשלונות המסחריים הגדולים בכל הזמנים. הסרט נקטל בידי מבקרים ולא הצליח למשוך קהל, מה שהפך לגורם מכריע בסגירתה של חברת יונייטד ארטיסטס, אחת מאבני היסוד של תור הזהב בהוליווד.

צ'ימינו טען עד יומו האחרון שהאולפן התערב יותר מדי בסרט, הוריד ממנו סצנות חיוניות וגרם לעיכובים מיותרים בהפקה. האולפן, שהיה עסוק מדי בלהגיש בקשה לפשיטת רגל, הבין שההימור על צ'ימינו היה טעות פטלית. הדבר חלחל גם לאולפנים אחרים, שחששו להעסיק את הבמאי בשל המוניטין שרכש כרעל בקופות (המוניטין הגרוע ביותר שיכול להיות למישהו בהוליווד). צ'ימינו המשיך לעבוד, אבל הפערים בין עבודותיו הלכו וגדלו והוא נפטר כאשר יש ברזומה רק שמונה סרטים בבימויו. האקדמיה אמנם תמשיך להכיר בצייד הצבאים כקלאסיקה שהייתה ראויה לפרס, אבל יתכן ורבים מחבריה מרגישים שהבמאי היה תורם לעולם יותר ללא העידוד לאגו שזכיה באוסקר מעניקה.

רוברט רדפורד, על בימוי "אנשים פשוטים" (1980) – איך פותרים בעיה כמו רוברט? אחרי שני עשורים כאחד הכוכבים הגדולים בעולם, רדפורד פנה אל מאחורי הקלעים וביים את סרטו הראשון, "אנשים פשוטים". תוכלו למצוא את הסרט ברשימת הבחירות המוטעות ביותר של האקדמיה, לצד המילים "מנצח את השור הזועם ואיש הפיל". כמו קלאסיקות אחרות, יש סרטים שפשוט אסור לגבור עליהם באוסקר אם רוצים לצאת בשלום מעל דפי ההיסטוריה.

אם הבעיה באוסקר השלישי של ג'ון פורד הייתה שהוא הוענק על חשבון במאי צעיר ומבטיח שהזכיה הייתה בהחלט מועילה לקריירה שלו, במקרה הזה יש בעיה הפוכה. אנשים פשוטים הוא סרט טוב, אבל העובדה שהאקדמיה נתנה יותר כבוד לרוברט רדפורד על סרטו הראשון, מאשר לבמאים מוערכים ומבוססים יותר כמו מרטין סקורסזה, דיוויד לינץ' ורומן פולנסקי, לא מוציאה אותה מבינה גדולה בקולנוע. נכון שהסיבה לבחירה היא שחברי האקדמיה אהבו את אנשים פשוטים יותר מכל מועמד אחר באותה שנה, אבל זה לא באמת משפר את מצבם בעיני סינפילים ומבקרים.

רוברט רדפורד עצמו הוא בעיה לאקדמיה, כי הוא לא טוב במידה יוצאת דופן בשום דבר. הוא שחקן בסדר, הוא במאי בסדר, הוא מפיק סביר. לא שום דבר ששווה אוסקר. התרומה הגדולה ביותר שלו היא יסוד פסטיבל סאנדאנס, שנתן במה להרבה יוצרים מתחילים ופתח להם דרך לקריירה מצליחה. על כך ועל היותו בסדר בתחומים אחרים, רדפורד קבל אוסקר על מפעל חיים ב-2002. סביר להניח שבמבט לאחור, הרבה חברי אקדמיה היו מעדיפים לוותר על הפרסים שקבל על אנשים פשוטים ולקפוץ ישר לפרס המאוחר יותר, שמתאים למי שפועל בעקביות למען התעשיה, אבל לא כזה טוב במישור האישי.

אוליבר סטון, על בימוי "נולד בארבעה ביולי" (1989) – כשאוליבר סטון זכה באוסקר הראשון שלו, על "פלאטון", הוא נחשב לאחד מהבמאים היצירתיים והמסקרנים ביותר בתעשיה ולקולו של העתיד. כשזכה באוסקר השני שלו, זה היה קודם כל כי ברוס ברספורד לא היה מועמד.

בצעד חריג, האקדמיה העניקה את פרס הסרט הטוב ביותר לסרט שלא היה מועמד בקטגוריית הבימוי. יש הרבה שלא חושבים ש"הנהג של מיס דייזי" היה ראוי לזכות, אבל הוא מנצח הגיוני כשמסתכלים על שאר המועמדים באותה שנה. "נולד בארבעה ביולי" היה הסרט שזכה במקום על הבימוי הטוב ביותר, מה שהופך את אוליבר סטון לחלק מרשימה יוקרתית של במאים חיים שזכו יותר מפעם אחת.

באותה תקופה, סטון נחשב לגאון ונולד בארבעה ביולי, אף על פי שהוא מניפולטיבי ודי משעמם לדעתי, היה ההזדמנות של האקדמיה להכיר בגדולתו האמיתית של הבמאי. קרוב לשלושה עשורים לאחר מכן, הדעות אודות סטון, כולל על סרטיו המוקדמים, הרבה פחות חיוביות. חלק מהמבקרים טוענים שאיכות העבודה שלו מאוד התדרדרה עם הזמן, בעוד אחרים יטענו שהיא מעולם לא הייתה גבוהה והחיפוש אחר כותרות הוא מה שהביא לו כזו הערכה לא מוצדקת. שורה של התבטאויות פוליטיות מעוררות מחלוקת, לצד בחירת נושאים תמוהים לסרטים (זוכרים את הסרט שביים על הנשיא ג'ורג' וו. בוש במהלך כהונתו?), הביאו לכך שלא רק מזלזלים בסטון כיום, אלא גם מסתכלים מחדש על סרטיו המוקדמים כעל חסרי הגיון ובזים לאינטליגנציה. "פלאטון" אולי נחשב עדיין לאיכותי, אבל נולד בארבעה ביולי מסמל בעיני רבים את הכבוד המוגזם שהוענק לאוליבר סטון בתחילת דרכו, רק כי ידע ללחוץ על כמה כפתורים נכונים. בהתחשב במה שנהיה מהמוניטין של אוליבר סטון עם הזמן, האקדמיה כנראה הייתה מעדיפה למצוא זוכה אחר ב-1989.

מל גיבסון, על בימוי "לב אמיץ" (1995) – אם כבר זוכי אוסקר שהרסו לעצמם את המוניטין, הנה מל גיבסון. עם הרבה יותר נסיון כשחקן מאשר כבמאי, גיבסון זכה באוסקר על בימוי האפוס ההיסטורי "לב אמיץ". האמת היא שגיבסון עשה עבודה לא רעה, אם מתעלמים מדברים כמו עידון ודיוק היסטורי. מבחינה טכנית, לב אמיץ הוא סרט ממש טוב לזמנו, שנצח בתחרות צמודה יחסית.

רק שמל גיבסון של 1995, הוא לא מל גיבסון של 2016. מאז החליט לביים את "הפסיון של ישו", סרט נוצרי עם דרוג גיל למבוגרים בלבד, גיבסון הואשם באנטישמיות, נטיה לאלימות, אלכוהוליזם וניתוק כללי מהמציאות, דברים שלא עשה כמעט שום מאמץ לגרום לאנשים לחשוב שאינם נכונים לגביו. הוא הפך לאיש הרע של הוליווד. בעוד הוא ממשיך לנסות ולדחוק את הגבולות בתור במאי, הרבה אנשים מרגישים שעבר מזמן את הגבול בתור אישיות ציבורית.

אף על פי שמתוך רשימת המועמדים הלא מרשימה יחסית באותה שנה, מל גיבסון היה הבחירה ההגיונית ביותר, לא קשה להאמין שרוב חברי האקדמיה מצטערים שלא נתנו מועמדות לרון האוורד על "אפולו 13", או לאנג לי על "על תבונה ורגישות". שני הבמאים זכו באוסקרים שלהם בטקסים מאוחרים יותר, אבל לא קבלו מספיק קולות בכדי להתמודד על הפרס מול גיבסון, שיוכל להתגאות בהיותו זוכה אוסקר בפעם הבאה שיעצר על נהיגה בשכרות, או יביים סרט שמאשים עם שלם בפשעי מלחמה.

רון האוורד, על בימוי "נפלאות התבונה" (2001) – ההבדל בין העדר המועמדות של רון האוורד על "אפולו 13", לבין הזכיה שלו על "נפלאות התבונה", הוא שהסרט הראשון נחשב לאחד מהטובים של השנה גם כיום. נפלאות התבונה היה מועמד לא פופולרי שהפך לזוכה לא פופולרי. מסע יחסי הציבור האגרסיבי שקדם לזכייתו, לטובת ונגד הסרט, הביא את האקדמיה לשנות חלק מהחוקים על מנת לייצר תחרות יותר הוגנת.

רון האוורד נתקע באמצע, בין האשמות על כך שהסרט מסתיר בכוונה צדדים בעייתיים בסיפור האמיתי עליו הוא מבוסס, לבין תסריט שבאמת עושה זאת. בעוד "אפולו 13" נחשב מדויק יחסית מבחינה היסטורית, נפלאות התבונה המציא פרטים שונים והתעלם מהרבה אחרים, על מנת לפנות ישירות לקהל היעד הלבן והמזדקן שמהווה את מרבית חברי האקדמיה. דיווחים מאותה שנה מספרים שהסרט זכה באוסקר, לא בזכות תוכנו, כמו בזכות הסערה הציבורית סביבו, סערה שהאקדמיה הייתה מעדיפה לא להיות חלק ממנה.

במקרה של הבמאי, האוורד כבר היה שם מוכר בשלב הזה והוא ממשיך לפעול גם היום. אלא שנפלאות התבונה סמן מפנה באופן בו הוא נתפס. הוא נראה פחות כמי ששולט ביצירה שלו ויותר כמי שלחץ מצד האולפנים ורצון לפנות לקהל רחב, משתלטים לו על הסרט. זה לא שהוא במאי גרוע, או שהמוניטין שלו נפגע עם הזמן, כמו שבהתחשב בשמות אחרים שהיו מועמדים באותה שנה, כמו פיטר ג'קסון, רוברט אלטמן ודיוויד לינץ', הבחירה בהאוורד נראית כמו הסתנוורות של האקדמיה מהדברת סביב הסרט, יותר מאשר הענקת פרס לבמאי שבאמת ראוי לו.

טום הופר, על בימוי "נאום המלך" (2010) – לפעמים נדמה שהאקדמיה מעניקה לסרט פרסים רק כדי למלא מכסה. כש"נאום המלך" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, המצב המקובל היה שהזוכה הגדול מנצח בלפחות ארבע קטגוריות באותו ערב. בעוד ניתן להתווכח עד מחר אם נאום המלך היה ראוי לזכיה (למרות שברוב הפורומים, הדיון יסתיים בתוך דקה עם תשובה שלילית), הבחירה בטום הופר כבמאי הטוב ביותר, תמוהה במיוחד.

קודם כל, לאורך מחצית השנה שקדמה לטקס, הייתה הסכמה כוללת שדיוויד פינצ'ר הוא זה שהכי מגיע לו לזכות, על בימוי "הרשת החברתית". כשנאום המלך קטף גם את פרס גילדת הבמאים, עוד היו רבים שקיוו שהאקדמיה תבחר בפינצ'ר בכל זאת. בנוסף, פחות או יותר כל תשעת המועמדים האחרים לפרס הסרט באותה שנה, נחשבו מעניינים ומשפיעים יותר מנאום המלך. יש שיאמרו שהסיבה בגינה זכה, היא שבעוד אחרים פונים לקהלים מוגבלים, נאום המלך פונה למכנה המשותף הכי רחב.

עדיין, ישנם שני טיעונים לטובת האפשרות שהאקדמיה לא גאה בבחירה בבמאי עצמו. האחת היא שסרטיו הבאים, "עלובי החיים" ו"הנערה הדנית", זכו לביקורות מעורבות והביאו צופים חדי עין להבחין בכל מיני טכניקות מעצבנות שחוזרות בעבודתו של הופר, מה שגורם לירידת ההערכה כלפי נאום המלך. הטיעון השני הוא שבשלושה מחמשת טקסי האוסקר שלאחר הזכיה של נאום המלך, האקדמיה נתנה את פרס הסרט הטוב ביותר ואת פרס הבימוי, לשני סרטים שונים. מה גם שרוב הזוכים בפרס הסרט בתקופה הזו, נצחו בפחות מארבע קטגוריות.

במילים אחרות, בחצי העשור מאז הזכיה של נאום המלך באוסקר, הטיעון לפיו פרס הבימוי הולך באופן כמעט אוטומטי לסרט הטוב ביותר, עף מהחלון והאקדמיה צריכה להודות בכך שחשבה לרגע שטום הופר הוא במאי ראוי יותר לזכיה מדיוויד פינצ'ר, האחים כהן, דארן ארונופסקי, או דיוויד או ראסל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.